בניגוד לדעה המקובלת, דוקא יש תרבות בגלוב. הרי לפניכם פוסט אורח מאת ארי סתיו, השופך מעט אור על מלחמות המשוררים הניטשות לאחרונה במחוזותינו.
גילוי נאות – גם אני התמודדתי ב"שירה על הדרך" של השנה. אומנם כבר קודם הזהיר כתב העת "כתם" שישנם אי סדרים בתחרות, ושרק בוגרי הליקון זוכים, אולם אני שיערתי שלכבוד שנת המאה של תל-אביב, ישתדלו אנשיו של חולדאי לתקן את הראוי תיקון. כשלא זכיתי, לא נפגעתי כל-כך. נפגעתי בשם השירה כשראיתי אילו שירים זכו במקומות הראשונים: הוועדה הבוחרת, שהורכבה למעשה מאותם אנשים שתמיד בוחרים את הזוכים בתחרויות שירה וסיפורת בשנים האחרונות (בני ציפר, פרופ' הירשפלד, דורי מנור ושות') כאילו התמרדה נגד המגבלה היחידה שנכפתה עליה (שירים בני 4 עד 12 שורות של תושבי תל אביב) ובחרה שירים שהם מאוד "אמנותיים" בלי לקחת בחשבון שהשירים הללו צריכים להיקרא בהרף עין ולקרב את הקוראים התל-אביביים לשירה. השירים שנבחרו, לפחות בשלושת המקומות הראשונים אינם מובנים, אינם קומיוניקטיביים וחותרים תחת המטרה שלשמה נוסדה התחרות, ועל כך חבר השופטים הנכבד ראוי לכל גנאי.
טעם נוסף לפגם הוא העובדה שמי שזכה בתחרות השנה הוא עורך כתם לשעבר שנכנס באימאימא של התחרות (אין לינק כי משום מה המאמר הוסר מאתר כתם), ובבוגרי כיתות הכתיבה הנבחרים בה ובשופטים. אינני מבין באיזו עזות מצח עודד כרמלי גם משתין מהמקפצה וגם שוחה אח"כ במים החמימים, ואפילו אם ניצלו השופטים את ההזדמנות לאירוניה קטנה, הרי שעצם העניין הוא שהוא לא זקוק לתחרות זו כדי להוציא ספר שירה, במיוחד לאור העובדה שרק בשנה שעברה הוציא ספר שירה, וכל הוצאת ספרים הייתה מוציאה לו ספר בחינם. אפילו אם כרמלי ניסה לרדת על התחרות בכך ששלח שיר לא קומיוניקטיבי והימר שיזכה, איך הוא מרגיש עכשיו כשהוא נמצא בין גברת "למדה ארבע שנים אצל רוני סומק" ואדון "תואר ראשון בכתיבה מאוניברסיטת ת"א" האין זה סותר את האידיאולוגיה שלו?
ותהייה אחרונה, אינני יודע אם התחרות אנונימית. רוב התחרויות לא אנונימיות, דומני שהיה זה מר כרמלי שהשתמש בביטוי חריף בנושא. אפשר לומר שזה די אירוני שאותם אנשים שכביכול אמורים להיות אויביו הגדולים של כרמלי ומה שהוא מייצג נתנו בידיו את הכוח לבסס את האידיאולוגיה שלו ו/או להוכיח שהדרך הטובה ביותר לזכות בתחרות היא קודם לקעקע אותה עד עפר. מה חבל שדווקא בתחרות "שירה על הדרך" הייתה זו השירה שהפסידה ונשארה מוטלת בצד הדרך.
אני מבין שיש הרבה מאבקים בין משוררים, עד כאן אין שום חדש. מה שאני לא מבין למה תוצאות תחרות שירה כזאת או אחרת משנות לשירה ומותירות אותה "מוטלת בצד הדרך". לא הגזמנו קצת?
כי זו היתה תחרות שירה, לא תחרות השופטים בוחרים מה שבא להם. אבל זו כן קצת הגזמה.
השירה המוטל לצד הדרך – זה היה משחק מילים על שם התחרות "שירה על הדרך" משום שהשירה שנבחרה תיוותר מוטלת לצד הדרך ככלי אין חפץ בה ואינני בטוח שזו הייתה כוונת המארגנים.
השירה מתה, אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותה – אתם ואני! אנו כולנו רוצחיה.
אגיד לך מה חשבתי שקראתי היום על הריב המטופש הזה-איזה שעמום.
שיעמום כי נמאס שכבר יותר משלוש שנים טוחנים עוד ועוד את ה"מלחמה" הזאת כביכול כאשר אנשי "הו!" ו"כתם" ו"מעיין" משחקים בתפקיד הנערים המרדנים ואחרים לוקחים בכוח את תפקיד הממסד.
שיעמום כי מכל מליון המילים של המניפסטים הבומבסטיים והצהרות הנאמנות לשירה, לא יצאה
שורה אחת ראויה לציון באמת.
שיעמום כי נראה שכל חג שבועות שוב עולה המנגינה המוחרטטת של הריב המטופש בין תל אביב למטולה, כאילו שיש לו איזו משמעות נסתרת לעתיד הספרות בישראל, ואין לו.
שיעמום כי כאשר מדברים על אויבים ועל קרבות בתחום השירה, זה בעיקר נשמע מפוהק וחוזר על עצמו.
שיעמום כי בקרב הביצה בין הממסד השמרני לאוונגרד השמרני הרבה יותר ממנו, יש רק מפסידים-הקוראים והמשוררים.
איזה וויכוח מיותר ובנאלי.
מאבק אומנותי? שירה מתקדמת? הרשה לי להגיד משהו בנושא הזה: פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.
חחחחחח.
ח.
אלעד, בחיי שאני לא הרגתי אף שירה. ויסלח לי ארי סתיו שכל שהצליח לגרום לי סיפור המאבקים הלכאורה ספרותיים הוא פיהוק משועמם.
מבלי להתייחס למאבק המשוררים המעניין יותר או פחות, נתפסתי דווקא לטיעונים המכלילים לגבי שאר הזוכים. קראתי את חמשת השירים שהגיעו למקומות הראשונים. נכון, נדרש ממני מאמץ כדי "להבין" אותם. אבל מה באמת מבינים משיר? עצם ההגדרה "קומיוניקטיבי" אומרת מה? שהוא ברור ומהר ולכל אחד? זה הכרחי? מה הוא רף הקומוניקטיביות הנדרש?. את השיר שהגיע למקום השני, של משוררת בשם ציפורה, קראתי בנשימה עצורה והוא דיבר אלי יותר מכל דבר שירה אחר שקראתי בשנה האחרונה. "השירים צריכים להיקרא כהרף עין" ולכן חשוב שהם יהיו קומוניקטיביים, אתה אומר, ארי. ובכן, יש שירים שתופסים את העין ומחייבים אותך לעצור. בתור ההמון שאינו קורא שירה בדרך קבע, לו הייתי נתקלת בשיר של ציפורה ברחוב – אין לי ספק שהייתי נעצרת מולו שעה ארוכה.
החגב – אכן אתה צודק, ולצערי השירה המוצלחת סמויה מן העין, ואני מקווה שזה ישתנה בקרוב.
לינוי – שני דברים:
א.כן. בפירוש כן. שיר בסיטואציה כזו חייב להיות מובן כהרף עין. אם הוא מופיע על משאית זבל, על תחנת אוטובוס או על שלט בשדרה, בעיקר בגלל ששירה איננה מובנת בדרך כלל וטוענים לגביה ש"מצ'עמם לי". לא כתבתי את הפוסט הזה בלי משאל בסביבתי הקרובה ורק בערך המקום השלישי-רביעי היו מובנים.
ב.אין לי ספק שמבחינה טיפוגרפית תהיה לאנשי שירה על הדרך בעיה לעמד את השיר הזה שמשך את תשומת ליבך. אני מוכן להתערב איתך על מטבע של שנקל שהשיר יופיע מקוטע או באותיות טל ומטר על תחנות האוטובוס (אם בכלל) ולכן שוב נצחונו של השיר הוא ניצחון פירוס.
ג.אולי עוד חידוד לנקודת הקומיוניקטיביות. כשאת קוראת למשל את השיר של עודד כרמלי. האם את יכולה לומר – כן אני יכולה להזדהות, כן זה קרה לי?
מר ארי סתיו היקר,
קח בתור עובדה שהתחרות כן הייתה אנונימית. ווינק-ווינק (ציפר דיבר בהשקת הספר של כרמלי, כתם ראיינו את ציפר ופרסמו בהארץ וכו' וכו').
הבעיה עם התחרות, כפי שאני רואה אותה, היא שלך ורק שלך, מפני שאתה הענקת לה משמעות בכך ששלחת שיר ובכך שנעלבת שלא התקבל. תשמע, אנשים הולכים לשפוך לא מעט כסף על הוצאת ספר שירים לזוכה (שלא לדבר על תווי שי לרשת ספרים גדולה למקומות 2-5). אי אפשר להוציא ספר לאלמונית ששלחה שיר אחד ושקיים סיכוי לא רע שהיא בכלל דמות פיקטיבית, ואיכות השיר אינה רלוונטית.
חכם סיני עתיק אמר פעם: "רייטינג איז פור רייטינג". כל תחרות ובה דירוג שירים לא נועדה לצורך הגשמת מטרה נעלה, אלא כדי לפאר את "המפעל". אם חובב שירה אתה, יש לך מנגנון הפצה מוצלח עשרות מונים מעיריית תל-אביב-יפו תבדל"א. יש לך את האינטרנט. האינטרנט הוא (ולא היא!) שלך. שלח שירתך על פני הרשת וכולנו נהיה עשירים רוחנית.
עלה והצלח בכל דרכך.
ערן
ערן, ממתי זה תקין לשפוט בתחרות לפי המשתתף שאתה מעדיף שיקבל את הפרסים?
ערן – אתה צודק וטועה. לא כולנו צאלה כץ, אותה משוררת פקטיבית שביזתה את עולם השירה, ואני בטוח שגם אם צאלה כץ הייתה רוצה להשתתף, היא הייתה מתקשה להציג תעודת זהות שמוכיחה שהיא תושבת תל אביב – מכאן נקודת ההנחה של התחרות הזו הייתה שכולנו קיימים, וכולנו יכולים להוציא ספר שירה אם נתבקש.
ב.בבועה שמקיפה את הרחובות הסמוכים לסמטה אלמונית ופלונית, שגובלת בקפה תמר ובבית הקפה נחמה וחצי, זה אולי משנה אם אתה סלב שירה או לא. רוב המשוררים הם אנונימיים. לטוב או לרע, אם הם ימכרו ספרים לא היה צריך להיות שיקול.
וכן, כאן אנחנו מגיעים ללב הבעיה הם זיהו ככל הנראה את עודד כרמלי עפ"י סגנון שירתו וגם אם לא – בבחירתו, הוסיפו לסטגנציה של השירה העברית, על ידי כך שלא גילו קולות חדשים או מקוריים, וזו במידה מסוימת הבעיה של התחרות הזו מלכתחילה.
עידו,
ברור שזה לא תקין. ממתי עסקנות שירה זה דבר תקין?
ארי סתיו,
האם באמת אתה מעוניין ששמך ייזכר כמי שרק ביקר שירה במקום לכתוב? קולות מקוריים צריכים להשמע, ובאופן כזה שיגיעו לאחרים. כל אלו שתקפת הצליחו להגיע לאחרים. האם אתה באמת רוצה להשמיע? הנה, קיבלת במה מאוד פופולרית – פוסט בגלוב – ובחרת שלא לפרסם שירים אלא רק להשמיץ. השמצה היא תנאי כניסה הכרחי לעולם עסקנות השירה, אך לא תנאי הכרחי.
בטוחני שאתה רוצה להיות הדבר הבא ולבזות את עולם השירה בעצמך, אך לשם כך על השירים שלך לדבר במקומך. ואני מאחל להם ולך בהצלחה. אתה אולי מצפה להתפרסם בן-לילה בתור "כוכב נולד" של השירה, אבל נינט יש רק אחת, ואני מעריך שייקח לה לפחות שנה וחצי להכריז על עצמה בתור משוררת.
צ"ל תנאי הכרחי אך לא מספיק, כמובן (לאחדים).
לארי סתיו שלום
תנחומי הכנים על שלא זכית בתחרות.
ואני סבור שהשיר הזוכה גרוע ולא קומוניקטיבי. אפילו לכרמלי יש טובים מזה.
אבל בוא נדייק בעובדות: כל התזה שלך לא נכונה כי כרמלי חדל מעריכת כתב העת "כתם" כבר בגיליונו השלישי, והדברים שנכתבו על התחרות "שירה על הדרך" פורסמו בגיליונו הרביעי.
מי שמכיר קצת את העניינים יודע שהוא התווכח עם יהודה ויזן ימים כלילות בנסיך הקטן על מספר כתבות, ביניהן העניין עם שירה על הדרך. אבל זה כבר השואו של ויזן. יש שם אפילו "מודעת אבל" לכרמלי!!
כך שכל התזה שלך קורסת. בקיצור, לא יורק ולא נעליים, תפסיק לבכות
ושלח שוב בשנה הבאה.
ערן (הדס?),
1.לו הייתי מפרסם שיר תחת כל גבעה ועץ רענן, הייתי גרפומן. אין היגיון לפרסם כאן שיר, משום שאין זה בלוג שירה, או פורום שירה, או אתר שירה או עיתון אינטרנטי של שירה, שהן הבימות היחידות, שמורות הטבע אם תרצה שבהן שירה איננה נזם של זהב באף של חזיר (ולעיתים גם זה לא נכון).
2.אני לא עומד כאן למבחן, כי כביכול "כשלתי" על כן חובת ההוכחה איננה עליי אלא דווקא על המנצחים, כפי שיודע כל אנדרדוג ראוי לשמו. בעולם עסקנות השירה זכיה היא עונש בל יכופר, אם תרצה לפום אגרא צערא.
3.אינני עסקן שירה, משום שאני יוצר שירה – עסקן שירה יושב "בנסיך הקטן" שבע שעות על בקבוק קולה, ויורק ארס לכל כיוון, או אם הוא ברמה יותר גבוהה מכלכל חשבונות של כבוד ודואג לשפוט בתחרויות כאלה, תוך גריפת תקציבים מוסדיים גדולים יותר ויותר לכיסו.
4.עם זאת, אני שולל את הביקורת שלך נגד הביקורת. כיום אין משורר נחשב שאיננו כותב ביקורות או מבקר. אינני נגד ביקורת ואינני נגד מניפסטים, אני נגד ביקורת מטומטמת ונגד מניפסטים מטומטמים. הביקורת שלי באה מכאב, לא פרטי – כי ללקק פצעים אני יודע, הכאב שלי הוא שאנשים השונאים את השירה העברית, אנשים שאינם קשורים לשירה העברית, אנשים המתעללים, ומלחכי פינכה, עוד מעיזים לנתח את גווייתה של השירה העברית ולחלק את גוויתה כפרסים.
5.קולות מקוריים ראויים להישמע – הרי בעצם זה שאתה אומר את זה אתה מוכיח את טענתי. עודד כרמלי אינו קול מקופח, את הגיגיו הוא הפיץ ב-10,000 עותק מדי שלושה חודשים והוא אפילו דיבר נגד התחרות הזו, במקום לדבר סחור סחור, ענה לי. הניצחון הזה איננו ביזיון לתחרות ולעודד עצמו?
6.ההשוואה לנינט – אני מבין את הסרקזם ואין לי תלונות לגבי מקומי התלונה שלי היא נגד הפרסטיטוציה – וזהו שלונסקי שטבע מונח זה – אתה יודע, משורר לוזר קטן ונידח שאיש מעולם לא קרא את שיריו.
סוג של ויזן היקר,
הטיעון שלי לא נופל, כי הטיעון שלי הוא כזה:
א.כרמלי הוא משורר מוכר.
ב.הוא שלח שירים לתחרות של מתחילים – משל היה גבר בן ארבעים שמתחרה בתחרות לקשישים.
ג.הוא זכה ומי שבחרו בו הם כביכול אויביו שמכירים היטב את סגנונו.
וביחס לכתבה על התחרות –
אינני מאמין לך. מי שמכיר קצת את העניינים יודע שאם כבר היה ויכוח הוא מן הסתם היה על הדגשים.
צר לי שפרמתי לך את תאורית הסריגה, אבל כרגיל אינך חושב עד הסוף וממהר לדבר.
ארי סתיו,
לא כיף להתווכח עם מישהו שלא מקשיב.
האם מה ששרק כרגע במעופו מעל ראשי הוא הויכוח הזה?
לינוי(19)-להפך, ללא שום ספק להפך.
לא יהיה לך יום ברור יותר מהיום בו תצעדי לאותו הכוך המתקרא "הנסיך הקטן" ותצפי בפרצופיהם המהוהים והמפוהקים של אותם "מובילי תרבות" ו"משוררים", אולי רבים על סיגריה.
איזו חבורה מחרידה ומשעממת עד להפליא.
גם אם אני לא מתמצא בתככי עולם השירה המקומי (ונראה שטוב שכך), אני כן מרוצה מהדיון – הן מרמת השפה והן מהשירה – שני דברים שלא יוצא לי להיחשף אליהם מספיק.
התגובה למעלה היא שלי – ה-Enter החליט להילחץ מוקדם מדי.
אה, ולינוי, יתכן שאולי זה היה זה?
מר ערן הנכבד – הקשבתי לך. עניתי לך. מצטער שהתקשיתי לכוף את ראשי בפני טיעוניך העילאיים, אם כי אני מודה שהיו לך נקודות מסוימות שהיו נכונות אני מבטיח להעביר את עצמי חינוך מחדש בהקדם בגולאג הקרוב של מעין ולחזור עם שירה סקסית ובהירה להפליא.
לינוי – מצ'עמם לך? טרחני? לא נראה לך שהיה מעניין את מסעודה משדרות גם אם הייתה אימו של שמעון אדף בכבודו ובעצמו?
אנחנו מדברים כאן על עוול, על מנגנוני הדיכוי של השירה שמונעים כמו בערוץ 2 משחקנים להשיג תפקידים אלא אם הם סומנו מראש ע"י אלוהי הרייטינג. וכאן אנחנו מגיעים לטיעון של ערן. אני לא צריך שנינט תתחיל לכתוב שירה, יש לי שורה של נינטיות יומרניות בכל בית קפה שאליו אני נכנס וחלקן היו מספיק פרובוקטיביות כך שבזכות הצמדות לדימוי של "המשורר המקולל" השיכור והמסטול תפסו את עיניה של העיתונות. הדבר היחידג שביקשתי זה שאם אדם כבר ניצל את 15 דקות התהילה שלו, שלא יגנוב גם את שלי.
פשר לחשוב על רציונל אחר מאחרי הבחירה, מלבד זה שהשירים לא מובנים. אני חושבת שהם מאוד עירוניים. אולי הם חיפשו שירים שמעבירים אווירה של עיר.
אפרת, אני בטוח שכל מי ששלח שירים לתחרות של שירי עיר היום וזו שנת המאה והכל.
עכשיו – הבחירה היא כביכול אנונימית. במקרה נבחרים אלה שלא צריכים בכלל את התחרות הזו כדי להוציא ספר? במקרה נבחרים שירים של תלמידי תוכניות כתיבה?
והבה נסתכל על השופטים. במקרה כולם הם חביביו של בני ציפר, שפטו אצלו בתחרויות וקשורים אליו בקשר מוט? במקרה השופטים כולם מכירים בדרך זו או אחרת את הזוכה בתחרות?
תני לי הפסקה, בחיי.
תרבות?
אני מתגעגע לפוסטים על דברים יפאנים מוזרים. התרבות הזו נראית לי כמו חבורה של מאוננים שמתבכיינים על פוליטיקות פנימיות של ממולי מילים בבוהן.
זכותם לכתוב, וזכות ר"ש לפרסם, אבל אני מתקומם נגד המשפט "בניגוד לדעה המקובלת, דוקא יש תרבות בגלוב" – תרבות נעלה מזה יש בגלוב כמעט בכל פוסט. תרבות של הטכנולוגיה הינה מעניינת וחשובה יותר מאיזה תחרות דה-לה-שמעטה של משוררי אמו. תנו תרבות של תוכנה חופשית, תרבות של ויכוחים אודות ניו-אייג', תנו לי תרבות של יפאנים, בכל יום בשנה – עדיף מזה.
קיץ. הירו רוצה
ניו אייג', מחשב והיי טק
שילמד גיוון
אביב. יפנים
מוזרים גם כותבים
שירים קצרים
ואני הייתי רוצה על הדרך שירים של ליכטש. מעניין למה נקבע מינימום של ארבע שורות.
כדי שלא נוכל לשלוח הייקו, כפי שכתבתי להירונט. יש המון צורות שיריות יפיפיות שלא מגיעות לארבע שורות.
תומר ליכטש הוא לא רק לורם איפסום ויש לו שירים באורך המתאים. עם זאת תומר ליכטש בבעיה. הוא לא מבוגר מספיק כדי להיות קנוני, כי הוא לא מיוצרי שנות החמישים, הוא לא אירופאי קלאסי, והטיעון שלי הוא שאם הוציא כבר ספר שירה אחד הרי שאין טעם שיבקש את תמיכת הציבור בהוצאת ספר נוסף, אפילו אם מותר לו, כי יש כאן פתח לשחיתות.
ארי – זה לא שהדיון הזה משעמם, שהרי התנהלו כאן ויכוחים מרים על נושאים הרי גורל כמו חזיות לילדות יפניות באותה התלהבות שהתכתשו פה על חוק ההסדרים. אין היררכיה נושאית. הכל מעניין. ההערה שלי התייחסה לדיאלוג שהתנהל בכמה טוקבקים מעלי שלא היה ממש ברור, או בניסוח שלך: לא קומוניקטיבי.
הסיבה שזה היה דיון למיטיבי לכת היא שבמקרה הגיע לגלוב ערן, שאני מעריך שהוא האדם שיצר את המשוררת הפקטיבית צאלה כץ, מתוך ניסיון להגחיך ולערער את המעמד של המילה הכתובה.
הוא מכיר את הנפשות הפועלות כמעט כמוני, והוא ניסה, בין היתר, לטעון טענה מאוד פוסט מודרניסטית: לאיכות אין משמעות, צריך למכור – אתה יכול למכור רק אם אתה סלב שירה, דהיינו או משורר שנעשה סלב או סלב שנעשה משורר. העניין הוא שזה לא העניין: העניין הוא שעיריית תל אביב, כמו בסרט קזבלנקה, בחרה ב"חשודים הרגילים" שיזכו בפרס, ומני שבחר אותם הם "השופטים הרגילים" וכל זה מרתיח אותי עד לשד עצמותיי, ולכן לא יכולתי לשמור על כפל הלשון המובן והנהיר, כי לדם ששפכתי במים הגיע אחד הכרישים. כמו גם ויזן אחריו, שהוא עורך כתם הנוכחי, ואולי אם הייתי מדבר לא ברמה שלהם הם היו הופכים עליי את השולחן.
אתמול ניסיתי לחשוב על טיעונים שמחזיקים מים, לא כמו הטיעון של ויזן הנתלה בדיקדוקי עניות, לא טיעונים כמו שירים אורבניים כי מן הסתם 95% מהשירים היו אורבניים.
אפשר להעלות טענות הרבה יותר חזקות נגד הטיעון שלי, כמו:
א.למה אתה נגד כרמלי, אם לא הייתה מגבלה כביכול שהמשורר חייב להיות לפני פרסום ספר?
התשובה היא – אם היה אדם ראוי לשמו לא היה שולח, באותה מידה שנתן זך או ישראל פנקס לא שלחו שירים לתחרות. הם לא צריכים את זה.
ב.האם ניתן למצוא שופטים שלא מכירים או קשורים למתמודדים ושיהיו מכובדים, מהוגנים ויביאו כבוד לתל-אביב?
התשובה לכך היא שאולי לא. אבל גם אז אבן הבוחן לרגלי השופטים צריכה להיות קומיוניקטיביות, צדק בחלוקת המשאבים, וניסיון לתמוך בפרחי שירה. הניסיון להשיג אינסטנט מכובדות באמצעים תפלים היא מביישת. מביישת ולא ראויה לתל אביב עם כל הקלישאות על היותה בירת תרבות וכו'.
ארי (30), אני יודעת שלתומר ליכטש יש גם שירים באורך הנדרש בתחרות. בכל זאת, חבל שהעיריה מנסה להכניס את המשוררים לסד. לא נורא אם חלק יותר גדול משטח השלט "יתבזבז" ב"חוסר יעילות". העיצוב צריך לשרת את השיר, ולא להיפך. ואולי ההנחה היא, ששירים בני ארבע שורות, לפחות, הם יותר ידידותיים לתושבי תל-אביב-יפו קשי התפיסה.
לי, כקוראת על הדרך, לא משנה אם המשורר פרסם כבר ספר או לא.
רק עכשיו הגעתי לדיון הזה ואני רואה אולי שהחטא הראשון של של ארי סתיו הוא שלא הסביר על מה התחרות. יש משוררים קאנוניים שמופעים על לוחות המודעות. יש משוררים שמתחרים על הזכות להופיע. התחרות אמורה לתת צ'אנס לחמישה משוררים להתפרסם. היא אמורה לתת פוש למשוררים ראויים וכתב עת לשירה בו אני שותף מקבל כל הזמן חומר ממשוררים המתהדרים בזכייתים ומכניסה עוד ועוד אנשים לאוהלה של שירה.
אם רוצים לפרסם את תומר ליכטש – הוא איננו צריך להתמודד, כפי שעודד כרמלי היה צריך להיות מפורסם באופן מובנה ולא דרך האפיק התחרותי. יש מבין?
אביר (35), האם אתה מניח שכל שנה אפשר למצוא חמישה שירים טובים שנשלחו ע"י משוררים, שטרם פרסמו ספרי שירה? נראה שהכוונה היא לפרסם בראש חוצות וברשות הציבור שירים בכל רמה שהיא. ואולי הם עושים להרחיק את הציבור מהשירה.
אגב, מעניין כמה עולה פרסום כזה באופן פרטי. יותר מהוצאת ספר, מן הסתם.
תיאורטית – לו היית רוצה לכסות את כל תל-אביב בשירייך המעוצבים היטב (נניח ש/ל נייר A4 כפול 600 – 700 לוחות המודעות הפתוחים) זה היה עולה בסביבות 2000 ש"ח (בהגזמה) כולל גרפיקאית, נקדן, מדפיס, מדביקי מודעות. אבל מה – זה לא היה שורד יותר משלושה ימים והיית צריכה להדביק שוב ושוב. השירות שנותנת העירייה הוא לא יסולא בפז. הוא לא יסולא בפז כי זו מודעה בגודל גיליון דפוס לפחות, היא בצבע ואי אפשר לכסות עליה.
ובקשר לשאלתך אם תבחני מיהם התל-אביבים שזכו בפרס – רובם אינם תל-אביבים "אסלים". הם עברו לתל-אביב, כי היא הפריס והניו יורק שלנו. זה מרכז התרבות צר לי לומר אבל אם אדם רוצה תהודה ליצירתו, הוא בא לתל אביב וקושר בה קשרים. חוץ מזה – מרבית הזוכים האחרים לא פרסמו שום ספר, זם אם נלך כמה שנים אחורה.
ולהוציא ספר שירה עולה בין 7000 – 15000 ש"ח תלוי כמה שירים, כמה אתה פסיכי וכמה אתה פדנט ומה אתה מחשיב בעלויות, איזה נייר אתה רוצה, איזו כריכה, מי עורך אותך, אם אתה מוציא לבד או בהוצאה מסודרת (שאז זה יכול להיות יותר זול כי העורכים והמנקדים מקבלים משכורת ויש להם דילים עם הדפוסים למיניהם) וכמובן יחסי ציבור.
ארי,
אתה טועה ומטעה בקשר אליי, ואני אתקן ברשותך:
לא זו בלבד שאין לי שום כוונה לנסות ולהגחיך את המילה הכתובה, אני חושש שמשוררים רבים עושים את המלאכה מצוין גם בלעדיי. להיפך, אני חושש שמשוררים רבים סובלים ממה שאני מכנה "מחלת העפאים", כלומר זניחה של מילים רבות והכרחיות בשפה לטובת מילים נרדפות ארכאיות וטרחניות, שהקשר שלהן לעברית אבד לפני מאות בשנים. אני מודה, יחד עם זאת, כי המילה הכתובה היא כאין וכאפס לעומת המילה המוקלדת.
לגבי "לאיכות אין משמעות, צריך למכור" – זו ממש לא עמדתי; בדיוק להיפך. מה שאני אומר הוא שככל הנראה זהו השיקול שהנחה את חבר השופטים. הטענה שלי היא שמול ממסד שכזה לא צריך להתלונן ולנסות להתקבל בכל זאת, אלא לחפש דרכים אלטרנטיביות.
לגבי צאלה כץ, במקרה הייתי אתמול במסיבת יום-הולדתו של א.ב. דן (האיש והצאלה), שאמר בפני הקהל שלא עובר יום בלי שישבחו אותו על שירתה. זאת ועוד, העובדה היא שאתה מכיר את שירתה של צאלה כץ ואני לא חושב שמישהו מהקוראים מכיר את שירתך. מאידך גיסא, בעקבות ה"מסביב" שהעלית בפוסט שלך, בטוחני שמעתה ואילך סקרנים רבים יגגלוך במטרה למצוא מפירות מקלדתך.
עלה, הצלח ודייק.
ערן
ערן,
1.ברגע זה הוכחת את הרעיון שלי שאת מנסה בכוח להגיד את המילה האחרונה בדיון.
2.מה שאתה מתחייס אליו בתור "מחלת העפאים", הוא כלי מאוד לגיטימי בשירה, במיוחד בשפה העברית. אתה כמו ויזן למעלה, כנראה החלטת שהעבר כבד עליך ואתה לא יכול להשתמש במלוא מכמניה של השפה העברית, ולכן המצאת את המחלה הזו.
3.עם זאתף, אומר שאין שירה שאינה לגיטימית, תלוי כיצד היא כתובה.
4.סייג לסעיף שלוש הוא שירתה של צאלה כץ שאתה ככל הנראה מחברה. על אף שאתה אדם מבריק ככל הידוע לי, קשה לי להבין את הסיבה הרציונלית לכך שיצרת עגל זהב של שוטים כזה.
5.אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה. אם א"ב דן הוא ידידך, המלחין שאינו יודע להלחין בלי מעבד, אז בחייך – הוא יכול להעיד על משהו? או המקורבים אליו?
איחלתי לחייל משהו, אני כבר לא זוכר
א.ס.
".ברגע זה הוכחת את הרעיון שלי שאת מנסה בכוח להגיד את המילה האחרונה בדיון."
ארי,
ברגע הזה הוכחת כי אתה מנסה בכח להגיד את המילה האחרונה בדיון… רגע… סליחה…
ברגע הזה הוכחתי שאני מנסה בכח להגיד את המילה האחרונה בדיון.
bad herenot! bad!