במנהרת הזמן

תמי לנצוט-ליבוביץ' הוציאה באחרונה ספר בשם "סיביליטי – המדריך להתנהלות חברתית", שבין היתר מפרט את עקרונות נימוסי רשת. הטוש מביא כמה ציטוטים מהספר:

עשה: הקפד להזדהות בשמך ובתפקידך, אם הוא רלוונטי. ציין את שם האדם שאליו פונית ואת תפקידו בארגון. חשוב למלא את שורת הנושא. רבים אינם פותחים דוא"ל ללא ציון נושא מחשש לווירוסים או לדואר זבל. ציון הנושא מסייע לנמען במיון הדואר. נסח את המסר כך שיהיה ברור ועם זאת קצר וענייני. התחשב בזמן היקר של הנמען. הקפד שגודל האותיות וצורתן יהיו נוחים לקריאה. זה מעיד על התחשבות, שבוודאי תתקבל בברכה אצל הנמען.

אל תעשה: כשאתה משתמש בשפה האנגלית, אל תכתוב באותיות גדולות מאוד. באינטרנט מתייחסים לכך כאל צעקות. אל תכתוב דברים שלא היית אומר פנים אל פנים. אל תשיב ב"כן" ו"לא", אלא הענק תשובה מלאה, כדי להקל על הנמען לזכור במה דברים אמורים. הקפד לא לשלוח מסר יותר מפעם אחת. זהו מטרד לנמען, תן לו זמן להגיב. אל תסמן מייל כדחוף אם אינו כזה. השתמש בלקח מהסיפור "זאב! זאב!".

לדעתי זה לא ספר, זו מנהרת הזמן.
אתה קורא ומרגיש שאתה שוב ב-1994.
אני חושב שאקנה אותו.
בטוח שאקנה אותו.

7 מחשבות על “במנהרת הזמן

  1. נראה כאילו הספר נכתב על סמך חומר עתיק (מלפני שנת 2000).
    נדמה לי שהנטיקה כבר מתה.
    האינטרנט הוא כבר לא מערב פרוע. הוא עבר רגולציה כבדה ואנשים כבר עמדו לדין בגלל שהטרידו מישהי בדואר אלקטרוני…

    זה מזכיר לי מאמר שקראתי השבוע על ניתוח פסיכולוגי של כותבים ברשת. פרופ' עזי ברק טען שהרגשות שאנשים חווים באינטרנט כשהם מדברים עם מישהו, הם רגשות פנטום, קרי – רגשות שממש לא קיימים… (כמו שקטועי רגליים לא יכולים להריגש כאב פיזי ברגל, אלא הם מדמיינים כאב)

    לסרוק ולהעלות?

  2. גם המאמר הזה הוא מאמר פנטום. אם אני מדבר עם אשתי במסנג'ר והיא אומרת לי שהיא שכחה לשים את האוטו בפארקינג והוא התדרדר לתוך עץ, ואני מתפוצץ מכעס, אז אני לא באמת כועס? ואם היא אמרה לי את זה בטלפון?
    נראה לי שהפרופסור המכובד מתקשה להתרגל לזה שאפשר לדבר עם אנשים גם כשלא נמצאים מולם פנים אל פנים. ואולי הוא לא מאמין שיכול להיות פורום עם 100 משתתפים קבועים. יכול להיות גם שכשהוא מרצה באודיטוריום מול 300 איש, חלק מהם לא באמת נמצא שם. וזה כנראה נכון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: