על מיברג והעיתונות המודפסת

קראתי את ראיון המייל שנערך עם מיברג ב”העיר” והתמלאתי בעצב.

לא הכרתי את מיברג ככותב למרות שאני מניח שהייתי אמור להכירו. אולי בגלל שהוא כתב ב”מעריב” אולי בגלל שאני לא מת על בוב דילן, אולי הסיבות הן אחרות לגמרי אבל מיברג לא היה מסוג העיתונאים שגדלתי על ברכיהם (היו כאלו). ובכל זאת, בשנים האחרונות עקבתי בעניין אחר הקריירה הדועכת שלו. בעקבות הראיון עם מיברג עלו בראשי כמה מחשבות, רובן מדכדכות.

את הטור האחרון שלו הקדיש חנוך מרמרי ב”עין השביעית” לטקסט של מיברג אודות נמרודי. מרמרי, כהרגלו, פוגע בול במטרה. גם התחושה שלי היתה שלמיברג נטיה מגונה לכתוב על עיתונאים ששהה במחיצתם ולספר סיפורים אינטימיים, שמתרחשים שלא במהלך העבודה, בצורה גראפית וברוטאלית. אני זוכר טקסט שלו על דן ומירי שילון שהיה מרושע בצורה יוצאת דופן. גם התיעוב של מיברג את יאיר לפיד מעורר השתאות זאת למרות שלפיד רחוק מלהיות כוס התה שלי.

קשה שלא להעריך את הכנות בכתיבה של מיברג: הוא פשוט לא דופק חשבון לאף אחד. אני חושב שכותב צריך לדפוק חשבון כי הכי קל למרוח את מושא הכתיבה שלך בצואה, בייחוד כאשר אתה כותב שנון וחד כמו מיברג. הבעיה היא שבסופו של יום אתה יוצא כשידיך מלאות בחרא. זה, לדעתי, מה שקרה למיברג. אף אחד לא רוצה לעבוד עם אדם שיש לו מנהג למרוח את הקולגות שלו בהנאה רבה כל כך בהפרשות מסריחות כל כך.

אבל אם מניחים לרגע את הדוגמה של מיברג בצד ומתייחסים לתמונה הרחבה, הרי שהיא מדכאת.

מיברג לא מתבייש לחשוף את ערוותם של עיתונאים ועושה את זה הכי אישי שיש. אבל יש גם צד אחר לערווה, הצד היותר ענייני, יותר ציבורי, עיתונאי ומקצועי. כל עיתונאי שעבד בעיתון יותר מחודשיים מלא כרימון סיפורים מדהימים. מאז תחילת העשור עבדתי בעיתונות הארצית, בשלושה עיתונים שונים, וגם לי יש כאלו סיפורים. הרבה סיפורים.

סיפורים על התנהגות של עורכים שהמקצועיות ממנה והלאה, סיפורים על ברוטאליות של עורכים, על טיפשותם של כתבים, על טקסטים מחפירים, על אינטרסים סותרים שמכתיבים ידיעות או שגורמים לידיעות להיעלם, על הדרך הביזארית, לעתים מושחתת ממש, בה כתבות נולדות ומופיעות בעיתון, על השיקולים מה לשים בעמוד הראשון, מה לכתוב ועל מה לא לכתוב בשום אופן, על אנשים נטולי כישרון שהתקדמו רק מכיוון שליקקו לאדם הנכון או מכיוון שהיו מספיק בינוניים כדי לא לאיים על אף אחד, על עיתונאים שחשבת שהם חברים שלך ותוקעים לך סכין בגב, על איומים בתוך המערכות, על הדרך שבה כותבים ועורכים, חלקם בכירים ממש, המציגים עצמם בכתיבתם כלוחמים אמיצים למען מנהל תקין, אובייקטיביות ומקצועיות ומתנהלים בקטנוניות ונכלוליות תוך סגירת חשבונות אישיים עם הכפופים להם. זו, למרבה הצער, רק תחילתה של רשימה.

כן, גם לי יש כאלו סיפורים, חלקם נחרטו על הגב שלי, בחלקם צפיתי מהצד.

הסיפורים האלו כמעט אף פעם לא יוצאים החוצה. הם לא יוצאים החוצה כי כמוני שואלים את עצמם אותם אנשים שנחשפו לסיפורים האלו: “בשביל מה? מה זה יעזור ולמי?”. בישראל יש שניים וחצי עיתונים ואם אתה רוצה לעבוד בעיר הזו, מוטב שתשתוק. אחרי הכל, גם אם אפרסם כאן רק רבע מהסיפורים שאני עוד זוכר ושעוד לא הצלחתי להדחיק, לא יקרה כלום למעט דבר אחד: אסומן כאדם שאין לעבוד איתו. כך מתנהלת העיתונות בתוך הסחי של עצמה, בתוך מערכת סגורה בה לעתים רחוקות משהו יוצא מתוכה החוצה, בתוך סיסטמה שמנסה לשמר אשליה של מקצועיות כשמלמטה תוסס הריקבון, השחיתות והבינוניות המקצועית.

זה לא שכל העיתונות נראית ככה. בתוכה פועלים אנשים מוכשרים, חרוצים וחכמים. עובדים בה לא מעט עיתונאים שקמים בבוקר, כל בוקר, ומנסים לעשות את העבודה שלהם הכי טוב שיש לעתים בתנאים מחפירים ותמורת שכר מעליב. ועדיין. ועדיין אם הציבור היה יודע מה מסתתר מאחורי העיתון שמגיע אליו בבוקר, הוא היה מתקשה להאמין.

אני לא מיתמם. בכך שאני שותק אני תורם לתופעה, בכך שאני לא מספר את מה שאני יודע אני לא נלחם בה. הדבר היחיד שעשיתי הוא להיחלץ מהתעשייה, לפנות לכיוון אחר ולקוות לטוב. את פרנסתי אינני מחפש עוד בעיתונות המודפסת וסביר להניח שגם אם אחפש לא אמצא. עבדתי ביותר מדי עיתונים, כתבתי על יותר מדי אנשים, הרגזתי יותר מדי בכירים מכדי להיות לגיטימי. זה בסדר מבחינתי. אין בליבי חרטה. אני כותב אצל מי שמזמין אותי ואם אף אחד לא מזמין אני כותב כאן. זו ה-סיבה שפתחתי את הגלוב לפני יותר מארבע שנים.

אני מניח שבכל ארגון גדול יש סיפורים מדהימים ומרגיזים ואין סיבה שהעיתונות תהיה שונה. ובכל זאת היא שונה, היא צריכה להיות שונה כי יש לה תפקיד אזרחי מהמדרגה הראשונה. היא צריכה להיות טובה יותר, ראויה יותר ונקייה יותר, היא חייבת שלא ליפול למקומות העלובים עליהם היא נהנית כל כך לדווח. למרבה הצער, ההפך הוא הנכון.

מיברג תרם לא מעט למצבו שלו אבל הוא גם עדות חיה למקום העגום אליו הגיעה העיתונות בישראל. ואולי היא תמיד היתה שם וזה רק אני שגילה זאת באיחור.

19 מחשבות על “על מיברג והעיתונות המודפסת

  1. יש גם עניין של נאמנות למקום העבודה שלך – וזו עוד סיבה למה הסיפורים (שהם אכן מדהימים) לא יוצאים החוצה במסות. אולי הם גם לא מעניינים אף אחד מלבד הברנז’ה עצמה.

    אני מסכימה איתך שהעיתונות חייבת לחזור לאידאלים שהיו אמורים להניע אותה מלכתחילה, אבל לתחושתי הדרך היחידה לשנות את זה היא מבפנים.

  2. זה לא משהו שמייחד עיתונים. התיאור הזה מדויק לכל סביבת עבודה שהיא, מבנק, דרך בית קפה וד לחברת היי טק וחברות לניהול קרנות פנסיה

  3. יובל,
    נראה לי שבסופו של דבר אתה מצדיק את טענותיו של מייברג. ההבדל היחיד הוא שמייברג יכול להרשות לעצמו לומר את הדברים כמו שהוא רואה אותם (תכונה שאני מאד מעריך אצל עיתונאי) בעוד שאתה בחרת באופציה של התנתקות.
    אפשר לומר שגדלתי על העיתונים שמייברג כתב בהם (חדשות, כותרת ראשית ומוניטין) וכמוך אני מרגיש עצב שבעיתונות הישראלית של היום אין שום דבר שמתקרב אפילו לעיתונים הללו. אולי הארץ הוא היוצא מהכלל וגם זה לא תמיד.
    אולי במקרה הישראלי האינטרנט יציל לא את העיתונות אלא את הכתיבה העיתונאית.

  4. אז אם אי אפשר לסמוך על העיתונאים כדי לעשות לגבי עצמם מה שהם מבקשים לעשות עבור אנשים ציבוריים אחרים, ואי אפשר אפילו לסמוך על בלוגר מוביל ואיש אקדמיה כמוך לעשות את זה (לא ברמה הרכילותית של מי עשה מה, אלא ברמה של חשיפת שחיתויות יומיומיות והצבעה על כשלים מערכתיים, גם אם בלי לנקוב שמות), אז על מי כן אפשר לסמוך?

  5. רויטל- זה לא שהם לא מעניינים. אם העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, חשוב והכרחי שיהיה לה גם וטרינר. הם לא יוצאים לא מתוך חוסר עניין לציבור, אלא מתוך עודף עניין, והידיעה שעיתון שידלפו עליו מספיק סיפורים מושחתים יפגע כלכלית.

  6. אני מסכים עם (3). בכל חברת הייטק שעבדתי בה הייתה תמיד תחושה בפנים שהכל רקוב. אולי זאת הסביבה הדינמית והלחוצה.
    עם זאת יש עדיין משהו ייחודי בעיתונות. בבסיסו של הדבר הייחוד נובע לטעמי מהתיחסות עצמית. כשאני מספר על תככים וריקבון בחברה בה עבדתי זה משהו אחד. כאשר עיתונאי משתמש בעיתונות נגד עצמה זה כבר מעניין (מזכיר קצת את פרדוקס השקרן או את הלולאות המוזרות של ד.הופסטטר).
    יש כמובן גם את הצד השני – עיתונות שמשתמשת בעיתונות למען עצמה. צד זה בא לידי ביטוי בחשיפה מוגברת בעיתונות לעניינים הנוגעים לעיתון\לעיתונאי עצמו.

  7. אני מתקשה להגדיר את מייברג כיעתונאי. אולי בעל טור.
    מכל שנותיו הרבות, אני לא זוכר איזה תחקיר, כתבה מענינת, ראין מוצלח, משהוא.
    אני כן זוכר טורים באורכים משתנים על הסטונס, דילן ובעיקר (ואולי רק) על מיברג עצמו.בסופו של דבר מדובר בבן אדם מיומן מאד בכתיבה, כל כך מיומן, שאנשים התחילו לחשוב בטעות שגם יש לו משהוא להגיד, ולא.

  8. רויטל – כל פעם אותו דיבור שהדברים מעניינים רק את הברנז’ה? הם מעניינים גם אנשים מחוץ ל”ברנז’ה”. אני לא יודעת מאיפה באה לך התחושה הזאת שאנשי תקשורת הם הקוראים היחידים של אנשי תקשורת. זה פשוט לא נכון.

  9. טקסט חריף בעל עמדה ברורה. ומי בעיתונות עוד כותב כך?

    בתור מי ששקל לשניה ורבע לעבוד בתחום המדיה לאחר חשיפה לאיך הדברים מתנהלים באמת מבפנים, ולא, לא משנה היכן, בעבודה במשרה חלקית באוניברסיטה כמו במשרה הנחשקת בתאגיד בקומה ה42 עם הנוף למפרץ, אני יודע להעריך את הטקסט הזה ואני מצפה לתגובתו (בתשלום, למנויים בלבד, כן? ) של מייברג.

    מייברג מצטייר כאדם שכדאי להיזהר ממנו, כזה שכתיבתו גורמת נזק למוזכרים בה.

    זכורה לי פרשייה מימי השירות הצבאי, אי שם במחצית שנות ה90, כאשר מייברג החביב בדמותו האבהית, העגלגלה והסימפטית לשעת צורך גרם לנח”לאי צעיר ממנו בשנים רבות (ששירת עם אחי באותה התקופה) להיכנס למחבוש בגלל שנתן לו להיכנס להיאחזות שבה שירת מייברג, לדבריו. את הכתבה קראנו במוסף סוף השבוע, ומשם הדרך למחבוש על שבירת שמירה הייתה קצרה. לא בטוח שמייברג עצמו בכלל היה מודע לכך בזמנו. ואולם התיאור של מעשיו של מייברג כלפי עמיתיו הזכיר לי מיד את הפרשה ההיא.

  10. מיברג? מי זה?
    ברצינות – האיש כותב כל כך מגעיל שאף פעם לא טרחתי לקרוא את יציר מקלדתו.

    לגבי דעתך על הסביבה העיתונאית – היא (כמו שכתבו בתגובות לפני) דומה להרבה סביבות עבודה אחרות. אני יכול לדמיין קצין זוטר שחושב שמפקדיו חסרי יכולת ומסכנים את בטחון האומה, או פקיד בנק שבטוח שהמנהלים מצעידים אותו לקראת פשיטת הרגל, או פרליט המדינה שמשוכנע שהשר הממונה מושחת עד העצם (סתם דוגמה דימיונית מארץ עלומה במזרח התיכון הפרוע) ועוד ועוד
    ההבדל הוא, שלעיתונאים יש (בדרך כלל) כושר ביטוי, אפילו בכתב. אז הם יכולים להביע את התיסכול שלהם ביתר כישרון, כך שמעניין יותר לשמוע את הסיפור מהזווית הזו.
    כמו שבכל כיתה יש תמיד את טיפוסי הליצן, החכמולוג וזה ששואל שאלות מהתחת, כך בכל ארגון יש מנהל שטיפס שלב אחד יותר מדי ומישהו שמביט מהצד ואומר לעצמו “מה לעזאזל אני עושה פה”. אז הוא אומר, או כותב.

    והעולם ממשיך להסתובב

  11. נראה לי שהסביבה העיתונאית שונה כיוון שבה יש הבדל מאוד גדול בין איכות האנשים לאיכות התוצר – הרבה אנשים פשוט מרגישים שהתוצר שהם מיצרים הוא ברמה שלא תואמת את כישוריהם. זה בניגוד לסביבות אחרות שהוזכרו פה כמו ההי-טק (אני יכול להעיד מהחברה בה אני עובד שישנם אנשים, גם מוכשרים, שלא מוצאים את עצמם בחברה – אבל אלו שכן מיצרים מוצר באיכות הגבוה ביותר שמתחרה בשוק העולמי בהצלחה), או אפילו בצה”ל (שם קצינים שלא מרגישים במקום נפלטים מהמערכת מהר מאוד, ואלו שמתקדמים מעלה הם אלו שהמסגרת הצבאית מתאימה לכישוריהם ולאופיים).

  12. דנדוש: “אם העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, חשוב והכרחי שיהיה לה גם וטרינר”. מצוין!
    יחד עם זאת, במחלות של הכלב כדאי לטפל בקליניקה ולא בכיכר העיר, גם בגלל חיסיון רפואי וגם כדי לא להדביק את כולם.

  13. הספר הראשון בחיי שקיבלתי לערוך היה של עיתונאי שפוטר מידיעות אחרונות, והוא ניסה להוציא את כל החרא החוצה. כל כך לא היה איכפת לו שבשלב מסוים הוא הפסיק לכתוב שמות בדויים וכתב את השמות האמיתיים של הדמויות, כולל ג’ודי וסטיב, שגם ככה זה היה שקוף. אמרתי למו”ל שאם הוא יפרסם את הספר או שהוא יתבע על לשון הרע (מה שאכן קורה כאן) או שיתעלמו מהספר ומההוצאה לנצח. לשמחתי הספר לא ראה אור, משום שחששתי שהקריירה הלא קיימת שלי תתחסל יחד איתו, אבל תמיד מעניין לראות את ההיסטוריה חוזרת ולגלות שצדקת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: