כמדי בוקר (טוב נו, כמדי חצי שעה) הלכתי לגוגל אנליסט כדי לראות מה מצב התנועה בגלוב. ומה מסתבר לי? שמיליוני גולשים חדשים נוספו על המיליונים הקיימים וכאולם הגיעו מאתר וואלה. לא סתם מוואלה, מערוץ הבידור של וואלה. וואלה?
חיפשתי חיפשתי עד שמצאתי (טוב נו, תומר 1.0 עזר לי) את הכתבה הזו.
בכתבה מסופר על עיתונאים שפתחו בלוגים. כיאה לכתבה בוואלה היא רצופה בטעויות קטנות ומשובבות נפש.
נתחיל בכך זה לא בלוג. זה גלוב.
הלאה.
אם בעבר היא היתה נחלתם של עיתונאים המסקרים את הרשת כמו יובל דרור ועידו קינן, או חולי אינטרנט כמו גדי שמשון ודרור פויר (מה שנקרא "מאמצים מוקדמים") היום מתחילים לזלוג אליה גם כותבים קצת פחות טקיים כמו יאיר רוה, למשל
זה נורא נחמד שאחרי 5 חודשים של פעילות בגלוב אני נכנס לקטגוריית "אם בעבר". האמת היא שהגלוב הוא האחרון להצטרף לשאר עיתונאי הטכנולוגיה שפתחו בלוגים לפניי. גדי שמשון, דרור פויר, עידו קינן, דרור גלוברמן, תומר ליכטש, שוקי גלילי ואחרים. בקיצור, זה יפה שההיסטוריה מתחילה עם היו"ר אבל קצת דיוק לא יזיק.
אבל כמעט בכל המקרים, לא תלמדו על כותב הבלוג שום דבר שלא ידעתם קודם – לא בסגנון הכתיבה, לא על עמדותיו בנושאים שונים, ודאי שלא על חייו הפרטיים. יוצאי דופן בודדים הם למשל יובל דרור, שחורג מ"סיקור הרשת" עליו היה אמון ב"הארץ". על חשיפה אישית יותר אין על מה לדבר.
טוב, נו. אני כבר עוד מעט חצי שנה ב"ידיעות אחרונות" אבל בוואלה (שקשור ל"הארץ") מתעקשים לדבר על "סיקור הרשת" עליו הייתי אמון ב"הארץ" שאותו עזבתי כבר בספטמבר 2004. שלא לדבר על זה שלולא הגלוב אף אחד לא היה יודע שאני מנהל קונצרן, אף אחד לא היה יודע על ההנפקה, אף אחד לא היה מכיר את צוות הניהול הבכיר של החברה. אם זו לא חשיפה אישית אני לא יודע חשיפה אישית מהי.
והדבר השלישי הוא שעדיין – ואני מדגיש, עדיין – לא ראינו בלוגים של הקליברים הגדולים בעיתונות הכתובה, מנחום ברנע דרך יואל מרקוס ועד דנה ספקטור.
זו כבר השמצה פרועה.
הלוווו! היו"ר כותב!?! כאילו דה?!
כתיבת תגובה