דבורית מגיבה לטקסט שפרסמתי ב"עין השביעית". תגובה נאה. אני שמח שנוצר דיון סביב הטקסט הזה מכיוון שאני חושב שהוא עוסק בנקודה חשובה.
הנקודה היא, בקליפת אגוז, שאחת הבעיות המרכזיות, אם לא המרכזית מכולן, בתופעת "הבלוגרים בתשלום", אינה קשורה בהכרח ל"גילוי נאות – כן או לא" אלא לעובדה שהשיטה מנצלת את העובדה שהראייה המרחבית של רוב הבלוגרים היא מצומצמת בהגדרה ומשום כך בלוגר לעולם יספר על המוצר (והוא יוכל לעשות זאת בכנות, באובייקטיביות ואפילו בצורה מעמיקה ומעוררת כבוד) אך רק לעתים רחוקות הוא יביט מסביב וידבר על המתחרים.
דבורית מעלה שני טיעונים: הראשון הוא שכל אחד היה פעם טירון אבל עם הזמן הוא התמקצע. השני הוא שזוית רעננה לא יכולה להזיק.
אוקיי. פרה פרה.
הטיעון שלי הוא שעיתונאי (ובעיקר אלו העובדים בעיתונים), בניגוד לרוב לבלוגרים, מתמחים בתחום מסוים (מלונאות, רכב, תקשורת, חינוך, שוק הון, בריאות וכן הלאה) ולכן הם יכולים למקם את הביקורת שלהם בהקשר רחב יותר שמתייחס גם למוצרים נוספים, לחברות מתחרות וכן הלאה. ההבדל הזה הוא קריטי כאשר סוקרים מוצר מכיוון שהסקירה לכשעצמה, בעוד שהיא מעניינת וחשובה, היא חסרה כאשר אין בתוכה נקודת התייחסות.
אם תיתן טלפון סלולרי נורא מתוחכם לאדם שלא ראה טלפונים סלולרים נורא מתוחכמים, הוא ממש יתלהב. אבל האם אתה, הקורא, הצרכן, לא היית רוצה לדעת שיש טלפון סלולרי נורא מתוחכם שהוא גם זול יותר, גם יעיל יותר, גם נוח יותר, גם קל יותר, גם אינטואיטיבי יותר וגם זכה לביקורת נלהבות ברחבי העולם? רוב הבלוגרים אינם מסוגלים לבצע השוואה שכזו (ואם הם מסוגלים, הם בדרך כלל לא עושים זאת) מכיוון שהם לא התמקצעו בתחום הסלולרי, הם לא חיים אותו, הם לא מכירים אותו. הם כותבים על דברים אחרים לגמרי (לא פחות חשובים. פשוט אחרים).
אז למה פנו אליהם, למה נתנו להם את המוצר? מכיוון שהם פונים לקהל רחב, הם מדברים עם קהל המתאים (על פי רוב בני נוער), יש להם ניחוח של אמינות (בגלל שהם באמת אמינים), הם מדברים בשפה הנכונה, במגניבות המתאימה. מערכת יחסי הציבור רוכבת עליהם. היא נותנת להם טלפון בחינם (וזו כמובן רק דוגמה, זה יכול להיות כל מוצר: ממשקפי שמש ועד חופשה במלון) ומבקשת מהם לכתוב ביקורת כנה.
הטענה של דבורית לפיה עם הזמן הם יתמקצעו אינה מבוססת על דבר חוץ מאשר על משאלת ליבה. כתבתי "רוב הבלוגרים", והדגשתי את המילה "רוב", מכיוון שישנם בלוגרים שהופכים מקצוענים ומומחים בתחום מסוים: יאיר רוה בקולנוע, בועז כהן במוזיקה, עידן רונן דורפמן בספורט, גל מור בטכנולוגיה וכן הלאה (זה ממש לא מקרה שלרבים מהמומחים יש רקע בעיתונות ובכיסוי התחום בו התמקצעו). אבל רוב הבלוגרים שמקבלים מוצרים על פי השיטה הזו אינם מקבלים מוצרים דומים פעם אחר פעם. הם לא הופכים מקצועיים כי אין לאף אחד אינטרס להפוך אותם למקצועיים (בניגוד למערכת עיתונאית שיש לה אינטרס להפוך אותך למקצוען בתחום שלך). למעשה, ההפך הוא הנכון: יש מי שמרוויח מהעובדה שהבלוגר הוא "האדם הממוצע". אין זה אומר שתהליך כזה לא יכול להתרחש עם הזמן – אבל בינתיים, הוא לא קורה.
הטיעון השני אודות הרעננות – ובכן, אני בעד רעננות ואין ספק שמסתובבים שם בחוץ לא מעט עיתונאים שחוקים. השאלה היא האם היית רוצה לקבל עצה מרופא שחוק אך מקצוען או מסטודנט לראיית חשבון, רענן לאללה. רעננות, מקוריות וזוית חדשה זה יופי, אבל כאשר מדובר במכשיר טלוויזיה שעולה 9,000 שקל, אני מעדיף לקבל את העצות שלי ממי שראה כבר 100 דגמי טלוויזיות ולא מי שקיבל טלוויזיה בגודל 60 אינטש והוא כל כך מאושר, אבל כל כך מאושר, שהוא ידאג שכולם ידעו כמה הוא מאושר.
אני מבקש להדגיש: אין בכך לזלזל בבלוגרים. לא כל הבלוגרים הם חובבנים, כמו שמישהו טען שזה מה שאני טוען. ממש לא. ישנם מקצוענים, ישנם מומחים וישנם כאלו שכותבים בצורה מבריקה. אבל להתעלם מהעובדה שהשיטה כשיטה מנצלת את העובדה שרוב הבלוגרים אינם מכירים את השדה שבתוכו נטוע המוצר שעליו הם כותבים, זה להתעלם מהמציאות.
והערה אחרונה: העדפת "האדם מהישוב" בכל מקרה ובכל תנאי על חשבון אנשים שזה המקצוע שלהם, שזה מה שהם עושים בחיים שלהם, היא בעיני אופנה מתנשאת וחנפנית כאחד. כן, גם אני קורא ביקורות של צרכנים כשאני נכנס לזאפ, זה פיצ'ר נהדר. אבל אני גם קורא ביקורות באתרים מקצועיים, של אנשי מקצוע. המשפט שגורס "מי צריך אנשי מקצוע – אני מעדיף שמוטי מפתח תקווה יגיד לי איזה DVD לקנות מכיוון שהוא כמוני", הוא בעיני משפט מטופש. לא פחות.
כתיבת תגובה