סופו של “דבר הארכיון”

בשבועות האחרונים פתחתי קטגוריה חדשה המכונה “דבר הארכיון” הכוללת צילומי מסך מתוך עיתונים ישנים המספרים סיפורים אודות התרבות של כולנו. לפני דקות אחדות קיבלתי את ההודעה הזו:

שלום יובל,

במסגרת האתר שלך popup.co.il פרסמת תמונות שנלקחו מהאתר ‘עיתונות יהודית היסטורית’, תוך הפרה של זכויות היוצרים הן של העיתון המקורי (דבר) והן של האתר שלנו (לנו הזכויות על האימיג’ים).

עליך להוריד את אותם אימיג’ים לאלתר, ולא נפנה לערכאות משפטיות.

בברכה,

Shaul A. Duke
Web Product Manager
Tel-Aviv University
http://jpress.tau.ac.il
http://jic.tau.ac.il

בעיני זו דוגמה בוטה ומכוערת לשימוש בחוקי זכויות היוצרים אבל היא לגמרי לא מפתיעה.

מכיוון שיש לי חשק, זמן, כסף ומצברוח להתעסק עם המחלקה המשפטית של אוניברסיטת תל-אביב (שבהערת אגב, בדיוק חזרתי מהרצאה באוניברסיטה שמאיימת לתבוע אותי) כמו שיש לי חשק לצרעת, אני מוריד בזאת את כל הפוסטים המדוברים.

הנה דוגמה קלאסית לדרך שבה אנחנו כחברה מרוויחים הודות לחוקי זכויות היוצרים. אולי אני אלמד אותה באוניברסיטה שמאיימת לתבוע אותי.

55 מחשבות על “סופו של “דבר הארכיון”

  1. מה שרציתי לומר – נראה לי שמרוב קריאה בארכיון היהודי ההיסטוריה אימץ לו מר דוכס את דרך ההתבטאות האופיינית לעיתוני שנות העשרים בא”י.

  2. מעניין באמת כמה שילמה אוניברסיטת תל אביב למערכות העיתונים “דבר”, “הלבנון” ו-“המגיד” תמורת זכויות היוצרים של הכתבות. זה היה בלא”י או בנפוליונים?

  3. מתוך האתר:

    המשתמש רשאי לעשות “שימוש הוגן” בחומר המוגן, לפי הכללים הקבועים בדין, שימוש הוגן כולל, בין היתר, ציטוט סביר מתוך החומר המוגן.
    המצטט כאמור חייב לציין את המקור לציטוט. אסור למשתמש לעשות בחומר המוגן כל סילוף פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לחומר המוגן, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של בעל זכויות היוצרים בו. בכפוף לדיני זכויות יוצרים, אסור למשתמש להעתיק, להפיץ מחדש, לשדר מחדש או לפרסם חומר מוגן, ללא הסכמה מראש ובכתב מאת אתר ‘עיתונות יהודית היסטורית’.

    ראה שימוש הוגן וראה גם קלינגר.

  4. נראה כמו יריה ברגל. במקום שיגידו תודה על החשיפה ההוגנת לחומרים שלהם, המגובה בקרדיט ולינקים. הם מעדיפים להסתיר את התוכן. כל-כך מתאים לאוניברסיטאות בישראל שמעדיפות להסתגר במגדל השן שלהן. “לנו הידע, והגנו על החומות מפני הברברים”.

  5. איכסה. פשוט איכסה. ואח”כ נבכה על מצב ההשכלה הגבוהה.

    מי שבעניין של לזרוק לשאול הזה ביצים על המשרד שימצא אותי בפרטי.

  6. כפפה:
    בליץ פניות לכל העולם ואשתו באוניברסיטת תל אביב: נשיא, דובר, מנכ”ל, מר דוקס ושאר ירקות. מנסיון אישי בפוליטיקה אוניברסיטאית, יש סיכוי לא רע שעשרים או שלושים מיילים של מחאה, בתוספת פניה לכמה כלי תקשורת ויידוע דובר האוניברסיטה על הברוך – ייעשו את העבודה.

    מי מרים אותה ביחד איתי?

  7. אודי (20) אני איתך, אבל כמובן, רק אם הבוס יובל בכלל מעוניין שנרים את הכפפה הזו…
    סתם תהיה…
    יובל, אם נניח תתבצע פניה רשמית מצד ‘העין השביעית’ לאשר לך להמשיך לפרסם את הטורים הללו, כפרוייקט חסות שלהם – אתה חושב שעדיין תהיה התנגדות?
    אני מניח שיש סיכוי טוב מאוד שהאוניב’ תאשר שימוש חופשי בתכנים הללו, אם הוא יתבצע במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה (בעל הבית של העין7). לא?

  8. עופר – אני ממש לא חושב שזה קשור לאכסניה. זה עובד כך:
    א. יש לנו תוכן.
    ב. התוכן מוגן על פי חוקי זכויות יוצרים.
    ג. אתה עושה שימוש לא מאושר בתוכן (ללא קשר למי אתה).
    ד. הסר את התוכן או שנתבע.

    זה עד כדי כך פשוט. העובדה שאני מניח שהפוסטים האלו הביאו לא מעט תנועה לאתר הזה ושהשימוש היה ללא מטרות רווח (הרי אין כאן פרסומות, זה לא שנכנס לי גרוש מהעניין הזה) ומסיבות של אהבה לעניין ומתוך כבוד ומתן קרדיט – כל אלו לא מעניינים אף אחד. בטח לא עורכי דין.

  9. זה מה שקורה כשחברה מחליטה להעסיק “Web Product Manager”.
    מה כבר הוא יכול לעשות בתפקיד כזה? יובל, נתת לו תעסוקה. אני לא אתפלא אם הוא יקבל קידום ל”מומחה שיווק רשתי”.
    יופי יובל!

  10. אבל “שאול” אינו עורך דין, הוא כנראה סתם אדם (שאני לא אגיד את דעתי עליו כדאי לא להתבע) שקפץ אוטומטית כשהוא ראה משהו שנראה לו כמו פגיעה בזכויות היוצרים ששייכות לו (למרות שהדבר רק יכול להביא פרסום לאתר העלוב שלו).
    זה נראה כמו משהו שיכול להיחשב כשימוש הוגן. אני חושב שכדאי להתייעץ בעורך דין, ובמקביל לפנות לגורמים באוניברסיטה שאולי דעתם לא תהיה נוחה מהפניה האידיוטית הזאת.

  11. שלום יובל,

    במסגרת האתר שלך popup.co.il פרסמת תגובה שהגיתי ממוחי הקודח (תגובה מס 25).
    עליך להוריד את התגובה לאלתר ולא אפנה לערכאות משפטיות.

    אגב אם גם תגובה זו תפורסם, צפה לעוד תביעה.

  12. נראה לי שזה אחד מאותם מקרים שאפשר לפתור באמצעות reply לאימייל במקום סקילה פומבית ברשת אבל בכל אופן אני שמח שעוד אידיוט יזכה להופיע בגוגל בהקשר שלילי…

  13. מה אתם רוצים? זו בדיוק הסיבה שחוקי זכויות היוצרים צריכים לעבור מהעולם. זכות היוצר האמיתית היא הזכות ששמו יופיע על היצירה שלו, כלומר שידעו שהיא שלו. מעבר לכך, לא צריכה להיות לו זכות לשום דבר. בטח לא לקבל כסף על זה שמציגים את היצירה שלו 50 שנה אחרי שהיא נוצרה. ואז גם ברור שאין שום משמעות ל”קניית זכויות היוצרים” או “העברת זכויות היוצרים”.
    כל החוקים המקשרים זכויות יוצרים לכסף צריכים לעבור מן העולם. הם מייצגים עולם של המאה ה-20. עולם הולך ונעלם. עולם שבו אפשר לשלוט על העתקים של היצירה שלך. במאה ה-21 כבר אי אפשר לשלוט על העתקים של היצירה שלך, וכל חוק שמנסה לעשות את זה מוביל באופן אינהרנטי למצבים מטופשים כמו זה שיובל נתקל בו עכשיו.

  14. יישר כח, יובל (זה לא היה הפוסט הכי משמח לפתוח איתו שנה חדשה, אך לפחות מכאן הדברים יכולים רק להשתפר).
    שתהיה שנה חופשיה מתביעות ומקיבעון.

  15. סליחה שאני לא מבין אתכם.
    אבל על מה בדיוק הטענות שלכם?
    כאילו לא ברור שצריך לבקש רשות מינימאלית על שימוש באלמנט ששייך לגוף כלשהו?
    התמיהה המוזרה של הטוקבקים פה, שכנראה לא יצרו במשך כל שנות קיומם איזו יצירה כלשהי שראויה לחיקוי ולהערצה, על זכות קיומו של חוק זכויות יוצרים- מגוחכת עד מעצבנת.
    בתור יוצר אמנות שרוצה מאוד להכניס אי אלו התאמות בחוק זכויות יוצרים עבור העידן הנוכחי, עדיין קשה לי להבין איך אתה קורא לקיום חוק במדינת ישראל

    “דוגמה בוטה ומכוערת”.

