מאבד תמלילים

תנו לו אוסקר

יובל

—

קטגוריות: ,

לפעמים הזבל שהכבלים מציגים בפני המנויים שלהם הורג אותי. אני מבין שהשיטה היא שיחד עם סרטי מופת כמו משימה בלתי אפשרית 3, נאלצים הכבלים לרכוש חבילה של סרטי איכות דרג ט' ועדיין, נראה שלפעמים אין גבול לתחתית. לפעמים, הסרטים כל כך גרועים שהם סוג של קאלט בפני עצמו.

אתמול, ב-12 בלילה נתקלתי בכזה סרט. הוא נקרא "אימת הנחש" והיתה בו סצינה אחת שפשוט לא נרגעתי ממנה. הנה לפניכם כל הסצינה ואז החלק שהדיר שינה מעיני.

תחשבו על האיש הזה. לא, באמת. הוא וודאי השקיע בלימודי משחק, אולי עשה איזה קורס קצר בחברת "פעלולנים זה אנחנו", הצטלם, שכר סוכן שחקנים וחיכה בסבלנות שיסדרו לו עבודה. יום אחד, בשעה שהוא עדיין מקבל לקוחות בבנק, הטלפון צלצל. זה היה הסוכן שלו. "סידרתי לך עבודה, בסרט טלוויזיה. משהו עם נחש! בוא מחרתיים!!", הוא אמר לאיש הנרגש.

"חברים, אנחנו בסצינת הבריחה", הסביר הבימאי לחבורת הניצבים המקצועית שהמלהק שלו אסף. "אתה, כן אתה, התפקיד שלך הוא לרוץ מהבניין ומכיוון שאתה בכזו פאניקה אתה נתקל במכונית המשטרה ונופל. זה ברור לך?".

אני אומר – תנו לאיש אוסקר; הוא הרוויח אותו ביושר (גם הבימאי, בן ה-27).

← הקודם
הבא→

תגובות

34 תגובות על “תנו לו אוסקר”

  1. האביר שלא היה

    שאלה יהיו הצרות שלנו.

    הגב
  2. יובל

    צרות? זה עונג צרוף!

    הגב
  3. שי

    קטעי הוידאו שלך לא עובדים בפייקפוקס בלינוקס. למה שלא תיתן קישור ליו-טיוב, אם יש כזה, בנוסף? זה חבל והורס את הפוסט הזה, שהוא כנראה שנון ומצחיק להפליא.

    הגב
  4. יובל

    הנה הקישור.

    הגב
  5. שרון

    נהדר ומצויין. ומגיע לך אוסקר על עריכה!

    (אגב, מנויי יס חייבים לנסות ולצפות פעם ביצירת המופת הקולנועית "רקטומה" שהיא בעיניי הסרט הטוב בכל הזמנים וכוללת ישבן ענק שאוכל את לוס אנג'לס)

    הגב
  6. יובל

    לול!
    אני חייב להשיג את הסרט הזה!

    הגב
  7. כפור

    לול! אכן, רגע קולנועי משובח. האנקה, כמובן, רק מוסיפה.
    אולי כדאי לשנות את שם הסירטון ב-youtube? איכשהו, Basilist.wmv לא תופס את הגדולה האמנותית של הרגע. אולי "הסתערות של אנשים 3"?

    הגב
  8. כפור

    שי: אני משתמש בפיירפוקס בלינוקס ואין לי בעיה לראות את הוידאו המוטמע (embedded, כן?). אתה מצליח לראות וידאו שכזה (youtube) באתרים אחרים?

    הגב
  9. דנדוש

    בדיוק אתמול ראיתי את "רעם טרופי"… אפילו יותר מצחיק בתוך ההקשר הזה.

    הגב
  10. רועי

    אני אישית ממליץ כנגד ההמלצה של שרון, על יצירת הטרומופת Poultrygeist Night Of The Chicken Dead , יצירה כל כך גאונית, שלקשר לטריילר אחד יהיה חטא נגד האנושות. אני ממליץ להשיג עותק, ולהתמוגג מה4 דקות הראשונות. וכל הדקות שבאות אחריהן. אך ה4 הראשונות הן אומנות.

    הגב
  11. דביר רזניק

    ענק!!

    בטח היו איזה עשרה טייקים על הסצינה הזאת.. להגיע לשלמות 🙂

    הגב
  12. אשר עידן

    הבלוג הזה הוא לא דאגסטן
    אלא     מודרניסטן
    השבטים הפרימיטיביים שחיו בישראל בסוף המאה ה20 ובראשית המאה ה21

    אז שיהיה לכם עוד קצת בידור של חמורים מודרניסטנים (לוינס אומר שכל לינק בתלמוד מובן רק בהקשר הכולל של עמוד שלם לפחות)
    הנה המאמרים האחרונים שלי ממגזין סטטוס על האינטרא-נט 2.0 ומהמגזין החדש אודיסיאה על גוגל ואובמה.
    יאללה כל הטוקבקיסטים המודרניסטניים "קדימה הסתער!!!!!!!!!!!!!!!!!

    הגב
  13. אריק.בר

    בכל פעם קשה לי להאמין שקיימים צופים לסרטים האלו, קשה לי אפילו להאמין שיש יוצרים לסרטים האלו (:

    ודרף אגב, איך התבצע ה capture של הסרט?

    הגב
  14. יובל

    שלום אשר (אני מקווה שזה אתה, אי אפשר לדעת היום).
    הערה קצרה.
    במאמרך באתר ifeel (!?) כתבת:

    בעקבות חוק מור, אנחנו יודעים שככל שיש יותר מעבדים במערכת, כך הביצועים טובים יותר.

    אההמממ, לא נכון.
    תודה.
    חבר בשבט הפרימיטיבי.

    הגב
  15. אוטרפה

    אל-אלוהים. אני עדיין הלומה מה… בסיליסק? תנינענק? נחש-אוֹיד?
    אני מסירה כובע בפני אלו שמסוגלים לצפות באורך מלא של הזוועה הזו מבלי לאבד לפחות ארוחה אחת. או, רחמנא לצלן, ליהנות מזה.

    הגב
  16. אשר עידן

    כן יובל זה אני
    תוכל להתקשר אלי כדי לבדוק שזה אני 050-5288739
    אלא אם כן תחשוב שזו הדמייה של הקול שלי באמצעות "עידנייזר" (סינתסייזר של הקול שלי) עם אפשרויות לעיבוד קוונטי, כדי שסינתזת הקול שלי לא תישמע מיכאנית כמו הקול של HAL – IBM באודיסיאה 2001.
    האם הגידול במספר הטרנזיסטורים לא מגדיל את ביצועי המחשב?
    אז מה זה חוק מור?
    יכולת לראות וידאו במחשב XT עם 25,000 טרנזיסטורים משנת 1980?
    בכלל אני בא משבט אחר לחלוטין. כשאני קורא את המתרחש בבלוג שלך אני מרגיש כמו ריי צ'ארלס בג'ורג'יה, או כמו פוקו בבית חולים פסיכיאטרי, או כמו יוסי בובליל בבית של ביבי או ברק או באסיפה של מר"ץ, או בחבורה של ציפי ליבני. או אולי כמו אדווארד סעיד בחוג למזרחננות באוניברסיטה ישראלית

    הגב
  17. יובל

    ברוך הבא. אני שמח שאנחנו מספקים לך שעות של הנאה אנתרופולוגית. תיזהר מדנדוש. היא נושכת.
    לגופו של עניין, אני די משוכנע ששמעת על אתר קטן, ויקיפדיה שמו. תחת הערך "חוק מור" נכתב:

    חוק מור עוסק בקצב הגידול של מספר הטרנזיסטורים שעל המעבד במחיר מינימלי. מספר השבבים במעבד אינו משפיע ביחס ישר על הביצועים של המחשב.

    זהו מסוג המקרים הלא נדירים שבהם הערך בויקיפדיה תואם לחלוטין את האמת האבסולוטית ביחס לנושא עליו מתיימר הערך לספק מידע. אי לכך באשר לשאלתך התשובה היא לא, הגידול במספר הטרנזיסטורים לא מגדיל (בהכרח) את ביצועי המחשב.

    רק בשמחות.

    הגב
  18. מוסיף

    רק בגלוב דיון על נחשי ענק שאוכלים נשים בבי-מוביז יכול להסתיים בהפנייה להגדרה של חוק מור. היובל הזה, לא, באמת!

    הגב
  19. אשר עידן

    כתוב בויקיפדיה "אינו משפיע ביחס ישר"
    אבל לא כתוב אינו משפיע בצורה אחרת
    למשל הוא משפיע ביחס לא ישר, אולי למשל, ביחס אקספוננציאלי????????

    אבל למה מודרניסטני כמוך
    צריך להקדים פחחחחח….
    למה שהוא לא מבין או לא מסכים
    זה בא מהבולשביזם שלך ושל הרקע בו צמחת
    זה הבולשביזם שהביא את גולדה-דיין-דדו-גורודיש לעשות פחחחח….
    על הערבים עד ה6 באוקטובר 1973
    זה בא מהפחד שלך מהאחר והזר
    אבל תחשוב רגע. אולי מה שנראה לך מוזר
    נובע ממשקפיים מסויימות שאתה מרכיב
    אולי אם תסיר את המשקפיים לרגע תראה פרשנות אחרת של דברי
    כמו בציורים של אשר (בצירה) שבהם לאדם אחד זה נראה דג ולאחר זה נראה ציפור?
    לעניין הדטרמיניזם הטכנולוגי שלי.
    אני מתחזה לדטרמיניסט טכנולוגי כדי לומר שמה שקיים כיום הוא סימולקרה של יחסי ציבור שמסתירים מאיתנו את המתרחש.
    מה שמסונן ביחס"צ, מוסווה כעובדות כאונטולוגיה כפוזיטיביזם,
    מלוינס למדתי שאוטופיזם (מכל סוג, גם דטרמניניזם טכנולוגי) הוא טריק ריטורי בשביל לעשות לנו "הזרה" "דה-אוטומטיזציה". הנביאים לא היו עתידנים, אלא אנטי-פוזיטיביסטיים שתיעבו את מה שהממסד כפה כ"עובדות" עאלק. מבקרי החברה שלהם שרצו להראות שאפשר גם אחרת

    הגב
  20. יובל

    כבוד! אכן לא כתוב שהוא אינו משפיע בצורה אחרת.
    לדעתי בעצם חוק מור התכוון לכך שהוא משפיע ביחס הפוך של דלעת כבושה?????????????
    או ביחס של אגרטל אינטגרלי????????????????
    או ביחס של גרביל קונטיננטלי?????????????????!!!1

    מה שאותי מעניין הוא האם יש סיבה מיוחדת שמהרגע שהתחלת לכתוב כאן אתה מכנה אותי/אותנו בכינויים שונים ומשונים (ומאוד משעשעים)? לא זכור לי שאנחנו מכירים באופן אישי ועדיין הגעת למסקנה שאני:

    1. מודרניסט (והמהדרין: חמור מודרניסט).
    2. משתייך לשבט פרמיטיבי.
    3. בולשביסט.
    4. פוחד מהאחר והזר.
    5. מרכיב משקפיים (הראייה שלי היא 6/6, אגב) שמסמאות אותו מלראות את הטריק הרטורי שלך שהוא בסך הכל אנטי-פוזיטיביסטי המתעב את הממסד.

    כאשר תגמור להטיח עלבונות ותובנות עבשות, שלא ברור לי על מה הן מבוססות (אולי על לוינס, אבל אני לא בטוח), אשמח להמשיך את השיחה. עד אז, ברכות ולהתראות.

    הגב
  21. רואה שחורות

    ידידי המלומדים, אני לא מבין מה עובר עליכם. ההערה של גורדון מור, שהפכה ל-"חוק", התייחסה ליכולת הטכנולוגית לדחוס טרנזיסטורים, ובכלל לא לביצועי חישוב. בכל מקרה, בימינו חוק מור מאבד את הרלוונטיות שלו במהירות-שיא: קודם כל אנו נתקלים בבעיות פיזיקליות גוברות והולכות במזעור. שנית, הביקוש לביצועים גבוהים הוא לא מה שהיה פעם, והמאמץ העיקרי כיום הוא בהקטנת צריכת החשמל ופליטת החום. שלישית, הוספת עוד מעבדים למכונה היא פתרון מקובל, וגודל הסיליקון בכל אחד מהם הוא עניין שולי. רביעית, פוחתת חשיבותו של המחשב האישי כמכונת ביצועים; יותר ויותר הוא משמש כמסוף לגישה לאינטרנט, בין אם לצרכים המסורתיים של האינטרנט (גלישה, דואל, מסרים מיידיים) ובין אם ליישומי רשת, המחליפים את היישומים שהיינו מתקינים פעם על המחשב המקומי. בגלל זה יש פחות ופחות צורך בביצועים גבוהים במחשבים האישיים, ויותר דרישה לזמינות חיבור לרשת ולרוחב-פס.
    עם כל הכבוד לטיעונים הפילוסופיים, אפשר לפתור את העניין ברמה האמפירית*.
    בברכה,
    ר.ש.

    __________________
    * משפט זה היה במקור "תעזבו אותי מזיוני השכל שלכם ותסתכלו בעובדות" אבל החלטתי ברגע האחרון לשנות את הניסוח. עמכם הסליחה.

    הגב
  22. אשר עידן

    הכל התחיל מהפחח
    על מאמרי בעניין ניו-דיל 2.0 בכלכליסט

    הגב
  23. החגב עומד יציב

    יובל בולשיביסט שכמוך תחזור לאוזביקיסטן!
    ועתה לתצוגת תכלית לכבודו של המאסטר עידן:
    פוקו!!1
    לוינס!!
    אינטרנט!
    אובאמממממממאההההההה….
    לינקים! לינקים בכל מקום!!

    הגב
  24. יובל

    מכיוון שאני מודרניסט (וגם חמור) אני מאמין בסדר. אי לכך ובהתאם לזאת, אשר, את כל התלונות המוצדקות יותר ופחות שיש לך, אנא הפנה לפוסט המתאים. כאן.

    הגב
  25. אשר עידן

    מה רע בחשיבה שונה?
    למה זה מרגיז את החגב שייש אנשים שחושבים אחרת ממנו
    חגב פוחד מפרפר?מודרניסטנים הם הרבה יותר פרימיטיביים מאוזבקיסטנים

    הנה קטע מאיינשטיין שהיה חריג בקהילת הפיסיקאים ב1905, אבל
    כבר ב1935 הפך לחלק מהממסד האטום
    והמציא את נסוי EPR שלפיו בגלל שתורת הקוונטים סותרת את תורת היחסות היא לא נכונה?!
    בא בל ב1964 ושם את היסוד של ה"אנטנגלמנט" היסוד של המיחשוב הקוונטי , ווב 5.0

    הנה הקטע
    Excerpt. © Reprinted by permission. All rights reserved.
    Chapter 1

    The Socks

    1978 and 1981

    In 1978, when John Bell first met Reinhold Bertlmann, at the weekly tea party at the Organisation Européenne pour la Recherche Nucléaire, near Geneva, he could not know that the thin young Austrian, smiling at him through a short black beard, was wearing mismatched socks. And Bertlmann did not notice the characteristically logical extension of Bell’s vegetarianism—plastic shoes.

    Deep under the ground beneath these two pairs of maverick feet, ever-increasing magnetic fields were accelerating protons (pieces of the tiny center of the atom) around and around a doughnut-shaped track a quarter of a kilometer in diameter. Studying these particles was part of the daily work of CERN, as the organization was called (a tangled history left the acronym no longer correlated with the name). In the early 1950s, at the age of twenty-five, Bell had acted as consultant to the team that designed this subterranean accelerator, christened in scientific pseudo-Greek “the Proton Synchrotron.” In 1960, the Irish physicist returned to Switzerland to live, with his Scottish wife, Mary, also a physicist and a designer of accelorators. CERN’s charmless, colorless campus of box-shaped buildings with protons flying through their foundations became Bell’s intellectual home for the rest of his life, in the green pastureland between Geneva and the mountains. At such a huge and impersonal place, Bell believed, newcomers should be welcomed. He had never seen Bertlmann before, and so he walked up to him and said, his brogue still clear despite almost two decades in Geneva: “I’m John Bell.”

    This was a familiar name to Bertlmann—familiar, in fact, to almost anyone who studied the high-speed crashes and collisions taking place under Bell’s and Bertlmann’s feet (in other words, the disciplines known as particle physics and quantum field theory). Bell had spent the last quarter of a century conducting piercing investigations into these flying, decaying, and shattering particles. Like Sherlock Holmes, he focused on details others ignored and was wont to make startlingly clear and unexpected assessments. “He did not like to take commonly held views for granted but tended to ask, ‘How do you know?,’ ” said his professor, Sir Rudolf Peierls, a great physicist of the previous generation. “John always stood out through his ability to penetrate to the bottom of any argument,” an early co-?worker remembered, “and to find the flaws in it by very simple reasoning.” His papers—numbering over one hundred by 1978—were an inventory of such questions answered, and flaws or treasures discovered as a result.

    Bertlmann already knew this, and that Bell was a theorist with an almost quaint sense of responsibility who shied away from grand speculations and rooted himself in what was directly related to experiments at CERN. Yet it was this same responsibility that would not let him ignore what he called a “rottenness” or a “dirtiness” in the foundations of quantum mechanics, the theory with which they all worked. Probing the weak points of these foundations—the places in the plumbing where the theory was, as he put it, “unprofessional”—occupied Bell’s free time. Had those in the lab known of this hobby, almost none of them would have approved. But on a sabbatical in California in 1964, six thousand miles from his responsibilities at CERN, Bell had made a fascinating discovery down there in the plumbing of the theory.

    Revealed in that extraordinary paper of 1964, Bell’s theorem showed that the world of quantum mechanics—the base upon which the world we see is built—is composed of entities which are either, in the jargon of physics, not locally causal, not fully separable, or even not real unless observed.

    If the entities of the quantum world are not locally causal, then an action like measuring a particle can have instantaneous “spooky” effects across the universe. As for separability: “Without such an assumption of the mutually independent existence (the ‘being-?thus’) of spatially distant things…,” Einstein insisted, “physical thought in the sense familiar to us would not be possible. Nor does one see how physical laws could be formulated and tested without such a clean separation.” The most extreme version of nonseparability is the idea that the quantum entities are not independently real: that atoms do not become solid until they are observed, like the proverbial tree that makes no sound when it falls unless a listener is around. Einstein found the implications ludicrous: “Do you really believe the moon is not there if nobody looks?”

    Up to that point, the idea of science rested on separability, as Einstein had said. It could be summarized as humankind’s long intellectual journey away from magic (not locally causal) and from anthropocentricism (not independently real). Perversely, and to the consternation of Bell himself, his theorem brought physics to the point where it seemingly had to choose between these absurdities.

    Whatever the ramifications, it would become obvious by the beginning of this century that Bell’s paper had caused a sea change in physics. But in 1978 the paper, published fourteen years before in an obscure journal, was still mostly unknown.

    Bertlmann looked with interest at his new acquaintance, who was smiling affably with eyes almost shut behind big metal-rimmed glasses. Bell had red hair that came down over his ears—not flaming red, but what was known in his native country as “ginger”—and a short beard. His shirt was brighter than his hair, and he wore no tie.

    In his painstaking Viennese-inflected English, Bertlmann introduced himself: “I’m Reinhold Bertlmann, a new fellow from Austria.”

    Bell’s smile broadened. “Oh? And what are you working on?”

    It turned out that they were both engaged with the same calculations dealing with quarks, the tiniest bits of matter. They found they had come up with the same results, Bell by one method on his desktop calculator, Bertlmann by the computer program he had written.

    So began a happy and fruitful collaboration. And one day, Bell happened to notice Bertlmann’s socks.

    Three years later, in an austere room high up in one of the majestic stone buildings of the University of Vienna, Bertlmann was curled over the screen of one of the physics department’s computers, deep in the world of quarks, thinking not in words but in equations. His computer—at fifteen feet by six feet by six feet one of the department’s smaller ones—almost filled the room. Despite the early spring chill, the air-conditioning ran, fighting the heat produced by the sweatings and whirrings of the behemoth. Occasionally Bertlmann fed it a new punch card perforated with a line of code. He had been at his work for hours as the sunlight moved silently around the room.

    He didn’t look up at the sound of someone’s practiced fingers poking the buttons that unlocked the door, nor when it swung open. Gerhard Ecker, from across the hall, was coming straight at him, a sheaf of papers in hand. He was the university’s man in charge of receiving preprints—papers that have yet to be published, which authors send to scientists whose work is related to their own.

    Ecker was laughing. “Bertlmann!” he shouted, even though he was not four feet away.

    Bertlmann looked up, bemused, as Ecker thrust a preprint into his hands: “You’re famous now!”

    The title, as Bertlmann surveyed it, read:

    Bertlmann’s Socks and the Nature of Reality
    J. S. Bell
    CERN, Geneve, Suisse

    The article was slated for publication in a French physics periodical, Journal de Physique, later in 1981. Its title was almost as incomprehensible to Bertlmann as it would be for a casual reader.

    “But what’s this about? What possibly—”

    Ecker said, “Read it, read it.”

    He read.

    The philosopher in the street, who has not suffered a course in quantum mechanics, is quite unimpressed by Einstein-Podolsky-Rosen correlations. He can point to many examples of similar correlations in everyday life. The case of Bertlmann’s socks is often cited.

    My socks? What is he talking about? And EPR correlations? It’s a big joke, John Bell is playing a big published joke on me.

    “EPR”—short for the paper’s authors, Albert Einstein, Boris Podolsky, and Nathan Rosen—was, like Bell’s 1964 theorem, which it inspired thirty years later, something of an embarrassment for physics. To the question posed by their title, “Can Quantum-Mechanical Description of Physical Reality Be Considered Complete?,” Einstein and his lesser-known cohorts answered no. They brought to the attention of physicists the existence of a mystery in the quantum theory. Two particles that had once interacted could, no matter how far apart, remain “entangled”—the word Schrödinger coined in that same year—1935—to describe this mystery. A rigorous application of the laws of quantum mechanics seemed to force the conclusion that measuring one particle affected the state of the second one: acting on it at a great distance by those “spooky” means. Einstein, Podolsky, and Rosen therefore felt that quantum mechanics would be superseded by some future theory that would make sense of the case of the correlated particles.

    Physicists around the world had barely looked up from their calculations. Years went by, and it became more and more obvious that despite some odd details, ignored like the eccentricities of …

    הגב
  26. עומר

    ד"ר עידן היקר,

    (אנא קרא תגובה זו כלשונה. היא לא נכתבה בציניות)

    אמנם רוב מה שנאמר עליך בין כותלי הגלוב היה למען שעשוע ותו לא, אבל אם אתה באמת רוצה להשתפר, כמו שכל אדם צריך לשאוף, אוכל להציע לך אסופה רצינית של עצות:

    נתחיל בכך שלא כל אדם בעל אותה השכלה שכמוך. אפילו לקורא הניצב מעל הממוצע (שים לב שכלכליסט וכיוב' אמנם עיתונים המכוונים למגזר מסוים, אבל בכל מגזר יש טווחי ידע והבנה), נסיון קריאת חומר שלך בעיתונות גורר איבוד פוקוס. כמאמר הביטוי "מרוב עצים לא רואים את היער" – גם את תוכן המאמרים שלך לא רואים מרוב השפה הגבוהה. יש צורך להבדיל בין קהל מקצועי (עתידנים במקצועם או בתחביבם, למשל) לקהל רחב יותר.

    לעיתים אתה מדבר בנחרצות חסרת פשרות על דברים שאינם נכונים. אוכל לקחת את הדוגמא הקלה והאחרונה של "חוק מור", אבל אתן לך דוגמא קצת יותר רחוקה. באותו מאמר שעליו נעשה הפחח, אמרת כי אחד הדברים שיעזרו להציל את הכלכלה הוא:

    פס רחב במהירויות של יותר מ־100 מגה־בייט בשנייה, שיאפשר עבודה מהבית וישיבות תלת-ממדיות ממרחק של אלפי קילומטרים

    אין שום צורך ברוחב פס כזה. אנשים יכולים כבר היום לעבוד מהבית ולעשות ישיבות בתלת-מימד (למה? אני לא רואה למה שמישהו יצטרך את זה). בנוסף, לא מרחקי הנסיעות הם אלו שגורמים לבעייתיות בשוק העבודה, אלא ניהול פיננסי כושל (וכמובן שאני מפשט את העניין לחלוטין).

    לעיתים אחרות אתה מדבר באותה נחרצות על דברים שנראים כאילו הם מובלים על ידי ההתלהבות מהטכנולוגיה ולא על ידי הגיון. למשל, כתבת פעם בגלובס:

    מה זה מידור? מידור היא ביורוקרטיה של אימפריות הנייר של העבר העתיק. בעולם השיתוף של ווב 2.0 לא יכול להיות כזה דבר.

    מידור אינה בירוקרטיה, אלא עקרון בעל משמעות מאוד חשובה – אילו כל חייל היה יודע הכל, מספיק חייל שבוי אחד כדי לגנוב את כל סודות המדינה. עובדה היא שהצבא לא אימץ (ואני לא מאשים אותו אם ימשיך לא לאמץ) מתודולוגיה דמויית ווב 2.0 ברמת הכלל-צה"לית.
    בהמשך כתבת כי

    במאה ה-21 הבלוגים והתגיות חשובים יותר מהמטוס והטנק.

    ואני מניח שאתה מבין מה כוונתי כשאני מצטט את משפט זה בלי שאצטרך להסביר אותה.

    ד"ר עידן – אתה לא הדיוט, זה ברור, אבל גם החכמים שבאדם צריכים לשקול את מילותיהם כדי להעביר את רעיונותיהם כמו שצריך.

    עומר

    (דברים אלו הובאו לכם על דעתו של המחבר בלבד ואינם מייצגים בהכרח את דעתה של דנדוש)

    הגב
  27. רואה שחורות

    ורציתי להוסיף – טענות יוצאות-דופן דורשות ראיות יוצאות-דופן. אם כבר בחרת להביא דוגמה מפיסיקה.

    הגב
  28. דנדוש

    עומר- דנדוש חותמת על כל מילה.
    כל הכבוד!

    הגב
  29. אבים

    עומר, עמלת וניסחת בבהירות אבל ללא תכלית. אשר עידן לא נותן לעובדות להטות אותו ממסלולו. עשיתי פעם תרגיל קטן בהפרכת עידן. זה היה משעשע.
    ותראה את רמת הטיעונים של אשר עידן כאן.

    אחד המגיבים אצלי טען שלעידן רטוריקה של טרול. אני נוטה להסכים. אני מציע להתייחס אליו ככזה.

    הגב
  30. מנטפק

    אני לא מאמין שזה אשר עידן. טוקבקים זה כל כך ווב 1.0, אשר עידן אמור להיות חדשני וגרנדיוזי, הוא היה אמור להגיב בשיטות של ווב 7.0, משהו עם קוואנטים, אקווריום, אקורדיון ורפש הוורוד שהקפיאו בו את אוסטין פאוורס. שאשר עידן ישלח טוקבק זה כמו שאיוול קניבל יכנס מיליון איש באצטדיון כדי להראות איך הוא מרים גלגל.

    הגב
  31. מוסיף

    התגובה של עומר אכן לעניין.

    הגב
  32. Lizibee

    אני מחזירה רק רגע את הדיון בחזרה ל'בי מוביס' ומוסיפה שתי המלצות משלי:
    Gayniggers from outer space – שווה גם לחפש טריילר בגוגל, הסרט זכה בתואר הסרט הגרוע ביותר שנעשה אי פעם.
    הסרט השני הגיע ב DVD באריזה של פופקורן (אפשר להבין רק מזה עד כמה הסרט גרוע) ונקרא "שומר המלכה 2" (באנגלית אגב אין שום רמז לזה שיש גם שומר המלכה 1) שמספר על עלילותיו של קפטן סטרונג במשימה חשאית בשירות המלכה – יצירת אומנות לשמה 🙂

    הגב
  33. רואה שחורות

    לא לא לא. הסרט הגרוע ביותר בכל הזמנים הוא כמובן Manos: The Hands of Fate. למרות שהוא "רק" מקום 26 בטבלת הגרועים של ימדב.

    הגב
  34. מיס מארפל

    אני לתומי חשבתי שיצירות מופת כגון "מלך הסלים" , ו"אבא גנוב 1-אינסוף" לוקחות את התואר. ובל נזכיר את כ-ל הסרטים המעוותים והגועליים שעשה אורי זוהר, ויקפצו לי חובביו.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן