טוב, אולי אני מגזים – זו בטח לא תהיה הפעם הראשונה – אבל יש משהו בתופעה המכונה Flash mob שמתכתבת עם הפשיזם. ראו לדוגמה את הקטע הזה (מתחיל כ-40 שניות אחרי תחילת הקליפ):
קשה להסיר מזה את העיניים. יש אסתטיקה מכשפת באחדות. חשבו על מצעדים צבאיים של הצפון קוריאנים, חשבו על טקס הפתיחה של האולימפיאדה הסינית (והס מלהזכיר את הנאצים של היטלר או את איטליה של מוסליני). יש כוח עצום במופע מרהיב בו לוקחים חלק מאות אנשים מתואמים, שלרגע אחד פועלים כגוף אחד, לשם מטרה אחת. ההצלחה של מופע הפתיחה של אופרה היתה כל כך גדולה שתוך זמן קצר הופיעו החיקויים. הנה אחד:
והנה עוד אחד:
קשה שלא לחוש התעלות רוח כאשר צופים בקטעים האלו. אבל האם הצופים במצעדים הצבאיים מרובי המשתתפים במשטרים הדיקטטורים (והס מלהזכיר מצעדים צבאיים שהתקיימו גם בישראל) לא חשים את אותה התעלות רוח ממש? אני לא מדבר על המשתתפים שלעתים קרובות נוטלים חלק באירועים האלו בכפייה (בעוד שבקליפים שכאן למעלה, כולם עושים חיים משוגעים ורוקדים מרצונם החופשי), אני מדבר על התחושה הסובייקטיבית של המתבונן מן החוץ. לדעתי, תחושת התעלות הרוח, פעירת הפה נוכח האסתטיקה המושלמת, התנועה המתואמת והאפקט המתגבר נובעים מאותו אידיאל פשיסטי המעריץ את "הגוף הגדול", המאוחד והמתואם שחותר לאותה מטרה.
למעשה, אני טוען בפניכם, ובוודאי אני לא הראשון בכך: יש בפשיזם אסתטיקה מדהימה. אולי זה הדבר היחיד שיש בו באמת: אסתטיקה. לא מן הנמנע, שהתופעה הקסומה הזו של Flash mob כל כך מרתקת אותנו בדיוק כיוון שהיא משתמשת בממד האסתטי שמכה באלם את הצופים: רגע אחד הקהל מורכב מפרטים, אידיבידואלים בעלי מחשבה חופשית ובהינתן האות חלק עצום מהם הופך ליחידה מתואמת הפועלת כמו מכונה משומנת בה כל פרט הוא לא יותר מבורג.
האם זו המסקנה? שיש בכולנו משהו הכמה להיות בורג?
כתיבת תגובה