הטוש אוהב לדרג. למעשה, זה מה שהוא עושה כמעט כל חודש. מדרג. זה לא משנה מה, העיקר שיהיו כאלו שידורגו: 500 העשירים, 100 המשפיעים, 50 החשובים, 30 היפים, עשרת המכוערים, שבעת המופלאים. אם זה לא מדורג זה לא מעניין. צריך דירוג, צריך מישהו שעולה ומישהו שיורד. העולם כמטאפורה של משחק חבלים וסולמות, של מאבק תמידי, תחרות, יצרים. הוא במקום ה-32. הוא ירד 4 מקומות בהשוואה לשנה שעברה. הכוח שלו ירד. הוא בנפילה, הוא נחלש. כמובן שזו פיקציה שלא לומר הזייה, שלא לומר סיוט.
רשימת 100 המשפיעים של הטוש עשויה "לעשות שכל" אם היתה מורכבת מעשרה אנשים. וגם זה בקושי. שכן איך בדיוק מחליטים שמישהו ידורג במקום ה-58 ולא במקום ה-59 או במקום ה-63? עד כמה מדעית, רצינית, הגיונית ההחלטה למקום מישהו במקום ה-74? הוא באמת יותר משפיע מאשר זה שנמצא במקום ה-76? ואם כן, האם אפשר להוכיח את זה?
התשובה היא לא. התשובה היא שפרויקטי הענק של הטוש (ובעקבותיו, יאמר לזכותו או לחובתו, של שאר העיתונים), הם שעשוע, סוג של סודוקו או גרוע מכך, תחרות יופי. כפי שלא ניתן לדרג יופי, או חוכמה, או אופי, כך לא ניתן לדרג השפעה. כמובן שאפשר לומר שנוחי דנקנר משפיע יותר מאשר סמנכ"ל השיווק של "יוסף את יוסף" אבל הרי זה לא העניין. זה כמו לומר שסינדי קרופורד יפה יותר מלימור לבנת. נו, באמת חוכמה גדולה.
מכיוון שפרוייקטי הדירוגים הם סוג של תחרות יופי, המגזין שמארח אותם הופך לסוג של "לאישה" ואת העיתונאים שמשתתפים בהם לסוג של "כתבי לאישה". שזה בעצם מה שרציתי לומר כאן. שזה עצוב. עצוב, עצוב.