מלשין מתוק (שמו שמור במערכת), שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות את הקישור לאתר הזה המציג את תערוכת "אל המעיין". באתר מופיעות כמה כתבות מעניינות אך בעיקר משכה את תשומת לבו של המלשין, ושלי, מאמרם האלמותי של נטלי קרטס וזאב מאור על הירקון. וכך הם כותבים על הנחל:
נחל הירקון הוא נתיב-מסע החוצה את המטרופולין הישראלית לרוחב. הנחל אינו נושא המסע כי אם הציר המארגן של חוויית התנועה, פעולה שאינה ממפה את המרחב אלא את אופן פגיעתו במבט ובתודעה. כל תנועה אחוזה במערך אילוצים המתווה את אפשרויותיה. אילוצים הם שקובעים את טווח הייצוג ומגבילים את מרחב האפשרויות הפרשניות, הם שמאפשרים לומר משהו על המציאות (ולא רק על הצופה), לטעון שיש דברים בני-קיימא יותר מאחרים.
נחל הירקון הוא נתיב-מסע החוצה את המטרופולין הישראלית לרוחב, מאזור השפך בחוף תל-אביב ועד למקורותיו שבצל הגבול המזרחי החדש. הנחל אינו נושא המסע כי אם הציר המארגן של חוויית התנועה, והפעולה אינה ממפה את המרחב אלא את פגיעתו במבט ובתודעה. תוואי הנחל נתפס כקו קפל בטופוגרפיה העירונית, המאלץ את תנועת הגופים והמחשבות ומהווה נתיב לתנועת הגוף המחפש מקום, כשכבר אין לו מקום: תנועה (ריצוד, חיכוך, עצירה) על פי מתודת הגוף המוסיף כל העת לנוע, שלא ליפול; תנועה שלא תמיד ברורה לעצמה, אבל תמיד משתוקקת להתגלות.
ואני הייתי בטוח שמדובר בסתם נחל מסריח.
לא מבין איך לא שמתי לב שהוא ציר המארגן של חוויית התנועה, פעולה שאינה ממפה את המרחב אלא את אופן פגיעתו במבט ובתודעה. אני משתגע לפעמים מעצמי שאני לא שם לב לדברים האלה. כל כך לא מתאים לי.
כתיבת תגובה