המדושנים-מבוהלים

ב-8 ביוני 2005 פרצה לה מלחמת חמשת הדקות בין גילעד נס לבין דרור גלוברמן ואנוכי, מלחמה הידועה בשם מלחמת גילעד ביובל-דרור-גלוברמן. המלחמה העקובה בדם שהסתיימה בכניעה ללא תנאי (טוב, היו כמה תנאים אבל אני בשוונג, אל תפריעו) נסובה סביב השאלה האם אנו מתקרבים לבועה נוספת, האם אנחנו כבר בתוך בועה נוספת ומה תפקידן של קרנות הון הסיכון הישראליות בתוך כל העניין הזה.

כך פרצה המלחמה (הוא התחיל). כך היא הסתיימה (אנחנו סיימנו).

היום אני קורא בטוש את טורו של זאב הולצמן, איש קרנות הון סיכון ידוע שכותב:

למרבה הפלא, אם בוחנים כיום את התנהלות השוק והמשקיעים, ביניהם קרנות הון הסיכון הישראליות, נראה כאילו הבועה חזרה

You Dont Say.

אבל לא כתבתי את זה כדי להראות שאני צודק (אני תמיד צודק. כמו יאיר לפיד). כתבתי את זה כי בהמשך חושף הולצמן את העובדה שידועה לכל מי שקצת מכיר קרנות הון סיכון: מדובר בחבורה של גברים (על פי רוב), מדושנים מעונג מצד אחד, מבוהלים מצד שני, שאין להם מושג קלוש מה לעשות עם הכסף שנתנו להם אז הם מסתכלים מה האמריקאים עושים. כמובן שהולצמן לא מדבר על “מושג קלוש” הוא מדבר על “אתגר”.

האמת היא שלקרנות הון סיכון, בעיקר הישראליות, קיים אתגר כאשר הן דנות בשאלה האם עליהן להשקיע ביזמי דוט.קום ובחברות אינטרנט או להימנע מהם.

בהמשך הוא כותב:

מכאן, מגיעים כל מיני מודלים של קרנות הון סיכון להשקעה בחברות אינטרנט כגון השקעה של סכומים לא גדולים – מספר מאות אלפי דולר בודדים במספר רב של חברות בתחום, בהנחה שמספיקה הצלחה אחת משמעותית שתכסה על ההפסדים בשאר החברות. כמובן, שאף אחד לא יכול לדעת איזו חברה תצליח. הסיכוי ש-100% מההשקעות ירדו לטמיון הינו גבוה עדיין.

משקיעים, בסופו של דבר, מחפשים תשואה. האופנתיות משחקת תפקיד בהתייחסות לקרנות. יכולת הניתוח של השקעות באינטרנט הינה מוגבלת, כך שסיכויי ההצלחה בסופו של דבר אינם גבוהים

“אף אחד לא יכול לדעת איזו חברה תצליח”. נהדר.
אם אף אחד לא יכול לדעת אז למה לתת את הכסף שלי (המשקיע) דווקא לך? בשביל שתוכל לחתוך את “דמי הניהול” המופרכים שהם המנוע האמיתי לתעשיית הון הסיכון המופרכת?

לבסוף, מסביר הולצמן למה הקרנות הישראליות כל כך אוהבות חברות אינטרנט (הוא לא אומר שזה מסביר את הקרנות הישראליות. אני אומר את זה):

היתרון שבהשקעות בחברות אינטרנט נובע, בין היתר, מעובדה כי היקף ההשקעה הנדרש כדי לדעת אם לעסק יש סיכוי או לא הוא יחסית נמוך ותקופת הזמן הינה יחסית קצרה. מדובר בשני גורמים אשר בדרך כלל אינם עולים בקנה אחד עם הגישה השכיחה של קרנות הון הסיכון – של השקעות גדולות, לעיתים של עשרות מיליוני דולרים בחברה, ותקופת הבשלה של חמש-שש שנים. כלומר, האפשרות להשקיע סכומים לא גבוהים ולדעת תוך תקופה יחסית קצרה האם יש כאן סיפור הצלחה, משמשת זרז לקרנות לעבור להשקעות באינטרנט ולנסות להגיע לסיפורי הצלחה במהירות.

הנה הטקסט שהולצמן לא כתב, אך הוא הטקסט אליו לדעתי הוא מכוון:

“אנחנו הישראלים, ובייחוד המדושנים-מבוהלים שיושבים בקרנות, רוצים לדעת מהר איך הצלחנו. אין לנו סבלנות ואין לנו את השכל להשקיע תשומת לב ניהולית בסטארט-אפ שדורש קצת יותר מאמץ. ובכלל, איך נשקיע תשומת לב ניהולית אם אנחנו בעצמנו בכלל לא מנהלים? סיימנו תואר במנהל עסקים ואיכשהו מצאנו את עצמנו “שותפים בקרן הון סיכון”. פחחח, אפילו אנחנו לא מאמינים. בכל אופן, מכיוון שחברות הסטארט-אפ בתחום האינטרנט מצליחות מהר ומתרסקות מהר לא נצטרך לחכות הרבה זמן לפני שנפתח כמה מגזינים בשביל לקרוא במה האמריקאים משקיעים. אחרי הכל, זה עולה כסף לעשות מנוי לדברים האלה”

4 מחשבות על “המדושנים-מבוהלים

  1. ם אתה חושב לקרנות סיכון אין מושג באיטרנט, אתה צריך לראות מה קורה בביוטכנולוגיה, במיוחד אינטרדציפלינרית שמערבת מיחשוב וביולוגיה. שם אפילו ליועצים שהם לוקחים אין מושג מאיזה צד לאכול את זה.

  2. אני לא יודע בודאות, אבל נראה לי שזה לא פיקטיבי. על פניו מדובר באיש קרן הון סיכון עם נפש של מחבר סיפרי ילדים שמצליף באלה שעובדים איתו (וגם בעצמו).

    אני לא יודע אם זו עדות מספקת לאמינות, אבל הפוסטים שלו מופיעים גם במגזין דה-מארקר.

    בכל מקרה, אני עוקב אחרי הבלוג הזה כבר יותר משנה וזה תענוג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: