האסתטיקה של הפשיזם

קטגוריות: ,

טוב, אולי אני מגזים – זו בטח לא תהיה הפעם הראשונה – אבל יש משהו בתופעה המכונה Flash mob שמתכתבת עם הפשיזם. ראו לדוגמה את הקטע הזה (מתחיל כ-40 שניות אחרי תחילת הקליפ):

קשה להסיר מזה את העיניים. יש אסתטיקה מכשפת באחדות. חשבו על מצעדים צבאיים של הצפון קוריאנים, חשבו על טקס הפתיחה של האולימפיאדה הסינית (והס מלהזכיר את הנאצים של היטלר או את איטליה של מוסליני). יש כוח עצום במופע מרהיב בו לוקחים חלק מאות אנשים מתואמים, שלרגע אחד פועלים כגוף אחד, לשם מטרה אחת. ההצלחה של מופע הפתיחה של אופרה היתה כל כך גדולה שתוך זמן קצר הופיעו החיקויים. הנה אחד:

והנה עוד אחד:

קשה שלא לחוש התעלות רוח כאשר צופים בקטעים האלו. אבל האם הצופים במצעדים הצבאיים מרובי המשתתפים במשטרים הדיקטטורים (והס מלהזכיר מצעדים צבאיים שהתקיימו גם בישראל) לא חשים את אותה התעלות רוח ממש? אני לא מדבר על המשתתפים שלעתים קרובות נוטלים חלק באירועים האלו בכפייה (בעוד שבקליפים שכאן למעלה, כולם עושים חיים משוגעים ורוקדים מרצונם החופשי), אני מדבר על התחושה הסובייקטיבית של המתבונן מן החוץ. לדעתי, תחושת התעלות הרוח, פעירת הפה נוכח האסתטיקה המושלמת, התנועה המתואמת והאפקט המתגבר נובעים מאותו אידיאל פשיסטי המעריץ את "הגוף הגדול", המאוחד והמתואם שחותר לאותה מטרה.

למעשה, אני טוען בפניכם, ובוודאי אני לא הראשון בכך: יש בפשיזם אסתטיקה מדהימה. אולי זה הדבר היחיד שיש בו באמת: אסתטיקה. לא מן הנמנע, שהתופעה הקסומה הזו של Flash mob כל כך מרתקת אותנו בדיוק כיוון שהיא משתמשת בממד האסתטי שמכה באלם את הצופים: רגע אחד הקהל מורכב מפרטים, אידיבידואלים בעלי מחשבה חופשית ובהינתן האות חלק עצום מהם הופך ליחידה מתואמת הפועלת כמו מכונה משומנת בה כל פרט הוא לא יותר מבורג.

האם זו המסקנה? שיש בכולנו משהו הכמה להיות בורג?

תגובות

39 תגובות על “האסתטיקה של הפשיזם”

  1. סליחה רגע, ומה זה בדיוק ההמון המשתולל / צוהל באצטדיוני הכדורגל? בדיוק אותו הדבר, רק הרבה פחות מעודן ואסטטי מקבוצת רקדניות ורקדנים, ומאחר שגם פחות מתוכנן ומאורגן – גם הרבה יותר מפחיד.

  2. הרשה לי לצטט את ולטר בנימין: "הפאשיזם […] מצפה כי התפיסה אשר שונתה על-ידי הטכניקה [קרי טכנולוגיה] תמצא את סיפוקה האמנותי – כפי שמארינטי [הפוטוריסט] מכריז — במלחמה. זהו, ללא ספק, שיאו של רעיון 'האמנות-לשם-האמנות'. האנושות, אשר לפנים, אצל הומרות, היתה חזיון לעיניהם של האלים האולימפיים, נעשתה עתה חזיון לעצמה. ניכורה מעצמה הגיע לדרגה כזאת שהיא מסוגלת לחוות את השמדתה-היא כהנאה אסתטית ממעלה ראשונה. זה מה שצופנת בחובה האסתטיזציה של הפוליטיקה כפי שהפאשיזם מיישם אותה. תשובת הקומניזם היא הפוליטיזציה של האמנות."

    (הפסקה האחרונה של של מאמרו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", ההערות בסוגריים שלי.)

  3. צ"ל "אצל הומרוס".

  4. יונתן השני

    ואם זה לא מספיק, אז הסולן של הבלאק אייד פיז לבוש במדי גנרל ומצדיע במועל יד…

  5. להיות יחיד בתוך המון זה אומר שאתה מקובל לתוך החברה. הפאשיזם עושה שימוש מאוד גדול בזה – מי שאיתנו מקובל ומי שנגדנו מוקצה. זה שהפאשיזם עושה שימוש בכלי מסוים לא אומר שהכלי הוא כלי פאשיסטי, בדיוק כמו ש-Shepard Fairy הוא לא פאשיסט, אבל משתמש בדימויים הגראפיים שגם הפאשיזם השתמש בהם.

    בקיצור – זה שמשהו מסוים מנצל חולשה פסיכולוגית/סוציולוגית לא אומר שצריך אוטומטית לשייך אותו לדבר הגרוע ביותר שינצל אותו.

  6. יש צדק מסויים בדברך, אבל הקשר כאן הוא רופף. החולשה האנושית לאסתטיקה הייתה קיימת עוד לפני קיום הפלאש מוב או הפאשיזם. במקרה של הפלאש מוב האסתטיקה היא חזות הכל, בעוד שבפאשיזם האסתטיקה היא עוד ביטוי למצב האנושי כבורג בתוך המכונה. בכל מקרה, את הקישור האסתטי לפאשיזם יכולת למצוא בכל מכונה מרובת רכיבים שפועלת כגוף אחד, אפילו ללא גורם אנושי – בין אם זה נפילה של קוביות דומינו או רצף הפעולות של מכונות היצור בפס יצור למזון.

    ובכל מקרה, בפאשיזם יש יותר מאסתטיקה – אלא אם כן אתה טוען שיותר מעשרה אחוזים מהעם מסתכלים על אביגדור ליברמן ורואים חתיך הורס.

  7. לפני כמה ימים עשו כזה (עם שיר אחר) בירושלים: http://www.youtube.com/watch?v=NLvUHK-Rj6s

  8. מנטפקת גם

    ומי שלא אוהב פלאש מוב? יש בו פחות כמיהה להיות בורג? זאת אולי מסקנה אפשרית. אני באופן אישי לא אהבתי את העניין זה יותר מדי אף פעם (חוץ מאשר אולי את ההמון הקופא על מקומו בגראנד סנטראל שקצת כן). יש בזה משהו מבהיל מאד לטעמי, כשפתאום הרבה אנשים עושים את אותו הדבר לפי הוראה ממישהו באמצע הרחוב. בטח זה קשור איכשהו לעניין הזה של להיות בורג.

  9. לזכור ולא לשכוח – זמן המפלצת – 1933 –
    http://video.google.com/videoplay?docid=-6571560143834118858#

  10. זה יפה בעיני שיצא שהבּוֹרְג מסטאר טרק הופכים את אלה שהם שובים ומטמיעים לברגים קטנים במנגנון. רזיסטנס איז פיוטייל.
    נדמה לי שאלה שני יסודות מנוגדים שמתקיימים בנו כל הזמן – הנטמע והמתבדל. ושבמינונים שונים ובהקשרים שונים יכול להיות נעים בכל אחת מהנקודות על הציר שביניהם. בורג לא צריך לחשוב או לקבל החלטות, מצב נוח מאוד, עוברי כמעט. גדולי האומים מגינים על הבורג. ואולי קסמם של הפלאשמובים מבזיק דווקא ובמיוחד בחברה שמקדשת את האינדיבידואל, הוא משקף את ההבטחה להפוגה מהמרוץ, לשקיעה במצב של השקעת אנרגיה מינימלית (במחשבה, לאו דווקא בתנועה).
    ועכשיו אני עומדת לפלאשמב את כל הגרביים שלי היישר ללוע מכונת הכביסה. הישבו יחד בלתי אם נועדו?

  11. שלום גרעיני

    לחם זה מאכל פשיסטי. הרבה מאוד גרעיני חיטה טחונים ומודבקים ביחד במופע מרהיב ומרעיב

  12. קורא ותיק

    הממ… אוף… הרבה אסוציאציות ושברי מחשבות צפות, אנסה לסדר אותן:
    1. הרצון להיות חלק ממשהו שגדול ממך – לא תמיד היינו הך הוא עם הרצון להיות בורג. (ודוק: טול בורג אחד והמכונה כשול תכשל. אמנם ימצא לו מיד תחליף. אבל בכל זאת אין הדבר זהה כאן). הרצון להיות חלק ממשהו גדול יותר מעצמך הוא נגזרת של חיפוש משמעות הקיום. אקזיסטציאליזם כפי שידידי ז'אן פול כינה זאת. (אזיק-סטנציאליזם אליבא דהמרקיז).
    2. ואסכים עם הזוש כי בזמנים שונים, מינונים שונים והקשרים שונים יכול להיות נעים בכל מיני נקודות על ציר ההטמעות וההתבדלות (ובתנוחות שונות ובשמנים שונים, וגו')
    3. עוד על בורג ועל להיות חלק ממשהו גדול יותר: להבדיל מתחושתו של בורג שעובד בבנק או מתחושתו של שומר מחנה – שניהם חלק מ"מכונת הארגון" (וראה שנהב), יש משהו מיוחד ב Live Perfromance שמביא לתחושת התעלות. כל מי ששר פעם במקהלה יבין על מה אני מדבר. התחושה של הפקת הקול שלך, שמיעת הקולות של השאר, פענוח ההרמוניה הנוצרת, וההרגשה הפיזית שלה ע"י הרטיטות שניוניות שנוצרות במיתרי הקול שלך עצמך *בעודך* מפיק/ה את הצליל (כל זה כאמור – סימולטנית): Priceless. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שלי ועברו הרבה שנים.
    4. עכשיו שלב את כל זה: להסיר את האחריות ולתיתה ל"מדריך". לשיר במקהלה. להיות גם בורג עם ראש קטן וגם חלק משהו גדול יותר – זה מה שהרגשתי בכיתת אמן של Patti Cathcart לפני אי אילו הקפות סולאריות, באילת. תוך שניות היא גרמה לנו לשיר בקולות. תחשוב על שלום חנוך עושה איו-הו-הו-הו עם הקהל, רק בהרמוניה. ואז אתה מבין גם את הכח של מוזיקה וריקוד לחבר אנשים באופן מיידי. אותם אנשים שאולי היית מוכן שיתפוצצו כשחתכו אותך בכביש רבע שעה קודם.
    5. וגם זה מה שקורה פה. ההרגשה של המון אנשים על ידך מחייכים ביחד וחווים את אותה התעלות (שוב: סימולטנית) – יש בה משהו מרומם שאינו קשור לפשיזם כלל ועיקר (גם אם הפשיסטים ניסו לנצל אותו). יש בנו כנראה התרוממות רוח יתרה שקשורה להתעלות קולקטיבית וסימולטנית ולדעתי גם לקירבה פיזית (רוצה לומר: לא נחוש אותה בפלאש מוב וירטואלי בו כ"א ירקד מול הווב קאם שלו ויראה את כולם). אני מנחש שיש כאן הורמונים (אנדורפינים? אדרנלין? אוקסיטוצין יהיה ההימור הראשון שלי) שקשורים לזה ואולי ימצא מי שימצא לזה צידוקים אבולוציוניים.
    טוב נו. יצא פה פוסט שלם. נסחפתי משהו אז בזאת אסיים. תחי הפרוקרסטינציה. הלאה העמוד החמישי.

  13. ומה הדבר הבא? תגלה לפתע שלבני-אדם יש שאיפה לחום? שהם נוהגים לציית לכל מי שנראה שיש לו סמכות? שאנשים אוהבים אנשים דומים להם? אולי שישנו כוח נסתר שמושך עצמים אל האדמה?

  14. קורא ותיק

    טוב שכחתי משהו…

    אה… זה שכל זה אורגן ע"י/עבור תאגיד מסחרי (האישה בצהוב על הבמה), זה, זה מה שמוציא את החשק והופך את זה למגעיל. מה לא עושים להאדיר את קרנה של המיליארדרית ולגרום לה הנאה. (ותחסכו ממני במטותא סיפורים על תרומותיה לצדקה ולפרויקטים הומניטריים ברחבי הגלוב).
    מחר בשדרות רוטשילד ע"מ לספק את שרי. פיחס.

    הרזיסטנס מתחיל בתוכי. אסור לו שיהיה פוטיל.

  15. קפיטליסט סוציאליסטי

    מה שהכי מעצבן כמובן זו האגרסיביות של הקונגלומרט של "אופרה".
    הקטע המקורי הוא זה בכלל. וזכה ליותר ממיליון צפיות לפני שה-black eyed peas פלגייטו אותו. בניגוד לתוכנית פתיחת העונה של אופרה, פה מדובר בקטע ספונטני של סטלן אחד בפסטיבל מוסיקה שסחף אחריו את העדר… לא שזו הפואנטה של הפוסט, אבל זה נדבך נוסף בגועל נפש המרתק הזה.

  16. זה האהוב עלי
    http://www.youtube.com/watch?v=7EYAUazLI9k
    מרגיש לי דווקא די אנטי פאשיסטי… (בגדול, לא כל משהו שבני אדם עושים ביחד באופן מתואם הוא פאשיזם. זה שגם התכונה האנושית המופלאה הזאת ניתנת לניצול לרעה – comes without saying).

  17. האסתטיקה שב־flash mob חורגת מפאשיזם. אירועים כאלה מתחילים בד"כ באדם יחיד, שנראה כאילו הוא השתגע. ההצטרפות של ההמון למעשה של היחיד מאשרת שהוא לא משוגע. לרגע היא משחררת אותנו, הצופים, מהפחד שלנו שנשתגע (בייחוד אם יש בנו משהו שהיה רוצה להתנהג כמו האדם היחיד בתחילת האירוע). אם אנחנו מזהים במעשה ערכים שאנחנו סולדים מהם במיזה חזקה לא נהנה מה־flash mob (או שההנאה שלנו תפחת) – ההמון במקרה כזה יהפוך למאיים במקום להיות מאשר. אפשרות אחרת היא שנתעלם מאותו ערך שאנחנו סולדים ממנו, בגלל ערכים אחרים שאנחנו מחזיקים בהם ושמשתקפים בהמון הרוקד.

  18. "כיצד יתכן שהנאציזם, שנציגיו היו אנשים עלובים, מעוררי רחמים, פוריטנים, יכול היה להפוך בימינו, בכל מקום, בצרפת, גרמניה, ארה"ב, בכל הספרות הפורנוגראפית של העולם כולו, להתייחסות האבסולוטית אל הארוטיזם? כל הדמיון האירוטי, ברמתו הזולה ביותר, מוצב עתה בסימן הנאציזם. זה הדבר המעלה בחריפות את בעיית אהבת העוצמה"

  19. גם בלט הוא הופעה מסונכרנת. אני לא חושב שאנשים שאוהבים לצפות בבלט הם פאשיסטים קטנים.
    למעשה, גם קונצרט הוא סוג של תיאום די מבהיל (אך עם זאת מרתק).
    מה שרואים בסרטון זו הופעה, מתוכננת מראש, עשו עליה חזרות, ההבדל היחיד בינה לבין פסטיבל המחולות בכרמיאל הוא שהצופה התמים לא משלם על כרטיס ולא ידע שהוא עומד לצפות בהופעה / מיצג.

    אנשים יודעים לשתף פעולה וליצור תיאום. הצלחה במשימה גורמת סיפוק (ידע כל שחקן תיאטרון) וצפיה בשיתוף פעולה מוצלח גורמת הנאה (ידע כל אוהד כדורגל הצופה ב-11 שחקנים עובדים בתיאום כדי להצליח בהבקעת גול). בתור אוהד כדורסל אני יכול להגיד שסל שנקלע לאחר 4-5 מסירות מהירות עם תנועת כדור חכמה יפה בעיני לעין ערוך מסל שנקלע מהשלוש ע"י שחקן יחיד.

    אז איפה נכנס פה הפאשיזם? אולי זה בגלל פסלי הרובוטים הענקיים על הבמה ואולי זה בכלל ההרגשה של "הי, כולם מסביבי יודעים את הריקוד ורק אני לא", אבל הפאשיזם הוא רק גורם יחיד בין רבים שמנצל את היכולת הזו לשיתוף פעולה ותיאום. המטרה היא המשמעותית כאן, האג'נדה מאחורי הפעולה.

    הסרטון היה מטריד יותר אם הוא היה חלק מתעמולת הבחירות של אופרה. כל עוד זו הופעה המונית במסיבת פתיחת העונה שלה (או משהו), לדעתי לא צריך להתרגש.

  20. נו, וכשפרדי מרקורי ז"ל שר בוומבלי we will rock you או we are the champions מול קהל מריע, מתואם, באקסטזה, של עשרות אלפים? פאשיזם מקסים ומהפנט.

  21. אגב, קצת מוזר לי שאתה משתמש בטיעון שהכי מנוגד ללוגיקה בסיסית כדי לשטוח את הטענה שלך. טיעון מסוג "צריכת גלידה מוגברת מעלה את הטמפרטורות".

    כתבת "קשה שלא לחוש התעלות רוח כאשר צופים בקטעים האלו. אבל האם הצופים במצעדים הצבאיים מרובי המשתתפים במשטרים הדיקטטורים … לא חשים את אותה התעלות רוח ממש?"

    וגם "יש בפשיזם אסתטיקה מדהימה… לא מן הנמנע, שהתופעה הקסומה הזו של Flash mob כל כך מרתקת אותנו בדיוק כיוון שהיא משתמשת בממד האסתטי".

    הטיעון שלך הוא בעצם: אם א' הוא ב' וגם ג' הוא ב' הרי ש א' הוא ג'. טיעון לוגי שגוי (הנפוץ, למשל, בתיאוריות קונספירציה).

    הרבה אנשים קראו את מיין קאמפף והרגישו תחושת צדקנות. הרבה אנשים קוראים את הבלוג שלך ונהנים. אבל אין שום קשר לוגי בין שתי העובדות הללו. (הבאתי את הדוגמה הזו רק כי ממילא דיברנו על פאשיזם)

    אם הריקוד ההמוני עושה לך אסוציאציות למצעדים צבאיים, נו. כל אחד והקיק שלו. אבל רצוי להשאיר את זה ברמה האסוציאטיבית ולא לנסות למצוא תימוכין שלא קיימים שם.
    (מצד שני, אין ספק שזו אחלה דרך ליצור דיון)

  22. אלירםה (19 ו-21): נראה לי שאתה מחמיץ כמה דברים.

    הדבר הראשון הוא שלמרות שבבלט יש סינכרון בין הרקדנים, על פי רוב אין מאות רקדנים. אתה נהנה מבלט בשל היכולת המדהימה של כל רקדן ורקדן ובדרך כלל מספר מועט מהם נמצא על הבמה בו זמנית. רוצה לומר, השוואה לא מוצלחת.

    הדבר השני (שמופיע בתגובתך הראשונה) הוא שאף אחד "לא מתרגש". אנחנו בסך הכל מדברים. אתה יכול להירגע.

    ובאשר לטיעון הלוגי שלך. ובכן, אף פעם לא הייתי חזק בלוגיקה אבל הטענה שלי היא לא שאנשים חשים בשני המקרים (מצעדים צבאיים ופלאש מוב) תחושת התעלות רוח ולכן הם אותו הדבר אלא שבשני המקרים אנשים חשים התעלות רוח מאותה הסיבה. ומכיוון שזו אותה הסיבה צריך לבדוק מהי; מה באירוע גורם לאותה תחושת התעלות רוח. הטענה שלי היא שהמרכיבים האסתטיים של שני האירועים דומים והמרכיב הפסיכולוגי שגורם למתבונן מן החוץ להסתכל בהשתאות על המחזה, זהים ולכן יש משהו בסיסי, שורשי בתופעת הפלאש מוב שמתכתבת עם המרכיבים הכי בסיסיים שהופכים את הפשיזם לתופעה המונית ומכשפת.

    וההערה כללית: לא שמתי לב להשפעה של שני הפסלים הגדולים על הבמה ולסרט המוזהב שעל ידו של הסולן, שמזכיר סרטים אחרים שנכרככו על זרועות של אנשים בתקופות חשוכות יותר. אולי המרכיב התת-מודע הזה בעיצוב הבמה והתלבושות משדר משהו שאנחנו אפילו לא שמים לב אליו – לפחות לא אני – ובכל זאת מפעיל אותנו.

  23. אני חושב שיש משהו בהמון שנוגע בהכרה הפשוטה שאנחנו אכן ברגים במנגון גדול יותר- היקום – וההכרה הזאת מחממת לב ונעימה. אנחנו לא לבד. ואני לא מדבר על נונסנס דתי יהוויסטי כזה או אחר.

  24. תופעה מדהימה!

    זה נראה לי כמו עוד דוגמא טובה מאוד למה שמכונה באנגלית emergence (אם מישהו מכיר את המינוח בעברית אני אשמח לשמוע – תרגום ישיר לזה הוא בצבוץ\הופעה\עליה אבל זה מפספס לטעמי).
    יש לכך הרבה דוגמאות בטבע כגון מושבות נמלים או קבוצות דגים בים – יחידים שמתאספים ביחד ויוצרים מראית עין של שלם שהוא יותר מסכום חלקיו.
    כנראה אחרי הכל אנשים אינם כל כך יוצאי דופן!

  25. נדב – בעברית אומרים נסיקה. כך לפחות על פי האקדמיה.

  26. ועוד אחד

    אבל פאשיזם זה באמת אסתטי.
    הסרטים של ריפנשטאל מדהימים, אבל זה לא אומר שחייבים מייד אחר כך לקום מהספה ולחפש את הפיהרר הקרוב (אולי בפיצוציה?)

    מובלעת פה הנחה שאסור לנו להינות מדברים שנוצרו על ידי הפאשיזם. למה בעצם?
    בורות לגבי המנגנונים הפאשיסטיים לא כל כך עוזרת לישראלים להימנע מלפעול בצורה דומה לפעמים.
    ובכל זאת, הנסיבות שונות וההסטוריה לעולם לא חוזרת על עצמה במדויק.

  27. הבעיה המרכזית בטענה שלך היא שהדוגמאות שאתה נותן הן ממש לא של פלאש מוב. זה שהמפיקים של אופרה קוראים לזה פלאש מוב עדיין לא הופך את זה לנכון. פלאש מוב היא תופעה שצמחה מהרחוב ומטרתה לשלוח קרני אור ביקורתיות לגבי תרבות ההמונים הקפיטליסטית שאנו חיים בה, אסתטיקה הפוכה לזאת המוכרת מהמצעדים הפשיסטים. בעוד המצעדים הפשיסטים (שהמעשה של ההפקה של אופרה די קרוב אליהם ברוח) מטרתם לייצר אחדות דרך אסתטיקה, ואילו הפלאש מוב מייצר הסתכלות על מה שעומד מחוץ לפלאש מוב, כלומר האסתטיקה מתקיימת במפגש בין משתתפי הפלאש לבין האנשים במרחב הציבורי. עצם זה שכל מי שנכח במקום היה חלק מהריקוד כבר מבדיל את האסתטיקה של המעשה הזה מזאת של הפלאש מוב. אני מקווה שהצלחתי להבהיר במה לדעתי הפלאש מוב המקורי (שעדיין מתרחש בעולם) שונה הן באסתטיקה והן בכוונה שלו ממה שמפיקיה של אופרה יצרו. אם כבר זאת דוגמה טובה לדרך בה הממסד הקפיטליסטי (ולאופרה יש תפקיד חשוב בממסד הזה בארה"ב) מנסה לחבק חיבוק דב את אלו המפנים חצים כלפיו.

