אני מודה שאני עדיין לא לגמרי מבין את טוויטר. כן, פתחתי לפני כמה חודשים חשבון בטוויטר ויש לא מעט אנשים שעוקבים אחריי, למרות שאני כמעט ולא מתבטא שם וכאשר אני כבר בוחר להתבטא, ובכן, אני לא תמיד אומר דברים ברורים ולכן לא פעם אני מקבל תגובות כמו "המממ מה??". אולי אני פשוט מתקשה לומר דברים ב-140 תווים.
אני מנסה להבין את התופעה הזו ובכל פעם שאני מרגיש שהנה הבנתי אותה, היא חומקת בין האצבעות שלי.
המדיה המסורתית, היינו טלוויזיה, מנסה מאוד לנכס לעצמה את טוויטר עם כל מיני טריקים שבעיניי הם קצת ילדותיים אבל בימים האחרונים מתרחשת באינטרנט סערה (!) של ממש סביב מאבק – שאני באמת לא יודע איך לאפיין אותו – בין השחקן אשטון קוצ'ר לרשת CNN. קוצ'ר החליט לנסות להשיג מיליון עוקבים לפני ש-CNN תשיג מיליון עוקבים והעניין התפוצץ ברשת בקול תרועה רמה וזכה לתהודה אינסופית. בסופו של דבר קוצ'ר הגיע למיליון לפני CNN ועכשיו ב-CNN טוענים שהם מובילים עליו ובתוך כל זה מתפרסמים ים של מאמרים המנסים לחלץ איזשהי תובנה עמוקה מהמאבק הזה על הדרך שבה המדיה משתנה וכל הג'ז הזה. עכשיו גם אופרה ווינפרי נכנסת לתמונה והיא תראיין היום את קוצ'ר בתוכנית שלה במהלכה היא גם תשלח את הטוויט הראשון שלה, במה שנראה כמו כניסתה הסופית והמוחלטת של טוויטר אל המיינסטרים האמריקאי.
אפשר להמשיך ולהדביק כאן אינסוף קישורים מכיוון שנראה שכל מי שיש לו מקלדת כותב על העניין משהו.
בניגוד לשאר הכותבים שנורא מתרגשים מהעניין אני פשוט לא מבין את הקטע. זה מה? זה בעצם ניסיון של טוויטר להפול עצמה ליותר פופולארית? זה פוסטמודרניזם תרבותי? זו חתרנות נגד הממסד הישן (טלוויזיה)? זה סוג חדש של סילבריטאות צינית המתלבשת על מדיה חברתית בניסיון להשיג אמינות אך בעצם היא אותה סלבריטאות חלולה של קודם? זה סתמי? זה חשוב? זה מייצג נקודת מפנה בהיסטוריה של אמצע התקשורת? או אולי זו סתם אמריקאיות במיטבה (נניח) שחובבת את ה-show על פני המהות? ואולי ה-show במקרה הזה הוא המהות והמהות היא, כאמור, מהות חתרנית? או שהיא רק עושה עצמה חתרנית? האם יש משמעות כלשהי למיליון עוקבים? האם באמת נוצרת כאן "שיחה"? האם טוויטר במיינסטרים זה טוב? כמה זמן יעבור עד שטוויטר תהפוך לפייסבוק (מה זה זה? / יוו זה מגניב! / טוב נו, אתה יכול להיות חבר שלי / ג'יזס איזה בזבוז זמן / פייסבוק? לגמרי שעמום)?
ניסיתי לעקוב אחרי הפרשה ולגבש לעצמי עמדה סדורה ואני מודה שבכל פעם שאני צולל לתוך הסיפור הזה התובנה היחידה שאני מסכים עליה עם עצמי היא שהסיפור הזה עושה לי סחרחורת.
מישהו מוכן לעזור?
כתיבת תגובה