    תמהני!!

    הדבר הראשון שמתבקש בלקיחת אלמנט שאחרים מחזיקים בזכויות החוקיות שלו – זה הגשת בקשה מנומסת לשימוש לא מסחרי, בטוחני שהיו נותנים בצירוף קרדיט סמלי רשות לשימוש.
    חבל שאתם מתלהמים ומתעלמים מדבר כה מתבקש ואלמנטרי.

  16. הגוף הזה נשמע כמו עיתונות יהודית היסטרית.

    חוץ מזה, הזכויות לא פוקעות מתישהו? הרי עברו עשרות רבות של שנים.

  17. זה מעלה אצלי תמיהה, האם בכל פרסום מדעי בו יש ציטוט של פרסום אחר או תמונה אין הפרת זכויות יוצרים (למרות שמזכירים את המקור)?

  18. שומר חוק תמים:
    קשה לי להאמין שאתה אמיתי, אבל אם כן, הרשה לי להגיב –
    זכויות יוצרים הם דבר שנועד להגן על היוצרים. קשה לי להאמין שהיוצרים או משפחותיהם יכולים להפגע בעקבות הפוסטים של יובל, שהוא מרוויח מהפרסומים או ש”דבר”, השם יקום דמו, מפסיד מהפרסום. יובל ערך סקירה של מספר טקסטים ומודעות, לא הציג אותם כשלו אלא צירף באופן ברור קרדיט וקישור. כיצד זה נחשב לפגיעה בבעלי הזכויות? אם אתה משוכנע שמדובר בפגיעה, הרי שהארכיון צפוי לתביעות מהחברות שביקשו לפרסם בעיתון “דבר” ולא שיערו שיגיעו לארכיון! הם לא אישרו את הדבר! אני מריחה תביעה.

    כידוע, בחוק זכויות היוצרים מצוין במפורש כי (והנה אני מצטטת מ”חוק זכויות היוצרים”, מקווה שהם לא יכעסו): “לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:

    (1) מטרת השימוש ואופיו;
    (2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
    (3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
    (4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה”.

    חשבתי, לתומי, שפרויקט הארכיון מעוניין לחשוף את העבר לעיניים רבות. מסתבר שטעיתי.

  19. א.כ. – לא אומר מה דעתי עליך כי אני ג’נטלמן, אבל לו היית יודע כמה קשה ליצור, לא היית מגיב כך.

    יובל – הפיתרון הוא מאוד פשוט. תעשה OCR לאימג’ים, והופה – אין זכויות יוצרים.
    בברכה,
    יואב

  20. אין ספק שלקרוא לה “ניתוק במגדל השן” זה אנדרסטייטמנט רציני. אלוהים אדירים, עשיתם מפעל מופלא, לתיעוד העבר, לשימור ההיסטוריה. למה לעזאזל שלא תרצו שכמה שיותר אנשים ישתמשו, יפיצו, יעיינו, ילמדו?
    נשגב מבינתי. ועוד על גזרי עיתון מלפני 40 שנה ומעלה. בלתי נתפס

  21. ועוד משהו קטן – אם אני לא טועה, כל הגורמים המעורבים בארכיון דבר הם גורמים ציבוריים – הארכיון הלאומי בירושלים, אוניברסיטת תל אביב. מדובר פה בארכיון שנסרק לטובת הציבור ובעזרת הכספים שלו. למה לעזאזל הציבור לא יכול להשתמש בו? האם מדובר פה בפרוייקט למטרות רווח או בפרוייקט לטובת הציבור? פשוט מרתיח

  22. ואם מישהו היה מסדר לך עורך דין חינם שייצג אותך בנושא, היית משאיר את הסריקות או שאתה עדיין חושש להפסיד בבית המשפט?

  23. סליחה על המים הקרים, אבל הגישה של “זכויות יוצרים ליוצר” (כמו של א.כ. מתגובה 30 או שומרת חוק פקחית מתגובה 37) מקוממת אותי. אז מה אם העיתונים כבר לא קיימים יותר? באו כמה אנשים, עשו עבודה, סרקו מסמכים ביסודיות, הרימו לאוויר אתר אינטרנט וכו’. מן הסתם לא שילמו להם בדראכמות, אלא בשקלים אמיתיים. עכשיו בא מישהו (ואיני יודע אם ביקש רשות או לא) ומציג את עבודתם באתר שלו. מי שלא שם לב, זכויות היוצרים אינם רק על תכני “דבר”, אלא על העבודה עצמה שבוצעה כדי להעביר תכנים אלו לאינטרנט.
    אז אם לא נתבקשה הרשות לעשות כך, מה הפליאה בדיוק? ולמה לא פשוט לבקש רשות מהגורמים הנכונים? אני בטוח שפנייה נכונה והדגשה על החשיפה היפה מאד שנעשתה כאן בגלוב עשויה להיענות בחיוב. מדוע הרמת הידיים הזו? מדוע לבוא בגישת “הכל או לא כלום”? מדוע צריך לוותר או מצד שני, כמו שחלק מהמגיבים כאן עשו, להתלהם מיידית ולהציע הצעות של “מחאות”, “הצפות אי-מיילים” וכו’?
    חבל. מאד אהבתי את הפוסטים האלו.

  24. אלי (43): מקריאת תנאי השימוש באתר עולה באופן ברור שאני אכן מפר אותם. משום כך הסרתי את הפוסטים המדוברים. באופן משפטי טהור, אם אכן יש להם בעלות על זכויות היוצרים (ואני מניח שיש להם, למרות שאף פעם אי אפשר לדעת) אין לי קייס, כך נראה לי.

    הבעיה שלי היא לא במישור המשפטי. הבעיה שלי היא במישור העקרוני והתרבותי. מדובר בארכיון של עיתון שלא קיים עוד. מטרתו התרבותית של ארכיון היא לשמר את התרבות ולתת גישה, במקרה הזה חופשית (כי הוא פתוח), אל התרבות הזו. בעיניי הפוסטים שלי עשו בדיוק את זה. אחת לשבוע לקחתי כותרת, טקסט אחד (לעתים יותר) מיום אחד, והצגתי אותו. לא הסתרתי מאיפה הם נלקחו ומה המקור שלהם. עשיתי את זה באופן מידתי ומתוך כבוד ואהבה לנושא.
    זכויות יוצרים אמורים להגן על היוצר אך גם נועדו לעודד יצירה שמתבססת על יצירות קודמות. זה בדיוק מה שאני עשיתי – ואנחנו יודעים איך זה נגמר.

    לכן השאלה, בעיני, היא לא שאלה משפטית (מה עוד שאני לא משפטן). השאלה בעיני היא עקרונית ותרבותית. למי זה מפריע מה שעשיתי? בהכנסות של מי אני פוגע? איך מתבטאת הפגיעה שלי אם מלכתחילה האתר המקורי הוא אתר פתוח? האם ניכסתי לעצמי עבודה שמישהו אחר עשה ובכך הצגתי מצג שווא? האם הרווחתי כסף כתוצאה מעבודתו של אחר?

    במילים אחרות, השאלה בעיני היא האם פגעתי בעקרונות עליהן נועדו להגן חוקי זכויות יוצרים. לדעתי לא – וזה מה שמרתיח אותי.

  25. יובל (45), אולי לא פגעת בעקרונות, אבל כאשר אתה מעלה כי הנושא הזה הוא לא רק עקרוני אלא גם “תרבותי”, אזי צריך לשאול מהי התרבות ממנה שואב את העקרונות.

    זו בדיוק הגישה שאני מדבר עליה בתגובתי הקודמת (44): גישת ה-“למה מה קרה?”. בהחלט עשית עבודה מדהימה (שמאד נהניתי ממנה):לקחת כותרת, טקסט, לא הסתרת את המקור וכו’. רק דבר אחד לא רשמת שעשית: ביקשת רשות. הפוסטים האלו לא היו בדיוק טרקבקים לאיזה פוסט איפשהו שאפשר היה לסמן מראה מקום כדי לאזכר את הכותב המקורי וזהו. אני מודה כי לו אני הייתי במקומם, כנראה לא הייתי מגיב כך, אבל סוג של “נו-נו-נו” היה במקום. בטוח שלא “תודה רבה על החשיפה…”. מה לעשות שזו ה-“תרבות” שממני אני מגיע?

    עד לא מזמן היה דבר היו”ר בראש העמוד: “זה לא יפה ולא נאה וככה לא עושים בכלל….”. אני חושב שזה מתמצת יפה את התגובה שלהם. אם נמשיך לצטט מתכניות טלביזיה מהעבר הרחוק, אז: “לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי”. לא ככה?

  26. ליואב איתמר (38)
    אני לא אומר לך מה דעתי עליך, כי אני לא מכיר אותך.
    אם יש לך דיעה עלי – לא ברור מאיפה הבאת אותה.
    לכל היותר יכולה להיות לך דיעה על מה שאמרתי. בחרת לא להציג אותה. זכותך.
    ולמה אתה חושב שאני לא יודע כמה קשה ליצור? אני יודע טוב מאוד.

  27. כל הדרישות האלה של ה”לבקש רשות” שהוצגו פה ממש לא מובנות לי. הבן אדם כותב בלוג, לא מסחרי, לא קשור לאף גוף ציבורי או לאף חברה עצומה או קופראטיב או משו בסגנון, סתם (לא באמת יו”ר, אבל בשביל הטיעון) משו אישי בשביל הכיף כיופק, משו שהוא לגמרי מחוץ למשחקים של החבר’ה הגדולים שדורש אורכי דין וחרטה. והינה בא איזה בריון מגוף ציבורי ומתקיף אותו עם חוקים של השוק, של העולם המסחרי, חוקים שבכלל לא קשורים לכלום. רק בגלל שהוא באינטרנט לא הופך את הגלוב, או כל בלוג אחר, לאיזה ניו יורק טיימס, מבחינה מוסרית ואירגונית הגלוב לא כפוף לאותם כללי משחק, הוא פשוט לא שם. יובל לא עשה שקל מהפירסום, רק כיף לעצמו ולקוראים. כיף, מישהו עוד זוכר מה זה אומר בעולם המסחרי המחורבן שלנו? מישהו צריך להגיד לחבר’ה של אוניברסיטת תל אביב שיוציאו את המקל שתקוע להם בתחת ויתחילו להתעסק בעניינים רציניים יותר כמו להציל את המוסד הזה מכלייה פיזית ובעיקר רוחנית.

  28. ממש, אבל ממש מקומם.
    באמת נושא זכויות היוצרים יצא מכלל שליטה. אני כילד עיינתי רבות באוגדנים מצהיבים של דבר לילדים בספריה העירונית, ואני זוכר את זה כחיבור לעולם תמים יותר. המכתב שקיבלת רחוק מלהיות תמים, והוא כל-כך לא קשור למטרה ההיסטורית של אותם ארכיונים.
    ודרך אגב, הוא עושה שירות דב לאתר המקודש שלו, כי הדרך היחידה בה שמעתי על האתר שלו הייתה דרך הבלוגים שלך, והפוסטים שלך הם שנתנו לי את החשק לעיין גם באוצר שבאתר. מהרגע שהוא דרש ממך להוריד את זה מהבלוג – הלך לו פרסום חינם (פרסום שבדר”כ משלמים עליו המון).
    באמת היה יותר הגיוני לדרוש רק הפנייה ממך לאתר שלו וזהו.

  29. לא.כ. – עצם האמירה שלך שליוצר אין זכות על יצירתו פרט לכך ששמו יצוין עליה אומרת דרשני.

  30. יובל,

    ציינת שאתה מועסק על ידי האוניברסיטה, ולכען אני מבקש את רשותך לכתוב מכתב תלונה (מנוסח ומנומק) בנושא.

    אודי

  31. מהומה רבה על לא דבר, בסופו של דבר. (בלי קשר לעיתון דבר, שהוא בכלל שייך לעבר)

    היו”ר היה צריך לבקש אישור שימוש, ולא עשה זאת. (נו נו נו).
    מר שאול היה צריך להבהיר ליו”ר את דבר עניין “קבלת הרשות”, ולא עשה זאת, כי אם בחר לאיים.

    סתם עניין של בריונות ועשיית הר מעכבר.

    יו”ר, אולי תמחל על כבודך ותפנה לארכיון בבקשה לאישור המשך פרום הפוסטים ההם?

  32. בניגוד לטענת האוניברסיטה, אין זכויות יוצרים בסריקה (ה-image) אלא רק בעתון המקורי. 44, אתה טועה בעליל. מכאן שאם זכויות היוצרים בעתון לא הועברו לאוניברסיטה (ואין להניח שהועברו), אין לה זכות לדרוש מכוחן דבר וחצי דבר. מי שיכול לבוא בדרישות על בסיסן הוא בעל הזכויות בעיתון (ההסתדרות?). השאלה אם תנאי השימוש באתר האוניברסיטה יכולים להקנות למוסד זכויות שאין לו מכוח דיני הקניין הרוחני, היא כמובן מרתקת – ולטעמי היתה שווה במקרה זה את הסיכון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: