קראתי את ראיון המייל שנערך עם מיברג ב"העיר" והתמלאתי בעצב.
לא הכרתי את מיברג ככותב למרות שאני מניח שהייתי אמור להכירו. אולי בגלל שהוא כתב ב"מעריב" אולי בגלל שאני לא מת על בוב דילן, אולי הסיבות הן אחרות לגמרי אבל מיברג לא היה מסוג העיתונאים שגדלתי על ברכיהם (היו כאלו). ובכל זאת, בשנים האחרונות עקבתי בעניין אחר הקריירה הדועכת שלו. בעקבות הראיון עם מיברג עלו בראשי כמה מחשבות, רובן מדכדכות.
את הטור האחרון שלו הקדיש חנוך מרמרי ב"עין השביעית" לטקסט של מיברג אודות נמרודי. מרמרי, כהרגלו, פוגע בול במטרה. גם התחושה שלי היתה שלמיברג נטיה מגונה לכתוב על עיתונאים ששהה במחיצתם ולספר סיפורים אינטימיים, שמתרחשים שלא במהלך העבודה, בצורה גראפית וברוטאלית. אני זוכר טקסט שלו על דן ומירי שילון שהיה מרושע בצורה יוצאת דופן. גם התיעוב של מיברג את יאיר לפיד מעורר השתאות זאת למרות שלפיד רחוק מלהיות כוס התה שלי.
קשה שלא להעריך את הכנות בכתיבה של מיברג: הוא פשוט לא דופק חשבון לאף אחד. אני חושב שכותב צריך לדפוק חשבון כי הכי קל למרוח את מושא הכתיבה שלך בצואה, בייחוד כאשר אתה כותב שנון וחד כמו מיברג. הבעיה היא שבסופו של יום אתה יוצא כשידיך מלאות בחרא. זה, לדעתי, מה שקרה למיברג. אף אחד לא רוצה לעבוד עם אדם שיש לו מנהג למרוח את הקולגות שלו בהנאה רבה כל כך בהפרשות מסריחות כל כך.
אבל אם מניחים לרגע את הדוגמה של מיברג בצד ומתייחסים לתמונה הרחבה, הרי שהיא מדכאת.
מיברג לא מתבייש לחשוף את ערוותם של עיתונאים ועושה את זה הכי אישי שיש. אבל יש גם צד אחר לערווה, הצד היותר ענייני, יותר ציבורי, עיתונאי ומקצועי. כל עיתונאי שעבד בעיתון יותר מחודשיים מלא כרימון סיפורים מדהימים. מאז תחילת העשור עבדתי בעיתונות הארצית, בשלושה עיתונים שונים, וגם לי יש כאלו סיפורים. הרבה סיפורים.
סיפורים על התנהגות של עורכים שהמקצועיות ממנה והלאה, סיפורים על ברוטאליות של עורכים, על טיפשותם של כתבים, על טקסטים מחפירים, על אינטרסים סותרים שמכתיבים ידיעות או שגורמים לידיעות להיעלם, על הדרך הביזארית, לעתים מושחתת ממש, בה כתבות נולדות ומופיעות בעיתון, על השיקולים מה לשים בעמוד הראשון, מה לכתוב ועל מה לא לכתוב בשום אופן, על אנשים נטולי כישרון שהתקדמו רק מכיוון שליקקו לאדם הנכון או מכיוון שהיו מספיק בינוניים כדי לא לאיים על אף אחד, על עיתונאים שחשבת שהם חברים שלך ותוקעים לך סכין בגב, על איומים בתוך המערכות, על הדרך שבה כותבים ועורכים, חלקם בכירים ממש, המציגים עצמם בכתיבתם כלוחמים אמיצים למען מנהל תקין, אובייקטיביות ומקצועיות ומתנהלים בקטנוניות ונכלוליות תוך סגירת חשבונות אישיים עם הכפופים להם. זו, למרבה הצער, רק תחילתה של רשימה.
כן, גם לי יש כאלו סיפורים, חלקם נחרטו על הגב שלי, בחלקם צפיתי מהצד.
הסיפורים האלו כמעט אף פעם לא יוצאים החוצה. הם לא יוצאים החוצה כי כמוני שואלים את עצמם אותם אנשים שנחשפו לסיפורים האלו: "בשביל מה? מה זה יעזור ולמי?". בישראל יש שניים וחצי עיתונים ואם אתה רוצה לעבוד בעיר הזו, מוטב שתשתוק. אחרי הכל, גם אם אפרסם כאן רק רבע מהסיפורים שאני עוד זוכר ושעוד לא הצלחתי להדחיק, לא יקרה כלום למעט דבר אחד: אסומן כאדם שאין לעבוד איתו. כך מתנהלת העיתונות בתוך הסחי של עצמה, בתוך מערכת סגורה בה לעתים רחוקות משהו יוצא מתוכה החוצה, בתוך סיסטמה שמנסה לשמר אשליה של מקצועיות כשמלמטה תוסס הריקבון, השחיתות והבינוניות המקצועית.
זה לא שכל העיתונות נראית ככה. בתוכה פועלים אנשים מוכשרים, חרוצים וחכמים. עובדים בה לא מעט עיתונאים שקמים בבוקר, כל בוקר, ומנסים לעשות את העבודה שלהם הכי טוב שיש לעתים בתנאים מחפירים ותמורת שכר מעליב. ועדיין. ועדיין אם הציבור היה יודע מה מסתתר מאחורי העיתון שמגיע אליו בבוקר, הוא היה מתקשה להאמין.
אני לא מיתמם. בכך שאני שותק אני תורם לתופעה, בכך שאני לא מספר את מה שאני יודע אני לא נלחם בה. הדבר היחיד שעשיתי הוא להיחלץ מהתעשייה, לפנות לכיוון אחר ולקוות לטוב. את פרנסתי אינני מחפש עוד בעיתונות המודפסת וסביר להניח שגם אם אחפש לא אמצא. עבדתי ביותר מדי עיתונים, כתבתי על יותר מדי אנשים, הרגזתי יותר מדי בכירים מכדי להיות לגיטימי. זה בסדר מבחינתי. אין בליבי חרטה. אני כותב אצל מי שמזמין אותי ואם אף אחד לא מזמין אני כותב כאן. זו ה-סיבה שפתחתי את הגלוב לפני יותר מארבע שנים.
אני מניח שבכל ארגון גדול יש סיפורים מדהימים ומרגיזים ואין סיבה שהעיתונות תהיה שונה. ובכל זאת היא שונה, היא צריכה להיות שונה כי יש לה תפקיד אזרחי מהמדרגה הראשונה. היא צריכה להיות טובה יותר, ראויה יותר ונקייה יותר, היא חייבת שלא ליפול למקומות העלובים עליהם היא נהנית כל כך לדווח. למרבה הצער, ההפך הוא הנכון.
מיברג תרם לא מעט למצבו שלו אבל הוא גם עדות חיה למקום העגום אליו הגיעה העיתונות בישראל. ואולי היא תמיד היתה שם וזה רק אני שגילה זאת באיחור.
כתיבת תגובה