בדיוק ארבעה חודשים חלפו מאז שפרסמתי את הפוסט הזה בו סיפרתי על ההחלטה שלי לעזוב את "ידיעות אחרונות". אולי זו הסיבה שבזמן האחרון אני מרגיש שאני כותב פחות ופחות על עולם העיתונות ועל עיתונאים ואולי זה פשוט מכיוון שאת רוב מחשבותיי על התחום אני מנקז לטור השבועי שלי ב"עין השביעית". מה שבטוח הוא, שמבלי לדעת, החלטתי לעזוב את עולם העיתונות רגע לפני שהארץ החלה לרעוד תחת המקצוע – זאת למרות שהארץ רועדת תחתיו כבר לא מעט זמן.
ובכל זאת אני מתקשה להישאר אדיש נוכח הטקסט הזה של שירה אימרגליק שהתפרסם ב"עין השביעית" ומספר על סופת הפיטורים שחווים הקולגות שלי לשעבר בעיתונים השונים כמו גם בערוצי הטלוויזיה. כפי שנכתב בטקסט, קשה לדעת מה גרוע יותר: להיות מפוטר ולחפש עבודה בשוק תקשורת שחווה צמצומים כואבים או להישאר בעיתון ולעשות גם את העבודה שלך וגם את העבודה של מי שזה עתה פוטר ושאין שום כוונה להחליף אותו וזאת תוך ספיגת קיצוץ חד של אחוזים לא מעטים מהשכר שלך שממילא לא היה גבוה במיוחד.
יש לי לא מעט מה לומר על העיתונות, על תפקידו של העיתונאי ועל המחשבות של מי שעזב את המקצוע ממנו הוא כל כך נהנה במשך כעשור, מחשבות שמתחילות להסתדר ולהתבהר כמה חודשים אחרי אותה הודעה, אבל את המחשבות האלו ראוי לרכז בטקסט נפרד. ועדיין יש דבר אחד שאני יכול לומר כבר עכשיו: אני לא מקנא בעיתונאים שנאלצים להתמודד בשבועות האחרונים עם סוג מחורבן במיוחד של הדילמה הזו, דילמה מקצועית, תעסוקתית ואישית.
אני מנוי לאולג'ובס ואני כל הזמן רואה בקשות לגיוס של עיתואים, במיוחד מתחומי התרבות. ציניות? לא נכחיש זאת.
השלב הבא – מיקור חוץ של העיתונות להודו.
זה בדיוק מה שקורה גם בענפים אחרים במשק (או לפחות בהייטק).
ברגעים קשים אלו אני מרגישה ברת מזל. נכון, לנהל תחנת רדיו חינוכית זה לא בדיוק החלום אבל לפחות אני עובדת ציבור מה אומר, לפי כל המומחים, שהקיצוצים יגיעו אלי עוד די הרבה זמן.
אולי עוד לא הגיע הרגע להתפטר..
ל-2 עומר:
חשבתי על זה כבר פעם, ואז הבנתי שהעיתונאים בישראל מוגנים. ההודים לא יטרחו ללמוד עברית אף פעם.
אבל לאחרונה אני תוהה, אם המו"לים בישראל לא ישקלו להוציא עיתונים באנגלית.
חבריך העיתונאים לא לבד. הסופה הזו מרטיבה כבר לא מעט זמן אנשים בתחומי הפיננסים, ההי-טק, המקצועות החופשיים (עו"ד למשל) ורבים אחרים שהנה באמצע הקרירה שבין גיל 30-40 תופסת אותם סיטואציה של אבטלה – וזה אחרי שכבר הספיקו לקנות איזה דירה בנוה-חרציצים עם משכנתא של 6500 ש"ח בחודש, ולהביא ילד אחד או שניים.
שהיינו ילדים שמענו על אבטלה. UB40, הסיפורים על גברת הברזל ועל מפעלי הפלדה שנסגרו בתקופתה (שפילד סטיל), אבל עברו איזה 25-20 שנה. והנה עכשיו זה מגיע למשמרת שלנו.
ואפילו שעברנו איזה מיני-מיתון ב 2001-02 ,זה לא נראה מעודד. ועוד אומרים שזה לא כל כך תלוי בנו.
והפעם גם אי אפשר להאשים את ביבי…
א. חבל שאי אפשר להגיב באתר של העין השביעית.
ב. אני תוהה אם כותבת הקטע לא קצת מבלבלת, לפחות בחלק מהמקרים, בין עיתונאים (גם בהגדרתם הרחבה והמוצדקת שכוללת כתבים, עורכים, צלמים אנשי גרפיקה וכו'), לבין אנשים שפשוט עובדים בכלי תקשורת ובהם נכללים למשל גם אנשי מנהלה, מכירות, שירות לקוחות וכד'.
ג. לשחק במספרים זה תמיד נחמד, גם אני מאוד אוהב את זה, אבל לא צריך להיות מנטפק מושבע כדי לזהות מהר מאוד את עקב האכילס של הטענה שמופיעה במשנה של הכתבה ולפיה "כרבע מכלל העיתונאים בכלי התקשורת הארציים פוטרו או עתידים להיות מפוטרים". למה רבע? כי בסך הכל לפי נתוני הכתבה מדובר ב-550 מפוטרים מתוך 2200 עיתונאים. ואיך מגיעים ל-550 מפוטרים? בקלות, זורקים פנימה 300 עובדים מרשות השידור.
אני לא יודע מי הם 300 העיתונאים שעומדים להיות מפוטרים מרשות השידור ומה בדיוק הם עושים בפועל. אני גם לא רוצה לזלזל בתפקיד של אף אדם, ובטח לא להקל ראש בפיטורים של מישהו, אבל מבנה כוח האדם הבעייתי ברשות השידור הוא לא סיפור חדש, אפילו לא בפרספקטיבה של שנים. הדיון על הפתרון הראוי למצב שם הוא כמובן נושא נפרד לגמרי, אבל לכלול את כמות המפוטרים שם (שמהווה, על פי נתוני הכתבה, כ-55% מתוך כל העיתונאים המפוטרים) בתוך נתונים מספריים שנועדו להמחיש את מצבם הקשה של העובדים בתקשורת בשל המשבר הכלכלי (והוא אכן קשה) זאת החלטה לא מוצלחת, שיש בה גם כדי להטעות את הקוראים. זה מאכזב במיוחד כשזה קורה באתר של העין השביעית.
(אגב, גם כותרת הביניים "מי ומי בהולכים" היא לא מוצלחת ומטעה לאור התוכן שנכלל תחתיה, ולא משהו שהייתי מצפה למצוא באתר הזה).
וטוב, בסדר, יש גם ד. באופן כללי העין השביעית הוא דווקא אחלה אתר.
אחת הסיבות שנותנים בכתבה לירידת ההכנסות של כלי התקשורת היא הירידה ברווחיות הפרסום בהם. זה נשמע הגיוני – עם העלייה בצורות חדשות של פרסום (אינטרנט, נו) כמות הפרסומות שאנחנו חשופים אליהם גדלה והתועלת בהם קטנה.
ומה אם באמת הפרסום יהפוך ללא רווחי לגמרי? אפשר בכלל לקיים עיתון, או חדשות טללויזיה, בלי פרסומות? כי לי נראה שהכל יהפוך להיות כמו ישראל היום, כלומר עיתוני מחמד של מיליארדרים.
את ביבי לא. אבל את השיטה שלו…
להאמין
להאמין בכל הטוב שבעולם הזה
להאמין
להאמין שיש סיכוי עוד לעולם הזה
ומעבר לפרקטיקה, לא מדובר ב"עוד מקצוע" במשק, אלא כלי חשוב בחיים הציבוריים שלנו (מישהו מלמל דמוקרטיה?) ואיך אמור לעבוד עיתונאי (חופשי להביע דעות? משוחרר להציג ביקורת? מוזמן לערוך תחקירים נשכניים?) כשחרב הפיטורין מרחפת תמידית מעל ראשו. לא רק עצוב, אלא גם מעורר דאגה.
לב ליבו של המשבר הזה הוא "אמון"
אמון הוא הבסיס של השיטה הקפיטליסטית. אתה תתן לי עכשיו ואני אחזיר לך אחר כך.
אמון הוא הבסיס של הדבר הזה שקוראים לו בנק. שהוא, ודר וי לייק איט אור נוט, אחד האלמנטים הבסיסים של המערכת הכלכלית.
וכשזה נשבר, נשארת רק האמונה שהזיכרון של משבר האמון הזה יתפוגג בהקדם.להאמין.
אז זהר, את/ה סותר/ת את עצמך בין שתי ההודעות.
"אנשים מספרים, שלא קל להם". אמת אבודה, בשיר קטן וכל כך נכון. יו"ר, ביום שישי של אחה"צ של כאילו חורף, בצפון המתרחק, גרמת לי להזיל דמעה. תודה. שבת שלום
???
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1060229.html
תקרא, זו כתבה מאוד מעניינת
מעריץ של – אם אתה רוצה להפנות את תשומת ליבי לכתבה שאין לה שום קשר לפוסט, אתה מוזמן לשלוח לי מייל.
זהר, ראי/ה תגובתו של עודד.
המצב קשה עוד יותר מהמפורט בכתבה.
ב- mako היו פיטורים נרחבים, וגם בערוץ הספורט (בערוצי הטלווזיה ובאתר האינטרנט) פוטרו כ- 10% מהעובדים ול"טלנטים" קיצצו עשרות אחוזים מהשכר.
אולי ב- 2010 יהיה שיפור… (בינתיים דיכאון)