  28. בועז (27): אני חושב שהאבחנה שלך מדויקת למדי ואני אפילו ארחיב אותה ואומר – ראה איך אחרי שאופרה בלעה את התופעה החתרנית, החתרנות הזו אכן נבלעת כאשר משעתקים את מה שאופרה עשתה והפעם בתנאים הכאילו אותנטיים של הפלאש מוב האמיתי (שתי הדוגמאות האחרות שהצגתי – ריקוד ברחוב, ריקוד במשחק כדורסל, וכן הלאה).

    אני מסכים איתך שהמקורות של הפלאש מוב שונים באופן מהותי ממה שרואים אצל אופרה ועדיין, אני מחזיק בדעתי, שגם הפלאש מוב המקורי, גורם לאנשים להביט בו בהשתאות, פליאה ואז בהתפעמות בשל היכולת של אנשים רבים להתאגד ולפעול כאיש אחד בצורה מתואמת.

  29. אני מסכים איתך לגבי ההשתאות, אך האם כל פעולה מאוחדת של אנשים הגורמת להשתאות היא בעלת זיקה לאסתטיקה פשיסטית? אני משוכנע שתסכים איתי שהתשובה היא לא. הרי המוני אדם המתאגדים יחד מחוץ למפעלם שנסגר ומפגינים כאות מחאה אינם מייצרים את אותו אפקט פשיסטי. להתאגדות ולפעולה כאדם אחד ישנן צורות רבות. אם יש משהו שמעניין בכל האופרה מוב הזה זה הניכוס שלה את האמצעי המחתרתי ואז כפי שאמרת החדירה של הניכוס הזה גם למרחב הציבורי שאיננו חלק מההפקה (ואפשר להתווכח על כמה המרחב הציבורי האמריקאי בכלל מסוגל להתנקות מהפקות כמו זאת של אופרה), ועדיין יש פעולות פלאש מוב שמתרחשות כיום גם בארה"ב ומעוררות שאלות לגבי הקיום שלנו כאינדיבידואלים במרחב של פשיזם מותגי.

  30. ליוסי (13) – LOL

    יובל, ההפתעה שלך מאוד מוזרה בהתחשב בהשכלה הרחבה שלך. אני חושב שכל מי שקרא/ראה את "הגל" הגיע למסקנות זהות. פשיזם, בהגדרתו, אובר-מגניב. זה הרי כל מה שיש בו בפשיזם; תחושה של אחדות, התעלות של הרוח, מיסטיקה מבטלת הגיון ותלבושות מגניבות מעור. אממה, זה בערך כל מה שיש בו. אם אתה רוצה משהו שינהל מדינה, ולא רק יסתובב ויעשה מצעדים יפים, רובוטים זה לא מה שאתה צריך. ממש כמו בספר, ברגע שהקבוצה מתחילה לשחק כמכונה משומנת היטב שכל חלקיה שווים במקום להסתמך על ה"כוכבים" הכשרוניים יותר,המורל צומח פלאים,אבל הם מתחילים להפסיד במשחקים.

  31. בועז (29) – לא, לא כל פעולה מאוחדת אבל אני חושב שפעולה מתואמת ברמה הגופנית. עשרות אלפי אנשים בעצרת נאצית שבבת אחת מצדיעים במועל יד, עשרות אלפי חיילים שצועדים בתיאום מילמטרי וכן הלאה. בהפגנה אין את המרכיבים האלו. אני מסכים לחלוטין עם החלק האחרון של דבריך ועם השאלה שהעניין מעורר.

    משה (30) – אני לא זוכר שכתבתי באיזשהו מקום שאני מופתע. אני בסך הכל מצביע על משהו מעניין, לא בהכרח מפתיע.

  32. יובל תכריז על תחרות מי היה הפלאש מוב הראשון. לפי דעתי הפרסומת לסלולרי של טי מובייל בתחנת הרכבת בליברפול –
    http://www.youtube.com/watch?v=VQ3d3KigPQM

    אופרה היא בסך הכל מעתיקנית בדרכה הפשיסטית הפרטית

    והנה פלאש מוב פשיסטוטי חמוד כזה עם תינוקות פושטקונים מתוקונים.
    http://www.youtube.com/user/EvianBabies#p/u/8/_PHnRIn74Ag

  33. תולעת ספרים

    נדמה לי שההשתאות הזאת שכולנו מרגישים בזמן הצפייה בהמון המתואם אינה נובעת מעצם התיאום, אלא מהכוח שעומד מאחוריו. כלומר, היות וברור לכולנו שתיאום כזה אינו טבעי, או יותר נכון, דורש איזשהו גורם חיצוני, שבלעדיו ישרור כאוס, אנחנו עומדים נפעמים משום שמולנו נפרסת תצוגה של כוח. ממש כמו להביט על קו הרקיע של טוקיו או לעמוד מתחת לתיקרה העצומה של איזו כנסייה גותית, גם בריקוד המוני ישנה התגלמות של עוצמה, ואנחנו כצופים מכירים בעוצמה הזו שממלאת אותנו בהתרגשות אולי בגלל שהעוצמה הזו גורמת לנו להרגיש חלשים. אני חושב שדווקא כאן יש גם אלמנט מאוד מרשים של הרמוניה שקיים המון במוזיקה וריקוד, ונראה לי שהרמוניה הוא דבר שחסר לנו בחיי היום יום, וכשאנחנו פוגשים בו אנחנו מתמלאים בהרגשת ביטחון ושימחה. אבל זה מחזיר אותי לטיעון הקודם משום שההתפעלות מהרמוניה היא בסופו של דבר התפעלות מכוח. בקיצור, אני לא בטוח שכשאנשים רוקדים בהמוניהם יחדיו זה פאשיזם, אבל במיקרה של אופרה והתאגיד שעומד מאחוריה, זרמתי איתך כל הדרך.

  34. פלאש מוב עושה לי חיוך כי אנחנו נמצאים בקיצוניות כל כך גדולה של אינדבידואליזם, ניכור ובידוד חברתי, שהתארגנות, אפילו היא לצורך ריקוד, היא בעלת חשיבות מסוימת.

    ראוי לציין שיש גם אירועי פלאש מוב שנתנו קצת חומר למחשבה או סייעו לשבור שגרה וגם זה מבורך מכל מיני סיבות.

  35. הרצון להיות חלק מהכלל משפיעה על כל פן בחיינו. מאופנה ועד הרגלי תזונה, אנחנו עושים את מה שמקובל לעשות. כל התרבות מושתת על היותנו חיות חברתיות שרובן הגדול חי במיין סטרים, כלומר מתיישר עם הכלל. כשמקבלים מנה גדושה ומרוכזת של אחדות מהסוג הזה, זה תמיד נעים לעין. עולות לי אין ספור דוגמאות, שבהן פעולה מתואמת של משתתפים רבים מעוררת השתאות ואסטתית למבט: ריבר דנס אירי על במה שבה עשרות או מאות רקדנים זזים וקופצים ביחד, מקהלה של מאות זמרים השרים אותם תויים או פלנקס רומאי מסתער. אפילו כשפעולה ההמונית לא מסונכרנת, היא מעוררת השתאות, במיוחד אם אתה שייך אליה כמו אלפי פלאשים של מצלמות בטקס הפתיחה של האולימפיאדה או מאות אנשים עם שתי אוזניות לבנות תחובות באוזניהם משוטטים ברחובותיה הראשיים של ניו יורק או סן פרנסיסקו.

    באופן אישי, עד כמה שאני מנסה להיות אדם נאור ואינדבידואל, קשה לי מאוד להיפרד מחיבוקו הנעים של הכלל ופעמים רבות אני הולך בדרך השחוקה.

    הפאשיזם מנצל את התכונה האנושית המולדת הזו על מנת לגייס אומות למען מטרה אחת (בעצם מנהיג אחד) ללא כל פשרות.

  36. ואולי אפשר להסתכל על הדברים מזווית מעט שונה.

    רובנו מסכימים כי יש במעשה צד אסטטי ומרשים שצועד על גבול האומנותי. לחלק גדול מהאוכלוסיה אין כישרון מסוים חזק במיוחד והם רואים בהשתתפות במיצג מסוג זה את האפשרות להיות חלק ממונומנט אומנותי.

    אותם אנשים לא רואים את עצמם כבורג חסר משמעות ויחוד במכונה הגדולה, אלא אחד מאלו שבזכותם בעצם התרחש הארוע, גם להם יש חלק חשוב ומרכזי ביצירה האסטטית שכולנו מתרשמים ממנה לאחר מכן.

  37. שי קסירר

    נתחיל ב: עומר (5) ומשה (17), אני תומך בדבריכם.
    לטל (32) הפלאש מוב הראשון היה לפני למעלה מעשור… הפלאש מוב הראשון שנעשה בסגנון של ריקוד המוני בתחנות רכבת היה באנגליה ב-2002 בתחנת ליברפול סטרייט.
    ממש לא הפרסומת של t-Mobile
    באוקטובר 2004 התחילו (ביוזמתי וביוזמת מאי ואיל קסירר) בארץ מסיבות מובייל קלאבינג, שהן פלאש מוב במסיבות עם אוזניות שעושות בערך את מה שמשה תיאר.

    ועכשיו לתגובה ליובל-
    פלאש מוב במקורו הוא ממש לא פאשיסטי, הסרטונים שאתה מציג יותר מזכירים את ריקודי המאקרנה ההמוניים בשנות ה-90 מאשר להיות נאמנים לעקרונות של הפלאש מוב.
    הרעיון בפלאש מוב (בדומה למה שמשה הציג) הוא לעשות "מימ" של חריגה מהקוצנזוס של מה מותר ואסור לעשות במרחב הציבורי העירוני (ע"ע 'שיבוש תרבות'). מתוך ניסיון לשבור את התפיסה של רחוב (או תחנת רכבת) כמסדרון של ניכור בו עוברים במהירות בדרך מהבית לקניות או לעבודה.
    זו הייתה ועדיין לפעמים (אנו מדברים על העולם לפני פייסבוק) תנועה שהזמינה אנשים דרך הרשת להגיע למקום ציבורי שנקבע מראש, בזמן שנקבע מראש ולעשות פעילות קהילתית קצרה – שלא עולה כסף ולא דורשת הכנות מוקדמות. זו הייתה דרך ליצור אינטרקציה לשם אינטקציה בין אנשים ברחוב (להבדיל ממסחר או העברת מסר בהפגנה).
    והיה הרבה מקום לביטוי עצמי – כמו לדוגמא באותם פלאש מוב בו היו נכנסים עשרות צמחונים לסניפי מזון מהיר ופעו כמו פרות (או חרקו כמו חזירים…). כמו שבריקודים של מובייל קלאבינג כל אחד הקשיב למוסיקה שהוא הביא בנגן הנייד שלו, או כמו שבמובייל באבלינג (הפרחת בועות סבון המונית) יש תחרות לא רשמית של הפרחת בועות מחפצים מפתיעים (המנצח בארץ השתמש בחובט שטיחים).

    הרבה דברים והאשמות נזרקו על הפלאש מוב בשלב המחאתי שלו – אנרכיסטי, רדוד, מנוכר, מחאה על לא כלום ועוד ועוד. אבל מעולם הוא לא הואשם בפאשיזם.

    לכן מה שמוצג בסרטונים הנ"ל – ריקודים אותם צריך לשנן, ולהתבסס על מערכת הגברה הנשלטת על ידי אדם מסויים (וכנראה גם עלתה הרבה כסף) הם לא פלאש מוב.
    הם ניכוס קפיטליסטי לרעיון תוך סטייה אבולוציינית כאשר זה נעשה לשרת תאגיד כמו חברה סלולארית או תוכנית טלביזיה מסויימת. בפלאש מוב אין "מנהיג" או אדם אותו ניתן לזהות כשולט בהתרחשות, ואין דרישה לידע מוקדם (כמו צעדי ריקוד מתוכננים).

    אולי ניתן לאתר סימנים של פאשיזם, כמו בהרבה מקרים קודמים אחרים בהם הקפיטליזם המאוחר לוקח רעיונות של מחאת-נגד ומנכס אותם לטובותו, אני לא מאמין.
    אני כן מסכים שישנו חיפוש אחר קהילתיות אבודה, שהפאשיזם נתן לו מענה מסוג אחד והחברה הצרכנית של פוסט מהפכת המידע נותן לו מענה אחר.

    אני מעדיף אנשים רוקדים ברחובות (ואני בולע את הכובע – אפילו אם במסגרת שטיפת מוח מסחרית) מאשר מצעדים צבאיים ותרגילי סדר.

  38. יווו!! מגניב (ולא פאשיסטי בעליל)!!!

  39. התיאור הזה שהמון אינדווידואלים שהופכים באחת לגוף אחד,הוא סוג של התעלות נחשקת… המצליחה לפוגג את תחושת הבדידות האימננטית שהיא פת לחמו של האדם בעידן המודרני. יתכן כי בזה טמון סוד משיכתו של משחק הכדורגל. אלפי צופים קמים באחת וצועקים גווווווווווללללללללל. זו היא לא חוויה חזותית בעיקרה, זו חוויה מנחמת בעלת עומק פסיכולוגי,על הכאב שבלידה והיקרעות מאחידות עם האם . במובן זה הפשיזם מספק תשובות פשוטות ולא מבלבלות המאפשרות סוג של חיבור תמים בין הפרטים, כמובן לאחר שהרחקנו את "אויבי המדינה" המאימים על אותו רגש מנחם. אנשים המולכים שולל אחרי מנהיגים תועלתניים, אינם אנשים רעים…. הם אנשים מסכנים…. אבודים בעולם המורכב, האימביולנטי והרב מימדי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן