בדיוק ארבעה חודשים חלפו מאז שפרסמתי את הפוסט הזה בו סיפרתי על ההחלטה שלי לעזוב את "ידיעות אחרונות". אולי זו הסיבה שבזמן האחרון אני מרגיש שאני כותב פחות ופחות על עולם העיתונות ועל עיתונאים ואולי זה פשוט מכיוון שאת רוב מחשבותיי על התחום אני מנקז לטור השבועי שלי ב"עין השביעית". מה שבטוח הוא, שמבלי לדעת, החלטתי לעזוב את עולם העיתונות רגע לפני שהארץ החלה לרעוד תחת המקצוע – זאת למרות שהארץ רועדת תחתיו כבר לא מעט זמן.
ובכל זאת אני מתקשה להישאר אדיש נוכח הטקסט הזה של שירה אימרגליק שהתפרסם ב"עין השביעית" ומספר על סופת הפיטורים שחווים הקולגות שלי לשעבר בעיתונים השונים כמו גם בערוצי הטלוויזיה. כפי שנכתב בטקסט, קשה לדעת מה גרוע יותר: להיות מפוטר ולחפש עבודה בשוק תקשורת שחווה צמצומים כואבים או להישאר בעיתון ולעשות גם את העבודה שלך וגם את העבודה של מי שזה עתה פוטר ושאין שום כוונה להחליף אותו וזאת תוך ספיגת קיצוץ חד של אחוזים לא מעטים מהשכר שלך שממילא לא היה גבוה במיוחד.
יש לי לא מעט מה לומר על העיתונות, על תפקידו של העיתונאי ועל המחשבות של מי שעזב את המקצוע ממנו הוא כל כך נהנה במשך כעשור, מחשבות שמתחילות להסתדר ולהתבהר כמה חודשים אחרי אותה הודעה, אבל את המחשבות האלו ראוי לרכז בטקסט נפרד. ועדיין יש דבר אחד שאני יכול לומר כבר עכשיו: אני לא מקנא בעיתונאים שנאלצים להתמודד בשבועות האחרונים עם סוג מחורבן במיוחד של הדילמה הזו, דילמה מקצועית, תעסוקתית ואישית.
כתיבת תגובה