זוכרים שפעם פורסמו כאן לא מעט טקסטים של כותבים אורחים (ואורחות)? ובכן, עומר, מבקש לחדש את המסורת. הוא שלח את הטקסט הבא:
בעודי יושב בפקק האיילוני היומי שלי, אני מאזין בדרך כלל לגלי צה"ל. זה talk radio קלאסי וזה עוזר לי להעביר את הזמן ולהתעדכן בחדשות. בדרך כלל בשעות שבהן אני יוצא מושמעת התוכנית "מה בוער" אותה מגיש בימים ראשון עד רביעי רזי ברקאי.
למרות שרזי הוא אדם משכיל בתחום הפוליטיקה ומראיין לא רע בכלל, יש לו כמה מנהגים מאוד מגונים. אחד מהם הוא לקטוע את הדיבור של המרואיין שלו ב"Ooooooo-Kayyyyy" ו-"Allll Right" חזקים ובוטים וזאת כאשר כבר לא אכפת לו יותר ממה שיש למרואיין להגיד או שאין לו זמן לשטויות שלו. הוא ממשיך לעשות את זה עד שהמרואיין מפסיק לדבר כי כבר לא שומעים אותו. אם הוא מתחיל להשתעמם ממה שיש למרואיין להגיד או שהוא חושב שאותו אדם שמדבר איתו אומר דברים שכולם כבר יודעים, הוא מתחיל להמהם בקול 'בהסכמה' בחוסר סבלנות מופגן.
כל זה לא היה כזה נורא (טוב, נו, אז מראיין אחד קצת חסר סבלנות), אבל הבעיה היא שאותה 'רזי ברקאיות' מתפשטת. בשבוע שעבר הגיש מתן חודורוב, הכתב הכלכלי של גל"צ, תוכנית כלכלית מיוחדת. חודורוב, שנשמע כמו בחור חביב, מגיש את הפינה הכלכלית בתוכנית של ברקאי ובתוכנית שלו הוא השתמש באותם ביטויים ואותו חוסר סבלנות עם המרואיינים שלו, מה שהפתיע אותי מאוד. אתמול בבוקר עשה ניב רסקין, מגיש התוכנית "נכון להבוקר" שמשודרת בדיוק לפני "מה בוער", גם הוא את אותו הדבר.
אפשר לומר שזה לא נורא – שזה מקרה מבודד של תחנת רדיו אחת – אבל בדיוק כמו שהתקשורת דורשת דרך ארץ ונימוס מאישי הציבור שלנו, גם אנחנו צריכים לדרוש את אותו הדבר מאנשי התקשורת שלנו.
כתיבת תגובה