חשיפה: יאכטה זה כיף

אני מתקשה להבין. אולי אני קשה הבנה, כבר אמרו את זה עליי לא פעם ולפעמים אפילו צדקו, אבל אני פשוט לא מצליח להבין מה זה אמור להביע.

בואו רגע נלך צעד אחד אחורה. תעשיית היאכטות היא תעשייה שמגלגלת סכומי כסף אדירים. זו תעשייה שפונה לעשירי העשירים, כאלו שיש להם הון כסף להוציא על רכישת יאכטה, אחזקתה והצוות שלה, וכל זה בשביל לצאת לשייט אחת לכמה שבועות או חודשים. אי לכך, כתבה שעוסקת ביאכטות היא כתבה שאפשר להבין את ההיגיון שלה כשהיא מתפרסמת במוסף כלכלי אשר פוזל לכיוון הלייף-סטייל.

אבל זו לא כתבה על יאכטות. זו לא כתבה על תעשיית היאכטות, זו לא כתבה שמדברת על האנשים שרוכשים את היאכטות. זו כתבה על עיתונאים שעולים על יאכטות ואז מספרים כמה כיף זה לעלות על יאכטה. בעצם, ניתן לטעון שמדובר בסוגה עילית, בכתבת תחקיר: אחרי הכל, כמה מאיתנו עלו על יאכטה בשנים האחרונות, כמה מאיתנו יצאו לסיבוב ביאכטה? סביר להניח שמעט מאוד. משום כך, כתבי הדה-מרקר נשלחים אל החזית המדממת כדי להביא את רשמיהם.

בדה-מרקר מודעים לאירוניה וכותבים: “כתבי TheMarker טיפסו על כלי השיט של חברת אקווה מרינה והפליגו ללב ים למשימת תחקיר: לבדוק מה בדיוק מרגישים העשירים על סיפון היאכטה”. אחחח, איזה תחקיר! העניין הוא שהתוצאה כל כך מגוחכת שזה מביך. העיתונאים מצטלמים כשהם לבושים במיטב סטריאוטיפי היאכטות הכי משומשים: שמלות פרחוניות, מכנסי שלושת-רבעי, יחפים ושאר ירקות. הם מספרים איזה תענוג זה לעלות על יאכטה, לשוט על יאכטה, להרגיש לרגע את טעם העושר.

אז מה גילינו? שכתבי המרקר הם חתיכים וחתיכות, אוהבים ים, גלים ורשת גימל, שהם נורא מקנאים בעשירים שיש להם צעצוע מנקר עיניים ושהם נורא רוצים שגם אתם תקנאו, אם לא בעשירים אז לפחות בהם, אלו שנגעו בעושר ואז, מעשה שטן, נאלצו להיפרד ממנו. וכן, גילינו שנורא כיף לשוט בכלי שיט שעולה כמו משהו שאנשים רגילים משתכרים בעבודה קשה במשך 20-25 שנה. זו באמת חתיכת הפתעה.

זו היתה יכולה להיות יופי של פארודיה של The Onion או סטיבן קולבר על כתבים כלכליים שיוצאים אל הים כדי להביא את רשמיהם (“כך, בלב ים, אכלנו אבטיח קר”) אבל למרבה הצער זו לא פארודיה אלא דווקא כתבה אמיתית, כאילו מודעת לעצמה אבל בעצם לא, כאילו קורצת אבל בעצם משתפת פעולה, כאילו חתרנית אבל בעצם הכי-הכי ממסדית.

זה משעשע, וזה כיף ובכלל ועכשיו קיץ ומותר לשחרר את העניבה. הכל נכון, אבל אותי זה בעיקר מגעיל.

26 מחשבות על “חשיפה: יאכטה זה כיף

  1. מדהים אותי שעדיין יש מי שרואה בכתומונים האלה משהו בעל ערך, כלי תקשורת לכאורה, מסקר, מפרש, משדר אינפורמציה. הכתומונים כבר מזמן הצטרפו לצהובונים ואינם אלא פלטפורמות עלובות לקידום אינטרסים של כותבים, ומעל לכל- של בעלי הפלטפורמה (לא מסוגל לקרוא לזה עתון) שכל עניינם למכור יותר פרסומות מהכתומון המתחרה. אז על איזה גל עולים פה, ולמי זה כדאי? זו השאלה היחידה מאחורי כל פיסת ״תוכן״ היום, בכל כלי התקשורת החיים מפרסום. לצערי רק הבלוג שלך ועוד כמה שכמותו חפים ממנה.

     

  2. לא יודע, מצד אחד אתה צודק
    מצד שני יש שם כמה כתבות (מלשון כתב רק בנקבה) לא רעות בכלל, ואם התבקשה כתבה אדיוטית בשביל להוציא אותן החוצה כדי שנשטוף את העינים,, אולי זה שווה.

    always look on the bright side of life

    טי די
    טי די טי די טי די

  3. מה יש פה להבין, מישהו שילם כסף, ומישהו קיבל כתבת יח”ץ בעיתון במסווה (או בעצם בגלוי) של כתבה אמיתית. הכתבים קיבלו בונוס נחמד של לבלות יום ביאכטה, וכולנו קיבלנו את האופציה לבטל את המינויים שלנו לדה-מרקר (מי שיש לו) או להמנע מלהכנס לאתר שלהם.

  4. דווקא לא נורא יקר. אפשר לקנות יאכטה במחיר של מכונית פחות או יותר והפלגה עולה כמה מאות ש”ח.
    לא שווה לכל נפש, אבל לא חייבים מליונים.

    מה שכן, להפליג על יאכטה זה כיף, אבל זה לא בדיוק חדשות המאה.

  5. העם רוצה את *ההרגשה הטובה*: הוא לא רוצה לדעת איך מגיעים למצב בו אתה יכול להרשות לעצמך יאכטה, אלא רק איך זה מרגיש.
    מדוע? כי *לעשות* זה כאב ראש.

  6. יובל, יובל
    כרגיל אתה לא מבין את העומק והתחכום. זה לא שהם סתם שלחו אותם לשוט ביאכטות. מדובר בהמשך לכתבה המרטיטה הזו
    http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?log=tag&ElementId=skira20100611_1173560

    ששלחה אותם להרגיש איך זה לנהוג במכוניות יוקרה. עכשיו צריך רק לראות מתי כתבת המטוסים הפרטיים

  7. בתוך הביצה העלובה של העיתונות הכלכלית הישראלית, דה מרקר מתבלט בפתטיות ובעליבות שלו פעם אחר פעם וגורם לזבל כמו כלכליסט להיראות כמו “גלילאו”

  8. יובל, אני מנסה להבין למה זה מגעיל אותך? אם נזכר רגע אחד בדיון שניהלת ממש לא מזמן לפני כמה פוסטים עם מגיב לגבי “מהם הגבולות”, למה לדעתך לטוש אסור לפרסם כתבות מסוג זה? הסמרטוטון הזה בוודאות לא המציא אותן. הרי כבר בשידור הראשון של הטלביזיה הישראלית הייתה כתבה עם שרי רז על “מה תלבשי” ו-“מה ילבשו” ועוד הרבה עשורים קודם לכן העיתונות של הגויים ימ”ש הייתה מלאה בזה. פרפראות תמיד היו חלק מעיתונות “רצינית” (ושמישהו יגדיר לי בבקשה מה זה “עיתונאות רצינית”, ולא כמו הכלכלן מה-“נסיך הקטן” של אקזופרי). זה “מנקר עיניים”? למה? וגם אם כן, אז מה? דרכו למישהו מקוראי דה-מרקר על איזה יבלת? צריך לכתוב רק על צנע?

  9. דורון (8): אם לא הבנת למה זה מגעיל אותי, כנראה שכבר לא אצליח להסביר לך. אני אשתדל יותר בפעם הבאה.

    ובכל זאת הערה קצרה: ההבדל ביני ובינך, ואולי ביני ובין זיו (7) הוא שאני לא חושב שדה-מרקר הוא סמרטוטון ואני לא חושב שהוא פאתטי. בעיתון הזה עובדים כמה מעיתונאי הכלכלה היותר טובים בישראל. זה עיתון עם אג’נדה (אפשר להסכים איתה ואפשר שלא) ובעל השפעה גדולה בעולם העסקים הישראלי. יש בו חשיפות, יש פה פרויקטים עיתונאיים מרשימים ויש בו טקסטים מצוינים. דווקא בגלל הסיבה הזו, טקסטים מהסוג הזה (ומהסוג שעידו רוזנטל (6) הפנה אליו) כל כך מדהימים ומביישים. אם הוא היה סמרטוטון (כדבריך), לא הייתי משחית את זמני על כתיבה עליו.

  10. הרעיון הוא למכור ולקדם את החלום והזוהר, אין פה משהו חדש. הרעיון הוא לא רק להציג מתודות לצמיחה כלכלית אלא גם מה החלום הזה טומן בחובו מה התמורה לאותה הצמיחה, יש פה עניין של תפישת עולם. זה לא מספיק להראות לכולם כיצד משקיעים במניות, צריך להזכיר להם גם מדוע לעשות זאת, מה הפרס ומדוע להתחרות.

    אלו לא חלומות ופנטזיות שבאות אלינו ‘באופן טבעי’ בהכרח, לרוב צריך להסביר לנו שאלו הפנטזיות הנכונות, כמו בהרבה דברים אחרים, צריך ללמד אותנו “כיצד להנות”.

  11. יובל (9), אני חושב שזה טקסט שלך, לא?

    ש לי לא מעט ביקורת על “דה-מרקר” טוב, בסדר – יש לי די הרבה ביקורת על “דה-מרקר”. ועדיין, מדי פעם, מתפרסם בו טקסט מצוין שגורם לי לחשוב שאם הם רק היו היו יכולים ב”דה-מרקר” לעשות עיתון מעולה; עיתון שנוגע לסוגיות שמטרידות את כולנו (ולא רק את העשירים), עיתון שמטפל בבעיות הכלכליות האמיתיות שלנו, האנשים הרגילים, ולא עיתון שעסוק בדירוגי סרק עבשים של אנשים לפי כמה כסף יש להם בבנק או לפי מגדל היוקרה בו בחרו לישון.

    (במאמר מוסגר, לא הייתי צריך ללכת כל כך רחוק בשביל למצוא אותו). אני לא מתכוון לריב איתך לגבי איכות העיתון הספציפי הזה. יעידו על כך עשרות הפוסטים שפרסמת כביקורת על העיתון, אבל גם את הציטוט מתגובתך אלי אפשר להעביר אל כל כמעט כל עיתון אחר בארץ:

    בעיתון הזה עובדים כמה מעיתונאי הכלכלה היותר טובים בישראל. זה עיתון עם אג’נדה (אפשר להסכים איתה ואפשר שלא) ובעל השפעה גדולה בעולם העסקים הישראלי. יש בו חשיפות, יש פה פרויקטים עיתונאיים מרשימים ויש בו טקסטים מצוינים.

    למשל ידיעות אחרונות, שמעסיק את סבר פלוצקר ועוד רבות הדוגמאות.

    במה למשל טור זה מגלובס שונה?

    שורה תחתונה, כמו רבים מאמצעי התקשורת ההמוניים המודפסים או האלקטרוניים, גם דה-מרקר מייצר טורים וכתבות על עשירים או מוצרים לעשירים. זכותך להגעל מכך, כמובן, ולרשום על כך פוסטים. אני מעדיף למשוך בכתפי, לשאול “אז מה” ולהמשיך הלאה. סבי ז”ל לימד אותי להסתכל רק בצלחת שלי.

  12. אחרי שבמוסף הספורט של ידיעות ראיינו מומחה! שהצהיר בוודאות!! שתמנונים לא מבינים בכדורגל!!! אני לא חושבת שיש איזושהי כתבה שתגרום לי אי פעם לתהות “מה זה בדיוק צריך להיות”.

    צריך למלא את העיתון במשהו.
    ועכשיו יולי.
    וחם.
    ולמה שאנשים יתחילו לחשוב ככה סתם באמצע החיים?

  13. וואו, מזל שישבתי כשקראתי את זה, בלונדה. אחרת הייתי נופלת ברצפה.
    כי זה כ”כ מפתיע, שתמנונים לא מבינים בכדורגל, שבאמת אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי עכשיו, ואיך לעכל את הידיעה הזו.

  14. דורון (11): אני מכבד אותך ואת סבך כמו גם את פילוסופיית החיים המאוד עמוקה שלך (“אני מעדיף למשוך בכתפי ולשאול ‘אז מה’ ולהמשיך הלאה”). באופן אישי אני מוצא את הפילוסופיה הזו לא רק נבובה ובלתי אחראית אלא משעממת לחלוטין.

    מכיוון שהחוק היחיד בגלוב הוא “אל תשעמם את היו”ר”, ומכיוון שאת רוב תגובותייך אפשר לסכם ב”אז מה”, אני מציע שניפרד כידידים.

    בהצלחה בהמשך ושיהיה לך “אז מה” נפלא.

  15. מאוד לא נעים לקרוא את העלבונות שאתם מטיחים בי. בסדר, אז אף פעם לא זכיתי בטוטו, זו לא סיבה לזלזל.

  16. אבל צ’ינגפי! אתה מדוזה מאלפא-קאנטורי! זה מאוד מאוד מאוד שונה מתמנון ארצני פשוט!!!

  17. ובינתיים בצד האחר של הכביש: כתבת השער של מוסף G בסוף השבוע האחרון הייתה על כמה עולה להיות עשיר? כל הכתבה מין נתונים תלושים מהמציאות של כל מיני הוצאות שיש ל”עשירים”. שהם כמובן לא כתבי העיתון ולא קוראיו, אחרת היו בוודאי מספרים לנו עליהם. קצת עצוב שהכתבים משתפים פעולה עם הסגידה לעושר הזה. עצוב שבזה מסתכם עולמם הרוחני.

  18. פעם היה לי בן-זוג שרצה להוציא רישיון סקיפר. החברה שמעבירה את הקורס הרלוונטי – עניין של איזה 12000 ש”ח לפני כשלוש שנים – לקחה אותנו יחד עם שאר מתעניינים לשעה של שיט ביאכטה.
    אחרי רבע שעה התחלתי להרגיש שמשהו לא הכי בסדר איתי.
    אחרי חצי שעה הצבע שלי השתנה, לאיזשהו גוון של ירוק.
    את יתרת הזמן העברתי בתפילות ותחינות לשטן ומבחר שדים, בבקשה שיגאלו אותי מייסוריי.

    לא הייתי היחידה, אבל בגלל שיאכטה זה נורא כיף – קיטורים לא היו מאוד פופולאריים על הסיפון.

    מסקנה אולי אין כאן, בעצם, וגם לא תרומה לדיון בנושא “עיתונאות” השמנת. אבל מה שלא יהיה, לו היה לי כסף ליאכטה הייתי בהחלט עושה איתו משהו אחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: