יום שישי השחור – אנלוגיה תרבותית

“יום שישי השחור” הוא יום מקודש לצרכנים האמריקאים. מדובר ביום השישי שמגיע מיד אחרי חג ההודיה והוא נקרא יום שישי השחור מכיוון שביום הזה כל העסקים שמדווחים על הפסדים (שנכתבים באדום) כל השנה, עוברים לרווחים (שנכתבים בשחור) ביום שמסמן את תחילתה של עונת הקניות שנגמרת רק בסוף דצמבר.

בראשית השבוע הבא יחגוג העולם המוסלמים את החאג’, העלייה לרגל למכה. בחודש החאג’ מגיעים לעיר מכה עד ארבעה מיליון עולי רגל. מדי שנה נהרגים עולי רגל באזור בשל הצפיפות האדירה, ההתרגשות האדירה והלחץ העצום באזור האבן השחורה.

היום הוא “יום שישי השחור” בארה”ב, יום השישי שמגיע מיד לאחר חג ההודיה. עובד בן 34 בסניף של “וולמארט” נרמס על ידי 200 צרכנים מוטרפים שזינקו אל דלתות החנות כאשר זו נפתחה ב-5 לפנות בוקר, לאחר שעמדו בחוץ מספר שעות זאת בניסיון להגיע ראשונים למוצרים הנמכרים בהנחות משמעותיות. גם כאשר הגיע צוות עזרה ראשונה הם לא עצרו לראות מה קרה. העובד בן ה-34 מת מפצעיו.

אם מעולם לא ראיתם את התמונות של האמריקאים המזנקים אל עבר דלתות החנויות ב”יום שישי השחור” הרי שהחמצתם את הביטוי המובהק ביותר לכניעתה של אמריקה לתרבות של צריכה שיצאה מכלל שליטה. הנה דוגמה:

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=YNmZAiBB78k[/youtube]

ועוד אחת

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Hoo8J3Y8zt4[/youtube]

ועוד אחת

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=sEokUVnVWe4[/youtube]

אני לא יודע מה יותר גרוע: למות כאשר דורכים עליך מאות עולים לרגל שבטוחים שביקור בכעבה הוא ביקור אצל אלוהים או למות כאשר דורכים עליך מאות צרכנים שחיכו כל הלילה מחוץ לסופרמרקט בקור של סוף נובמבר כדי לחסוך 40 דולר על מסך פלאזמה. באמת שאני לא יודע.

28 מחשבות על “יום שישי השחור – אנלוגיה תרבותית

  1. תראה, הסנטימנט הוא אותו סנטימנט – הרי עד שהמוסלמי לא עולה לרגל או עד שהאמריקאי לא קונה מסך פלזמה, חייו אינם חיים. יתכן שהדת יכולה למלא אותך בתוכן יותר מאשר מסך פלזמה, אבל לא הייתי מזלזל במסכי הפלזמה כי גם הם יכולים לתת טעם לחיים.

    הסוגייה היא אחרת. החוויה המוסלמית היא חוויה של שיתוף ושיוויון כביכול, בעוד שהחוויוה של האמריקאים היא חוויה נרקיסיטית. שתי התופעות הן אולי לעג במידה מסוימת לרעיונות הטהורים שהולידו אותם, משום שהסעודים מאכילים את עולי הרגל באיסלאם מעוות, והביסטי, והאמריקאים, ובכן, הם מגשימים את הקונספט של לדרוך עליך פיסית.

    לפי ספר שתרגמתי לאחרונה, נראה שהאיסלאם דווקא נמצא בשיא הרפורמציה, בעוד שבעיני, החברה האמריקאית הגיעה לסוף דרכה כך שהשורה התחתונה היא שהייתי שמח להימעך בכעבה, היכן שיש רגש הרבה יותר נכון שממלא אותך, מאשר בתאווה צרכנית מטורפת, אע”פ שבשני המקרים רק חצי תאוותי תהיה בידי.

  2. וכמובן שאירועים כאלו לא קורים בארצות מתורבתות.

    כשאני רואה המון אני משתדל לעבור לצד השני של המדינה, אבל לא נראה לי שמוות בדריסה של חובבי תרבות כמו בפסטיבל ערד טוב יותר ממות בחאג או בוולמרט.

  3. לכל חברה יש את הערכים עליה היא בנויה, ובכל חברה יש את אלו שלוקחים אותה לקיצוניות בלתי סבירה. תרבות התכלס והישירות הישראלית, לדוגמא, מתבטאת גם בפריחה של היזמות והיי טק הישראלי, וגם בכך שהבנאדם שעומד מאחוריך בכספומט מזכיר לך ללחוץ על אישור כשמופיעה ההודעה על העמלה בסך 1.21 ש”ח. יש הרבה סיבות לתקוף את הקפיטליזם האמריקאי, אבל אני לא בטוח שלהציג את שיא ההתבהמות של הצרכן האמריקאי (תמונות שיגרמו לרוב האמריקאים, קפיטליסטים בכל רמ”ח אבריהם, למלמל “איזה בהמות”) זה טיעון משכנע – חוליגניות יש בכל מקום, היא פשוט נראית שונה מחברה לחברה. לא נראה לי שצריך לשפוט ערכים של חברה על פי הדוגמא הקיצונית ביותר שבה הם מופיעים.

  4. אני לא משוכנע שחוויית יום שישי השחור היא נחלתה של קבוצה קטנה באוכלוסייה. אם היא היתה כזו לא היו מתייחסים ליום הזה בכזו חרדת קודש.

  5. להרמס למוות על ידי קונים ב”יום שישי השחור” או במהלך חאג’?… הממ…
    או אולי כשבורחים מפצצה בעירק? או כשנפתח סופרמרקט בסין? או במשחק כדורגל באנגליה? או במהלך פשיטה משטרתית על מועדון לילה במקסיקו? או כי ילדים רצו לצאת מהר מבית ספר בסוריה?

    שאלת פסיכומטרי: דת עלולה לגרום לרמיסת אנשים. האם כל מה שגורם לרמיסת אנשים הוא דת?

    אף פעם לא עדיף שירמסו אותך. בשום מקרה. זה תמיד משהו רע. אני פשוט לא רואה את הקישור פה לדת.

    ולפינת הניטפוק: צ”ל פלאזמה.

  6. עומר – אני חושב שאתה קצת עושה קריקטורה מהטיעון שלי. אני באמת ובתמים חושב שהקונים בוולמארט, שמחכים כל הלילה עד שהדלתות יפתחו ב-5 לפנות בוקר (WTF!) ואז רצים פנימה כדי לתפוס איזשהו מוצר (איזה מוצר שווה את ההמתנה הזו – תהרגו אותי אם אני מבין), מתייחסים לאירוע הזה בסוג של שכנוע עצמי לא פחות מהמאמין המוסלמי.
    אפשר לטעון שאקט הרכישה האמריקאי הוא פונציונאלי (היי, יש פה הנחות!) לעומת אקט העלייה לרגל המוסלמי שהוא עניין של אמונה (היי, אני הולך לפגוש את אלוהים) אבל אני לא חושב כך. אני חושב שמדובר בשני טקסטים דתיים.
    מצד שני, רוגל תיכף יגיע ויגיד לי שאני טועה. אחרי הכל, אני לא אמריקאי.

    ולפינת הניפטוק: הטעות תוקנה. מזמן, מזמן.

  7. אפשר לטעון שאקט הרכישה האמריקאי הוא פונקציונאלי (היי, יש פה הנחות!) לעומת אקט העלייה לרגל המוסלמי שהוא עניין של אמונה (היי, אני הולך לפגוש את אלוהים)

    יאפ. 🙂

    בקשר לניטפוק, את התגובה התחלתי לכתוב כשהעותק של הפוסט שראיתי היה עם השגיאה. רק אחר כך ראיתי שהיא תוקנה 🙂

  8. אני מאד אוהב את החיבור, הגם שאני לא בטוח שאני מסכים איתו. או אולי, בעצם, “לא מסכים” זה מונח קצת חזק מדי, כי ההתייחסות שלי לעניין מורכבת.
    תמונות של stampede (שעטה? זו מילה שמעבירה את הבהמיות?) כזה מעוררות ישר את בלוטות “החנות היא המקדש המודרני” וכיוצא בזה דימויים שניתן למצוא בשפע בעבודות של אנשים כמו עמית פינצ’בסקי; אלא שאני לא לגמרי בטוח שנקודת ההשקה היא דתית.
    בשני המקרים – וגם במקרים שהביא עומר – מתוארת בסך הכול התנהגות אנושית (אל תשיגו אותי שגוי, אני לא חושב שמדובר בהתנהגות אנושית רצויה, אבל זו התנהגות, ואלה הם אנשים שנוהגים אותה, כך שזו התנהגות אנושית). נדמה לי שזו נקודת ההשקה, ומכל מקום אני לא בטוח – ונדמה לי שזה גם קצת מה שעומר ניסה להגיד – שנקודת החיבור בין שני המקרים האלה היא בהכרח דתית.
    אנסה להסביר: דת היא התנהגות אנושית. אין חיות דתיות. אין צמחים מאמינים. אין אבנים שמיידות את עצמן על רכבים שנוסעים בכיפור. דת היא עניינם של בני אדם – להובס הייתה תובנה די מבריקה לתקופתו בעניין הזה, אתה בוודאי יודע. בתוך ההתנהגות האנושית הזו נכנסות המון התנהגויות: פולחן לסוגיו, שיכול לכלול הכול החל מהכאה עצמית קטלנית נוסח השיעים וכלה בהליכה יוצאת ידי חובה לכנסיה ביום ראשון נוסח הפרוטסטנטים המודים במקצת; תפילות; צורת לבוש וכיו”ב. ההתנהגויות האלה, בטוב שמבין העולמות האפשריים, אינן המהות אלא האמצעי.
    שאלה: בכנסיה קטנה בעיירה קטנה בדרום מזרח אטלנטה מתכנסים כמאה מאמינים בצפיפות ובדוחק כדי לגמור את ההלל על בורא עולם. לפתע, כתוצאה מכוונון לא נכון של שמש וזכוכית, פורצת דלקה סמוך לפודיום עליו הכומר נושא את דרשתו. מיד פונים כולם אל הדלת ומנסים להציל את עצמם. בדרך לדלת נרמסת אישה בת 65 ומתה מפצעיה. האם היא נרמסה כתוצאה מהתנהגות דתית? נדמה לי שהתשובה הנכונה לזה היא “לא ממש”. לא להט דתי דחק את המאמינים לצאת בעד הדלת, אלא דווקא להט אנושי סטנדרטי. אם אותו אירוע היה קורה בפיצריה, לא היה מקום לדבר על הפיצריה כבית המקדש האורבני.
    בסרטון השני כאן יש בחורה כזו, שמנסה להבין למה כולם הולכים לכיוון בו הם הולכים. היא לבסוף נואשת והולכת עם הזרם. זו התנהגות אנושית.
    וכאן, אולי, נמצאת הנקודה שאני מנסה להעביר: הלהט שבו אמריקאים ממתינים להנחות הקטנות שלהם ביום שישי השחור, הלהט שבו הם פורצים לחנות, האש שבוערת בהם כשהם “מנקים” את המדפים, כל אלה בהחלט מזכירים התרגשות דתית. אבל הרמיסה של האחר, השעיטה עם ההמון, התנועה במעגלים סביב הכעבה – אלה לא אלמנטים דתיים כלל ועיקר, הם לא חלק מההתנהגות הדתית – של כל דת – והאנשים שנוהגים כך אינם עושים זאת מתוך שכנוע עצמי עמוק, מתוך אמונה או כמצווה. הם עושים א זה כי אנשים יכולים להיות בהמות. ואילו אתה קושר דווקא את הבהמיות להתנהגות דתית, ובכך נדמה לי שאתה חוטא לרעיון הכללי, שהוא יפה למדי.
    וואו, יצאתי נורא לא קוהרנטי. הייתי רוצה להיות מסוגל לומר שזו השעה.

  9. יום שישי השחור איננו יום חשוב כמו שאתה מציג אותו והוא לא מקיף אחוז משמעותי מהאוכלוסיה. יצא לי לראות איך הבריטים מבלים ביום שישי בקרדיף – תאמין לי שהאלימות והגועל נפש מתחרים בגועל נפש של ההסתערות על וולמרט, אבל כנראה שלחרא אירופאי יש ניחוח אחר… 🙂

  10. נמרוד – אני לא טוען שהרמיסה של האחר היא אלמנט דתי. כלל וכלל לא. אני טוען שהיא תוצר לוואי של מי שכל מעייניו בהשגת המטרה הדתית לשמה הוא הגיע שלרגע אחד רווחתו ואף חייו של האדם העומד לצידו כלל לא חשובים בעיניו.

    רוגל – מה אומר לך, אתה שם ואני פה. אבל כאשר אני קורא דיווח כמו זה, או זה (ויש בערך עוד 500 כאלו), אני מתרשם שיום שישי השחור מקיף אחוז משמעותי מהאוכלוסייה.
    אני מתרשם עוד יותר מהטקטיקה שלך לכל טענה שמועלית כלפי החברה האמריקאית: ילדים יורים פה בילדים? גם בשוויץ זה קורה. תאגידים מתייחסים פה כמו לזבל לעובדים? גם באסיה זה קורה. אנשים רומסים כאן אנשים כדי לרכוש משהו? גם באנגליה זה קורה. אתה אף פעם לא מתמודד עם הטענה עצמה אתה בסך הכל אומר: האמריקאים הם כאלו? מה פתאום, תראה את אלו – הם הרבה יותר גרועים. אני שמח בשבילך שזה מה שהופך אותך לרגוע ביחס לחברה שבתוכה אתה חי.

  11. יש עוד עניין שאנו מתעלמים ממנו, שהקנייה המטורפת הזו כורתת את הענף שעליו החברה האמריקאית יושבת, לא רק במשמעויות החברתיות נרקסיסיטות שלה, אלא בגלל שהיא נותנת כוח לחנויות הענקיות הללו להוריד את רמת החיים באמריקה בכך שהם מאלצים את היצרנים המקומיים להוריד כל הזמן בעלויות הייצור, היא הופכת את אמריקה מאומה יצרנית לאומה רכושנית – כי הרי כדי שהטלוויזיה תהיה יותר זולה לא מייצרים אותה באמריקה, וגם ההתמכרות הזו ללחם ושעשועים מסוכנת.

  12. את התופעה הזאת ניתן לראות גם בישראל. בימי תשלום של ביטוח לאומי, אחרי שקשישים, מובטלים וכדומה חיים ימים ארוכים ללא פרוטה בכיסם, הם יעשו הכל על מנת להגיע ראשונים לדלפק בבנק.

  13. גרר. אני שונא שהשועל מת באמצע כתיבת תגובה ואז אני לא מצליח לשחזר אותה כפי שהיתה

    השעטה היא בסך הכל means to an end. היא לא נעשית לשם עצמה, אלא כמשרתת צורך כלשהו. כל התנהגות בעצם היא כזו. השעטה של עדר גנו בסוואנה נוצרת רק כי המוח של כל פרט בעדר אומר לו לשעוט. למה? כי זה משרת צורך השרדותי. יש איום לברוח ממנו או לתקוף אותו. הכי טבעי בעולם.
    גם בדוגמה שנמרוד נתן על הכנסיה מדובר על אותה שעטה. המון המאמינים הבורח דרך הדלת עושה זאת על פי צו קדום שמכוון כל אחד מאתנו לשרוד.זה טבעי וזה בסדר. זה גם עצוב שבדרך החוצה אשה נרמסת למוות ויש לצפות מהאדם (שהוא בסך הכל עוד בעל חיים שהתפתח יותר מהאחרים) שיהיה קצת יותר מודע ופחות בהמתי, ויתעלה על הצורך הראשוני הזה לשרוד בכל מחיר.
    אבל מה אם הסיפור היה הפוך? מה עם המאמינים השועטים היו עושים זאת מן החוץ פנימה, כי שמועת הדליקה פשטה באזור והם מאמינים שזו התגלותו של האלוהים בכבודו ובעצמו והם חייבים לחזות בכך? או אז מדובר בשעטה שמשרתת צורך אחר לחלוטין וברור שניתן לקרוא לו דתי.
    דבר דומה מתרחש בעלייה לרגל לאבן השחורה. דבר דומה מתרחש בנהירה לתוך חנות הנפתחת בחמש בבוקר כדי לקבל הנחה של 40 דולר על מסך פלזמה. נכון שדימוי הסופרמרקט כמקדש המודרני לעוס כבר אבל זה לא אומר שהוא ריק מתוכן. בשני המקרים ההתנהגות הבהמית משרתת צורך פנימי למילוי ומשמעות. במקום אחד זה מגיע דרך סגידה לאל, במקום אחר דרך צריכה. מה עדיף? אף אחד לדעתי. בטח לא כשזה נעשה בבהמיות אגואיסטית שכזו.

    ושאלה אחרונה לסיום. למה בכלל הצורך הזה לשעוט ולמהר? הרי בדת תמיד יש מספיק אלוהים לכולם. כך גם בסופרמרקט.

  14. כשנשיא של מדינה ואומה תחת מתקפה קורא לאזרחים לצאת ולקנות (במילים יפות ככמובן) – זו דת.

    אם אזרחי המדינה שלך מתאבלים, המומים, מפוחדים ומבולבלים – אולי באחד מרגעי המשבר הגדולים שידעו אי פעם בעקבות ה-11 בספטמבר, ואתה ויועציך בכלל מוצאים לנכון לשרבב את הנושא הזה לנאום, אז כן, הצרכנות בארה”ב היא דת.

    טובה או רעה מאחרות? לא יודעת.
    זה לא מטשטש את העובדה שקניות וצרכנות זה עניין מובנה וערכי בחברה האמריקאית.

    יובל התייחס ליום ששי השחור, מישהי שחיה בארה”ב סיפרה לי על אנשים שכמעט נכנסים לפשיטת רגל בגלל מתנות כריסמס, על בילוי ימים שלמים בחנויות לאחר החג כדי לבצע החלפות ולקבל זיכויים, על תורים של קילומטרים בתקופת הסיילים ועוד…
    הם לא היחידים ויש עוד מדינות עם תרבות אמריקאית, אבל בינתיים כנראה שהם הקיצוניים ביותר. לא ברור לי למה לנסות ולהמעיט בעניין.

  15. מה בעצם הפוסט הזה רוצה להגיד? כן, הדת. כן, אמריקה. כן, תרבות הצריכה. האם יש קשר יותר עמוק ביניהם מעבר ל”הם דומים”? מה אתה בעצם מציע? בואו לא נהיה כמו אמריקה – זה לא כדאי?

  16. יו”ר-מן הסתם הפוסט היה צריך להסתיים בדרישה לבטל את אמריקה לאלתר ורטרו למאתיים שנה האחרונות. נו היו”רים האלה, הכל צריך לעשות במקומם.

  17. איזה אושר שביום הזה בחרתי לבלות בנסיעת אוטובוס מפרובידנס לניו יורק [וזה לא מובן מאליו בצ’יינה-טאון-באס].
    היום אין הרבה בתרבות האמריקאית מעבר לשופינג מטורף וכבר טחנו את הנושא אבל לראות את ההמון הדוהר זאת אכן חוויה מבעיתה. בערך כמו להתקרב לקניוני עזריאלי בסטוק דיי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: