שלא תחשבו שלא שמתי לב שקצב העדכונים בגלוב צנח לו. שמתי לב.
כמו שאני רואה את זה, יש שתי בעיות. הראשונה היא חשבון הטוויטר שלי. אין מה לעשות, אם פעם מצאתי איזשו קישור למשו, והייתי עושה ממנו מטעמים באיזה פוסט חביב – גם אם הוא היה מסתכם בשתי שורות – היום הוא הופך למסר קצרצר ובזה זה נגמר. רוצה לומר, מי שאומר שטוויטר לא בא על חשבון כתיבה בבלוג טועה. אני לא אומר שאפשר לזרוק את הבלוגים לים רק כי יש טוויטר בעולם (טענה שנשמעת פה ושם), אלא שז'אנר מסוים של כתיבה בבלוג, ז'אנר ה"לינק, פאנץ', 'תראות", נחטף לטוויטר ומה שנשאר לבלוגים הוא ההגיגים הארוכים יותר. לפחות אני מרגיש שכך זה אצלי.
הבעיה השניה היא מחסור כרוני בזמן. אני רודף אחרי הזנב של עצמי. זה אולי יישמע מוזר אבל אני יודע מה אני עומד לעשות כמעט בכל יום עד תחילת נובמבר. כן, זה די נורא ואף מעט מדכא, אבל זה המצב. ערימת המשימות, המטלות והמחויבויות שלקחתי על עצמי מחייבות אותי לסוג של משמעת ספרטנית. התוצאה: אני חי בספרטה. העובדה שבאחרונה ביליתי שבועיים בקרבה אינטימית לשירותים לאחר ששני וירוסים (!) תקפו אותי, האחד אחרי השני (!!), לא ממש מסייעת לי.
אז מה אני רוצה? שום דבר, בסך הכל הרמתי לרגע את הראש מתוך המים כדי למסור לכם ד"ש חם, לשמוע מה שלומכם, ממצב, איך העניינים, לומר שלא שכחתי אתכם, אני מתגעגע, אבל אתם יודעים, פפפףףף, מי מכיר אתכם בכלל.
כתיבת תגובה