"התמקצעות" היא לא מילה גסה

דבורית מגיבה לטקסט שפרסמתי ב"עין השביעית". תגובה נאה. אני שמח שנוצר דיון סביב הטקסט הזה מכיוון שאני חושב שהוא עוסק בנקודה חשובה.

הנקודה היא, בקליפת אגוז, שאחת הבעיות המרכזיות, אם לא המרכזית מכולן, בתופעת "הבלוגרים בתשלום", אינה קשורה בהכרח ל"גילוי נאות – כן או לא" אלא לעובדה שהשיטה מנצלת את העובדה שהראייה המרחבית של רוב הבלוגרים היא מצומצמת בהגדרה ומשום כך בלוגר לעולם יספר על המוצר (והוא יוכל לעשות זאת בכנות, באובייקטיביות ואפילו בצורה מעמיקה ומעוררת כבוד) אך רק לעתים רחוקות הוא יביט מסביב וידבר על המתחרים.

דבורית מעלה שני טיעונים: הראשון הוא שכל אחד היה פעם טירון אבל עם הזמן הוא התמקצע. השני הוא שזוית רעננה לא יכולה להזיק.

אוקיי. פרה פרה.

הטיעון שלי הוא שעיתונאי (ובעיקר אלו העובדים בעיתונים), בניגוד לרוב לבלוגרים, מתמחים בתחום מסוים (מלונאות, רכב, תקשורת, חינוך, שוק הון, בריאות וכן הלאה) ולכן הם יכולים למקם את הביקורת שלהם בהקשר רחב יותר שמתייחס גם למוצרים נוספים, לחברות מתחרות וכן הלאה. ההבדל הזה הוא קריטי כאשר סוקרים מוצר מכיוון שהסקירה לכשעצמה, בעוד שהיא מעניינת וחשובה, היא חסרה כאשר אין בתוכה נקודת התייחסות.

אם תיתן טלפון סלולרי נורא מתוחכם לאדם שלא ראה טלפונים סלולרים נורא מתוחכמים, הוא ממש יתלהב. אבל האם אתה, הקורא, הצרכן, לא היית רוצה לדעת שיש טלפון סלולרי נורא מתוחכם שהוא גם זול יותר, גם יעיל יותר, גם נוח יותר, גם קל יותר, גם אינטואיטיבי יותר וגם זכה לביקורת נלהבות ברחבי העולם? רוב הבלוגרים אינם מסוגלים לבצע השוואה שכזו (ואם הם מסוגלים, הם בדרך כלל לא עושים זאת) מכיוון שהם לא התמקצעו בתחום הסלולרי, הם לא חיים אותו, הם לא מכירים אותו. הם כותבים על דברים אחרים לגמרי (לא פחות חשובים. פשוט אחרים).

אז למה פנו אליהם, למה נתנו להם את המוצר? מכיוון שהם פונים לקהל רחב, הם מדברים עם קהל המתאים (על פי רוב בני נוער), יש להם ניחוח של אמינות (בגלל שהם באמת אמינים), הם מדברים בשפה הנכונה, במגניבות המתאימה. מערכת יחסי הציבור רוכבת עליהם. היא נותנת להם טלפון בחינם (וזו כמובן רק דוגמה, זה יכול להיות כל מוצר: ממשקפי שמש ועד חופשה במלון) ומבקשת מהם לכתוב ביקורת כנה.

הטענה של דבורית לפיה עם הזמן הם יתמקצעו אינה מבוססת על דבר חוץ מאשר על משאלת ליבה. כתבתי "רוב הבלוגרים", והדגשתי את המילה "רוב", מכיוון שישנם בלוגרים שהופכים מקצוענים ומומחים בתחום מסוים: יאיר רוה בקולנוע, בועז כהן במוזיקה, עידן רונן דורפמן בספורט, גל מור בטכנולוגיה וכן הלאה (זה ממש לא מקרה שלרבים מהמומחים יש רקע בעיתונות ובכיסוי התחום בו התמקצעו). אבל רוב הבלוגרים שמקבלים מוצרים על פי השיטה הזו אינם מקבלים מוצרים דומים פעם אחר פעם. הם לא הופכים מקצועיים כי אין לאף אחד אינטרס להפוך אותם למקצועיים (בניגוד למערכת עיתונאית שיש לה אינטרס להפוך אותך למקצוען בתחום שלך). למעשה, ההפך הוא הנכון: יש מי שמרוויח מהעובדה שהבלוגר הוא "האדם הממוצע". אין זה אומר שתהליך כזה לא יכול להתרחש עם הזמן – אבל בינתיים, הוא לא קורה.

הטיעון השני אודות הרעננות – ובכן, אני בעד רעננות ואין ספק שמסתובבים שם בחוץ לא מעט עיתונאים שחוקים. השאלה היא האם היית רוצה לקבל עצה מרופא שחוק אך מקצוען או מסטודנט לראיית חשבון, רענן לאללה. רעננות, מקוריות וזוית חדשה זה יופי, אבל כאשר מדובר במכשיר טלוויזיה שעולה 9,000 שקל, אני מעדיף לקבל את העצות שלי ממי שראה כבר 100 דגמי טלוויזיות ולא מי שקיבל טלוויזיה בגודל 60 אינטש והוא כל כך מאושר, אבל כל כך מאושר, שהוא ידאג שכולם ידעו כמה הוא מאושר.

אני מבקש להדגיש: אין בכך לזלזל בבלוגרים. לא כל הבלוגרים הם חובבנים, כמו שמישהו טען שזה מה שאני טוען. ממש לא. ישנם מקצוענים, ישנם מומחים וישנם כאלו שכותבים בצורה מבריקה. אבל להתעלם מהעובדה שהשיטה כשיטה מנצלת את העובדה שרוב הבלוגרים אינם מכירים את השדה שבתוכו נטוע המוצר שעליו הם כותבים, זה להתעלם מהמציאות.

והערה אחרונה: העדפת "האדם מהישוב" בכל מקרה ובכל תנאי על חשבון אנשים שזה המקצוע שלהם, שזה מה שהם עושים בחיים שלהם, היא בעיני אופנה מתנשאת וחנפנית כאחד. כן, גם אני קורא ביקורות של צרכנים כשאני נכנס לזאפ, זה פיצ'ר נהדר. אבל אני גם קורא ביקורות באתרים מקצועיים, של אנשי מקצוע. המשפט שגורס "מי צריך אנשי מקצוע – אני מעדיף שמוטי מפתח תקווה יגיד לי איזה DVD לקנות מכיוון שהוא כמוני", הוא בעיני משפט מטופש. לא פחות.

28 מחשבות על “"התמקצעות" היא לא מילה גסה

  1. כל מילה נכונה, ולא הייתי משנה. אולי חוץ מהביטוי האמריקני "בקליפת אגוז", שהייתי כנראה מחליף במשהו עברי יותר.
    אבל מעבר לזה, מסכים לחלוטין.

  2. אני מסכים עם הכל, חוץ מהטעמה קטנה על מהפסקה האחרונה.

    בלוגר מקצועי / מגיב ממוצע באתר זאפ, אמין ויעיל לאין ערוך על עיתונאי שמסקר את התחום (שבתורו עדיף לאין ערוך על בלוגר לא מקצועי שיקבל מתנה).

    מנסיוני הקט ברכישת מוצרי חשמל, מחשבים וגאדג'טים, הביקורות המקצועיות שמתפרסמות בעיתונים ואתרים מקצועיים (לא בלוגים) מדוייקות הרבה פחות מאשר ביקורות בבלוגים מקצועיים, ובדרך כלל תורמות הרבה פחות מאשר ביקורות בזאפ ובגביע הקדוש של הביקורות באינטרנט – אמזון.

    הדבר הראשון בבואי לקנות גאדג'ט / מכשיר חשמל, הוא לקרוא ביקורות בזאפ, ביקורות גולשים באמאזון ולקרוא פורומים מקצועיים. הביקורות המתפרסמות ימים כלילות בעיתונים, ב-Ynet ואפילו באתרי חו"ל גדולים (CNET למשל לעניינים גאדג'טים) הן ברוב המקרים שטחיות להחריד, ובחלק מהמקרים מהוות יח"צנות נטו. רוב האינטרס הוא להלל את המוצר, או מקסימום להשוות אותו למוצר אחד קודם (כדי להדגים שיפור) או מוצר נוסף של המתחרה (בד"כ ללא שורה תחתונה חותכת, כי לא רוצים לפגוע במפרסמים)

    כמעט לעולם, ביקורת בעתון אמיתי תהיה אוהדת, תסקור בהרחבה את כל הפיצ'רים המפורטים בברושור ותחמיא להם, ותהיה לא נשכנית בעליל. לא רק זאת, אלא שתמיד העיתונאי המסקר חובב בתחום, ולכן לא פעם בסקירה על מצלמת מקצוענים, שתי פסקאות יוקדשו להלל את הצחוקים שביכולת להוסיף מסגרת לב לתמונה, ושפם לכל המצולמים, ובמקרה הטוב, סקירה טכנית (ללא השוואה או התייחסות) לפרמטרים חשובים כגון מהירות תגובה, התאמה לעדשות, מהירות תריס וביצועים בתאורה נמוכה.

    אוי למי שקונה טלוויזיה חדשה ב9000 שקל על סמך ביקורת בעיתון יומי (או האתר שלו).

  3. תגובה מדהימה מעלי. קח למשל את רן לוי, שכותב כבר עשר שנים מדור אלקטרוניקה בשבועון רייטינג. הידע המקצועי שיש לו על מסכי טלוויזיה ב-9000 שקל או ב-90 אלף שקל, שלא לדבר על מערכות סאונד, שם בכיס לא רק כל בלוגר\טוקבקיסט, אלא גם את האתרים המקצועיים בתחום (שבדרך כלל מטים ביקורת לטובת יבואנים עימם הם בקשר מסחרי).
    השאלה המעניינת היא למה למישהו כמו רן לוי אין בלוג. התשובה היא שידע כמו שלו שווה כסף, והתגמול החודשי שהוא מקבל מהעיתון זה המינימום שמגיע לו על מקצועיותו ואמינותו הנקייה מרבב. כשאתה קורא תגובות ב"זאפ" אתה לא יודע מי עומד מאחוריהן ומה מידת הבנתם. כשאתה קורא את רן לוי אתה יודע שיש על מי לסמוך.

  4. גם תחביב לא צריך להיות מילה גסה
    פול גרהם כותב על חובבנות דרך הזוית של תוכנה חופשית: (http://www.paulgraham.com/opensource.html)

    שני ציטוטים:
    That's why the business world was so surprised by one lesson from open source: that people working for love often surpass those working for money.

    here's a name for people who work for the love of it: amateurs. The word now has such bad connotations that we forget its etymology, though it's staring us in the face. "Amateur" was originally rather a complimentary word. But the thing to be in the twentieth century was professional, which amateurs, by definition, are not.

  5. אני מסכים עם סירו – לצערי, במרבית המקרים בהם אני קורא כתבה על נושא בו אני מבין בעיתון, אני נחרד מהעובדה שהכתבה מראה חוסר בקיאות (ולעיתים לא נדירות מספיק, אף טעויות גסות). עובדה זו מעיבה על יכולתי לסמוך על העיתון כמערכת מקצועית ואמינה בכל נושא שהוא.
    אני תמיד מעדיף מומחה שהוא בלתי-מקושר, שכותב מתוך עניין אמיתי, ושאין לו עורך שרוצה להציג חומר פרסומי ככתבה מקצועית רק כדי לא לעצבן את הלקוחות. והלקוחות, יש לזכור, אינם הקוראים.

  6. אכן, משמח שיש דיון
    שתי הארות:
    1. בהתייחס לכותרת שלך, בהחלט כתבתי בסיפא דברים דומים:
    "מיומנות והשכלה וידע בתחום הם גורמים חשובים מאוד במלאכת הסיקור"
    2. התייחסתי גם לכך שהסיקור המקצועי (לכאורה או בפועל) בעיתונים הוא תלוי יח"צ בעצמו. זה גורם חשוב שאסור לשכוח. עיתונאים לא מכתתים רגליהם (בלי הכללות, אולי יש העושים זאת) בשווקים אלו או אחרים.

  7. יש שלוש צורות של ביקורת מוצרים על ידי "חובבים".

    הראשונה היא ביקורת מוצרים על ידי בלוגרים שקיבלו את המוצר ויש להניח שהשתמשו בו לזמן קצר . התועלת לקוראים בביקורת כזאת היא באמת לא ממש גדולה. ("גם אני הזלתי ריר למשך כמה דקות על החדש של נוקיה!!!") בגלל הפיזור של הפוסטים, אי אפשר לקבל מגוון גדול של חוות דעת מכמה בלוגרים. (יוחזר וובסטר! סתאאם)

    השניה היא ביקורת מוצרים של אנשים שרכשו מוצר, השתמשו בו והיה להם מספיק איכפת כדי לחזור לאיזה אתר ולכתוב את התרשמויותיהם. זאת ביקורת מועילה מאין כמוה בגלל הכמות הגדולה של ביקורות על אותו מוצר מהרבה משתמשים. הבעיה בסוג כזה של ביקורת היא שהיא לא מוסיפה למוניטין של המבקרים אלא היא באמת שירות די אנונימי לציבור.

    השלישית היא פורומים שבהם אנשים שמבקרים מוצרים וצוברים מומחיות בטיפול בנושא. הם גם חובבים במובן הטוב של המילה, והם גם מפתחים את המוניטין שלהם. אלו המקומות שאליהם אני הולך כדי להתייעץ ולקיים שיחה.

  8. עומר (7) – בגלל זה חוסר מקצוענות בעיתונות היא דבר מרגיז במיוחד. כי זה המקצוע שלך, אתה אמור לדעת, ממך מצפים יותר. לכן, באופן אישי, אני נכנס (לפעמים יותר מדי) בכל הכוח במקרים שבהם ברור שהצד שכותב (או מסקר לטלוויזיה) אין לו מושג מהו עושה. ממנו מצפים ליותר.

    דבורית (8) – באשר להערתך השניה, אז מה? אז מי שהניע את התהליך שבסופו עיתונאי כותב על מכשיר טלוויזיה 60 אינטש הוא היח"צ, אז? עיתונאי שמסקר תחום וראה כמה מכשירים בחייו לא אמור להיות מושפע מזה בשום דרך או אופן וממילא אין דרך אמיתית שבה הוא יסקור מוצרים מבלי שהוא יקבל אותם לסקירה מהחברה דרך היח"צ שלה. זו הנחת המוצא שאין בילתה ואם זו בעינייך בעיה הרי שכל סקירה שנכתבת בכל עיתון על כל מוצר מאז ומעולם היא סקירה שיש לדחות אותה מהסיבה שהיא נולדה כיוזמה של יח"צ.
    יחסי ציבור הם לא עניין מגונה לכשעצמו וכאשר הם עושים את עבודתם נאמנה, כולם מרוויחים – הלקוח, העיתונאי והקורא.

  9. "שישנם בלוגרים שהופכים מקצוענים ומומחים בתחום מסוים".
    באמת? כל הכותבים שצויינו כאן היו כבר מומחים עוד בטרם המילה 'בלוג' הומצאה.
    מעניין אותי איפה הבלוגר שאמר לעצמו- "וואי, אני ממש רוצה לכתוב על זה, אבל בעצם אני לא מבין בזה כלום, אז כדאי שאני אלך ואלמד את הנושא טוב טוב ואתמקצע."
    והסיבה לכך היא- שאנשים יקראו את הבלוג שלך גם אם לא תתמקצע. הבלוג הוא, עדיין, תחביב לשעות הפנאי, ותחליף למשחקי מחשב בעבודה בזמן שהבוס לא מסתכל. כשהיוצאים מן הכלל הם מתי מעט שמשתמשים בבלוג כדי להרחיב את ההשפעה שלהם בתחום המומחיות שלהם.

    כעיקרון דבורית צודקת בכך ש"זוית רעננה לא יכולה להזיק", ולו בשביל מידע שיכול להחשב לפעוט ערך ולהישמט בסיקור עיתונאי. אבל ברגע שכל הבלוגים (כולם! ) הפכו לאשמים בפרסום סמוי עד שתוכח חפותם, הזוית הזו הפכה לכמעט ולא רלוונטית.

  10. אני חושב שהמגיבים כאן מפספסים את הנקודה. בעיתונות יומית אין ביקורת מקצועית של מוצרים. מה לעשות, בגלל זה היא עיתונות יומית ולא מקצועית. רן לוי הוא דוגמא טובה לאדם מקצועי, שאדם מין השורה שיקנה טלוויזיה לא ידע מה לעשות אחרי ביקורת שלו. יש אנשים אוהבים להתעמק ולחקור וזה הכיף שלהם. אבל בנאדם ממוצע לא עושה את זה. כידוע מגיבי הבלוג כאן הם בדרך כלל יותר חוקרים ומתעמקים.
    דרך אגב, אוי למי שמסתמך על ביקורות באמזון, אחד האתרים המוטים ביותר בעולם. שכולל ביקורות של אנשי החברה, ביקורות של מקדמי אתרים הודים, או אלף ביקורות על חולצה עם זאבים. אין ספק שחוכמת ההמונים מדגימה כאן את טמטומה.
    השאלה המטרידה יותר היא המונופול של ערוץ 2 בתקשורת, והעובדה שאנשים סומכים עליהם. אני לא מכיר מישהו שאמר לי קניתי סלולרי בגלל שקראתי עליו בבלוג של זרובבלה. אני מכיר המון אנשים שהחליטו למי להצביע על סמך ערוץ 2 – וזה מדאיג במיוחד.

  11. הדב: הטענה של פול גרהם היא מסוג הטענות שנשמעות נפלא כל עוד לא מתעמקים בפרטים. מרבית הקוד הפתוח מפותח בידי אנשי מקצוע במלוא מובן המילה ולא בידי "חובבנים". הטענה שלו נשמעת "מגניבה" אבל היא פשוט חוטאת לאמת. ( כל זה כמובן בלי שנכנס לעובדה שמרבית הקוד הפתוח מפותח בכלל בידי אנשים שמקבלים שכר על כך…)

  12. שלא לדבר על זה שיש אנשים, אני מכיר כמה מהם באופן אישי, שהתחביב שלהם והמקצוע שלהם – חד הוא. רוצה לומר, אין שום דבר רע בלעבוד עבור כסף אם העבודה שלך היא משהו שאתה מאוד נהנה ממנו. זה לא הופך את התוצר שלך לפחות טוב או פחות "שווה" מזה של החובבן.

  13. ראשית, אם יותר לי, מעט פרסום עצמי: לפני קצת פחות משנה כתב כריס אנדרסון (העורך הראשי של מגזין מקצועי למחצה, כדאי לזכור, ולא רק גורו רשת עסקי) משהו בזכות "חובבנים רעננים" ובגנות "מקצוענים שחוקים" וקומם אותי עד מאוד. בתגובה כתבתי אז את הפוסט הזה.
    שנית, כדאי לזכור מי הם החובבנים המדוברים: כשמדובר בגאדג'טים יש שתי אפשרויות מובילות, האחת היא של בלוגרים שקיבלו גאדג'ט לסיקור במתנה, ואלה כפי שצויין כאן מוטים מלכתחילה. בקצה השני נמצאים אלה שניתן לכנות "חובבים מקצועיים" כאלה שחיים את עולם הגאדג'טים, אלא שאז, סביר להניח, מדובר באנשים עם הכנסה גבוהה שמאפשרת להם להקדיש זמן וכסף לתחביב יקר. אלה אולי אינם מוטים אבל הם ממש לא "אנשים כמוני". גם אם נסתכל על ביקורות בזאפ או באמזון, ונניח הנחה מופרכת לגבי אמינותן אנחנו שוב בבעיה. מעט מאוד רוכשים בזאפ יכולים להתיימר להשוות בין מוצרים באמת: אולי יש להם שלוש טלוויזיות שונות בבית, ועכשיו בדיוק החליפו אחת מהן, זה עדיין רחוק מאוד מידע שיאפשר לנו לחשוב להסתמך עליהם. רק במקרים נדירים מאוד אפשר למצוא מסה קריטית של ביקורות שבה "חוכמת ההמונים" המפורסמת יכולה לבוא לידי ביטוי.

  14. מצער מאוד, אבל הטיעונים על מקצוענות עיתונאית מנותקים למדי מהמציאות. זו מציאות, בה מחליפים כתבים "מקצועיים" כל שנה-שנתיים במקרה הטוב; מציאות בה שוכרים כתבים צעירים ובלתי מנוסים בעליל על חשבון ותיקים ומקצועיים, פשוט כי הם זולים באופן משמעותי; מציאות בה העיתונות והיחצ"נות כמעט חד הן; מציאות בה העורכים לא מהווים חוצץ בין הקוראים והטעויות הגסות, פשוט כי גם הם צעירים, לא מנוסים או סתם לא מבינים בטכנולוגיה או תרבות.

    הבעיה היא לא הבלוגרים, לא חברות יחסי הציבור ולא השיטה. הבעיה היא שהתקשורת והעיתונות הפכו לבדיחה. אין טעם להאשים את כל העולם בזה. אשמים האנשים שעוסקים בתחום ומנהלים אותו – ולא איזה בלוגר שכתב על טלפון ונקרא על ידי 150 יוניקים. באמת.

  15. ליובל (10)
    כן, בהחלט יש לי בעיה עם העובדה שמוצרים מסוקרים הם תלויי יח"צ. כלומר, מה שאין לו יח"צ (רצוי דורסני ומנג'ס) לא יכול להיות מסוקר? ואם היצרן/שווקן ווטאבר רוצה להחדיר את המוצר בדרך אחרת? לא לגיטימי? או אז אין סיכוי שעיתונאי יגיע אליו?

    אתן לך דוגמא משדה ביקורת הקולנוע: אחד המפיצים, כבר כמה שנים, מחרים את המבקרים – הוא לא מזמין אותם להקרנות המוקדמות כדי שלא יכתבו על הסרט ביום צאתו לאקרנים, לבל יחבל בסיכוייו, אלא אם המבקר מתחייב לא להתייחס לסרט בשבוע הראשון שלו על המסכים.

    עכשיו, לו אתה מבקר קולנוע מה היית עושה?
    1. מנסה להשיג את הסרט בדרכים לא דרכים כדי לצפות בו בזמן אמת ולשרת את קוראיך?
    2. נכנע ליחצן ומפרסם שבוע אחרי?
    3. מתעלם מהסרט?

    ר"ל, ביקורת שהיא ר ק תלויית יח"צ היא בעייתית מאוד.

    כ"כ צודקת רויטל (16) בתארה את מצב העיתונות היום.

  16. דבורית – אכן מצב העיתונות בכי רע, והתיאור של רויטל מדכא כמו שהוא נכון. אבל הדוגמה בה בחרת היא קלה מדי. לרכוש כרטיס לסרט זה עניין זול יחסית. לבדוק מסך LCD, משקפי שמש או מכונית – כל אלו הם לא עניין שעיתונאי יכול לבצע בלי עזרתם האדיבה של אנשי יחסי הציבור.
    כן, זה עולם מחורבן, עולם שבו אם אתה לא נעזר ביח"צ אתה בבעיה, אבל זה העולם שבו אנו חיים וכולנו נדרשים לתפקד בתוכו אם אנחנו רוצים לבצע את תפקידנו.

  17. סתם הערה. מוזר שכל ה"מקצוענים" שאתה נותן הם בעצם עיתונאים שמסקרים תחום מסויים. ז"א הכתיבה היא המקצוע שלהם, ותחום הסיקור הוא תחביב (ולפעמים אפילו פחות) להבדיל מאנשים שהכתיבה היא בשבילם תחביב ויש להם תחום התמקצעות אחר. (אם היית נותן לי מוצר בתחום שבו אני עובד הייתי מוצא בו יותר בעיות מרוב העיתונאים בתוך חמש דקות. אולי הייתי כותב עם שגיאות כתיב, לא משעשע, לא מפסק נכון, ומתנסח בגמלוניות, אבל הביקורת שלי היתה הרבה יותר רצינית מעיתונאי שכל ההתמקצעות שלו היא בתור צרכן לא מתוחכם במיוחד. כמובן שאני אישית לא הייתי מציע את עצמי, זה משעמם לכתוב על מה שאני עובד בו, אבל כשאני קורא את כתבי הטכנולוגיה בעיתונים וברשת כותבים על דברים שאני מכיר… טוב, זה פשוט מביך).

  18. "מי צריך אנשי מקצוע – אני מעדיף שמוטי מפתח תקווה יגיד לי איזה DVD לקנות מכיוון שהוא כמוני" הוא אכן משפט מטופש.

    "מי צריך אנשי מקצוע – אני מעדיף שמוטי מפתח תקווה יגיד לי איזה DVD לקנות כי שנינו חברים כבר כמה שנים בפורום "פתח תקווה – בין ערפילים לקיום ממשי" ואני סומך על שיקול דעתו" הוא המשפט שהיו צריכים להשתמש בו והוא גם מה שעומד בבסיס היח"צ הזה.

  19. בניגוד לחנן – לדעתי פורומים הם אחד ממקורות הדיסאינפורמציה הנפוצים ובעלי פוטנציאל נזק הקיימים במרשתת. פורומים מתנהלים לעיתים קרובות ללא ניטור רציני, מנהלי פורום שהם לעיתים רק ילדים שהצליחו להתקין BB ועם קידום נאה בתוצאות החיפוש בגוגל, לא מעט בגלל החזרה המובנית על מושגי מפתח בשרשור וקצב עדכון גבוה יחסית. למרבה הצער לא ניתן למצוא מתאם לרמת הדיון.

    (אין כוונתי לפורום זה או אחר, שאת/ה חבר פעיל בהם והם אכן אמינים…)

  20. פוליצר – מן הסתם אדם שמסקר תחום מסויים במשך שנים הוא מומחה, בין אם זה יהיה מעל גבי עיתון או בלוג.

    כנראה שעל רן לוי הייתי סומך מתוקף הכרותי עם הרקע שלו, גם אם הוא היה כותב בלוג ולא עיתון. אני ממש לא בטוח עד כמה היותו עיתונאי במערכת מסודרת היא זו שתרמה למומחיותו.

    ודאי שמסוכן להסתמך על ביקורת אחת בודדת בזאפ. אבל אם יש משוב שמופיע ב-6 תגובות שונות, כנראה שיש לו ביסוס.

    כנראה שמשוב כגון "אחרי חודשיים המוצר מתקלקל/גורם לבעיות בפרק כף היד" יופיע בפורומים וב-zap ולעולם לעולם לא יופיע בביקורת צרכנית של עיתון או בלוג, שמקבלים מוצר להתנסות של שבוע.

    צריך לדעת איפה לחפש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *