בימים אלו אני עסוק, בין השאר, בכתיבת מאמר באנגלית ואני נאבק בשפה הזו, שחשבתי שאני שולט בה, באופן שלא האמנתי שאי פעם אאלץ להיאבק בה.
היום הביא לי חבר טוב, ד"ר עמית פינצ'בסקי מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, ששימש כמנחה הסמוי בעבודת הדוקטורט שלי, ספר באנגלית העוסק בהיסטוריה של השפה האנגלית (Spell Bound מאת ג'יימס אסינגר). מיד התחלתי לקרוא בו. את ההקדמה לספר מקדיש המחבר לחשיבות הכתב כטכנולוגיה בפני עצמה.
אסינגר כותב על הכתב כהמצאה הגדולה ביותר של המין האנושי (גדולה אף יותר מהשפה עצמה), שמאפשרת להותיר שפות מדוברות בחיים. הדוגמה הבולטת לכך, כך על פי אסינגר, היא העברית. שפה בה דיברו באופן שוטף עד המאה השלישית לפני הספירה עד שבהדרגה היא הוחלפה בשפה אחרת: ארמית, שהיתה שפת האם של אחד, ישוע הנוצרי.
בשלב שבו ישו הסתובב באזור, מספר אסינגר, העברית היתה שפה מתה בכל הקשור לשפת דיבור יומיומית. היא שרדה רק במקום אחד: בברית הישנה. תריצו את השעון קדימה עד לשנת 1880, אומר אסיגנר, אז ציוני אחד בשם אליעזר בן יהודה, מבין שהיהודים שחוזרים אל ארץ ישראל זקוקים לשפה בה ינהלו את "עסקי החיים". הוא לוקח את התנ"ך המורכב מאוצר מילים הכולל 7,704 מילים בלבד, ומחייה אותה. הוא ממציא אלפי מילים שהראשונה שבהן היא "מילון".
כולנו מכירים את הסיפור על אליעזר בן-יהודה, אנחנו גדלים עליו כילדים. ועדיין, רק כאשר קראתי את התיאור באנגלית ואת ההתפעלות האינסופית של אסינגר מכך שאדם בודד לקח שפה שהיתה חיה רק על הנייר והצליח להחיות אותה הודות לטכנולוגיה של הכתב, נחתה עליי ההכרה של המפעל האדיר של בן-יהודה, מפעל שהודות לו כולנו כאן מדברים, מתבטאים ובעיקר כותבים – כאן, גם כאן כותבים – בשפה שהיתה גוויה במשך קרוב לאלפיים שנה.
היש מפעל חשוב מזה, מרכזי מזה, לעצם הגדרתנו כישראלים?
(ולמי שמעדיף את הגרסה של השיר בקולו של מתי כספי)
כתיבת תגובה