אני לא יודע מה כל כך מרגיז אותי בתעשיית הפרסום: העובדה שהתעשייה הזו מושכת נאדים נפוחים, מלאים בעצמם? העובדה שכאשר אתה צופה בפרסומת אתה מרגיש שהצד השני משקר אותך, באופן קבוע משקר אותך, שזו העבודה שלו לשקר אותך, להסתיר את האמת ולספר לך סיפורי מעשיות? או אולי זה בגלל שכיום פרסומות בכלל לא נותנות מידע על המוצר שהן מבקשות שתרכוש. תחת זאת הן מדברות במונחים מעורפלים, פסבדו-רגשיים, שמייצרים אינסוף דימויים שאליהם אתה אמור להתחבר ולהרגיש שתהיה שוב אדם שלם אם רק תרכוש לעצמך את זוג הנעליים הזה.
בסוף השבוע נתקלתי במודעה הזו, לשני מחשבים ניידים של HP, על פני עמוד שלם ב"ישראל היום":
המודעה הזו היא מפגן מרשים של עלגות וטיפשות. לא יכולתי לעמוד בפניה ושלחתי את הטקסט הזה ל"העין השביעית". החלק המבהיל הוא שהעילגות והטיפשות הזו זולגים מעולם הפרסום לעולמות אחרים. גם בהם מדברים בסיסמאות חלולות, דימויים ילדותיים ומטופשים שנוסחו על ידי אנשי פרסום ויחסי ציבור שתפקידם לחפש מה אנשים רוצים לשמוע כדי שהם יוכלו להשמיע את זה באזנייהם וכך למכור עוד חתיכת פלסטיק, עוד חתיכת בד, עוד פוליטיקאי בגרוש.
"זה קלוי", אומר דון דרייפר לאנשי לאקי סטרייק, ומנסח בצורה קולעת את עולם המסרים הפרסומיים בתוכו כולנו חיים כבר הרבה מאוד שנים. זה קלוי.
כתיבת תגובה