Here comes the sun

פול סיימון הוא אורח קבוע בגלוב ובמספר הזדמנויות הזכרתי אותו ולפעמים אותו ואת את השותף המופלא שלו, ארט גרפונקל. קשה לחלום על משהו שכבר עבר, אבל הייתי שמח להיות בסנטרל פארק ולהיות נוכח באחת ההופעות הגדולות של הצמד, אם לא הגדולה מכולן, לפני כמעט 30 שנה, בספטמבר 1981.

אתמול הגיע סיימון לארץ ולא היה ספק שאהיה שם. לא היה לי גם ספק שסיימון ייתן הופעה מצוינת. וההופעה היתה מצוינת. כן, היו 2-3 שירים שהיו איטיים מדי וארוכים מדי, וכן, לא כולם מכירים את השירים מהאלבום החדש אבל ככלל זו היתה הופעה מעולה. באופן אישי, היה לי חבל שהוא לא שר יותר שירים מהרפרטואר שלו עם גרפונקל ובעיקר היה לי חבל שלא שר את “אמריקה“, אולי השיר שאני הכי אוהב של הצמד.

אין מה לומר, סיימון כבר בן 70 ויש לזה מחיר. את Mother and Child Reunion, הסינגל הראשון שלו בקריירת הסולו שלו, הוא החל בסולם נמוך בהרבה בהשוואה למקור ואני התרשמתי, שלמרות הקול הצלול, קשה לו להגיע גבוה. אבל בשירים אחרים הוא הפציץ, הוא והלהקה המופלאה שלו שרבים מחבריה מלווים אותו כבר שנים.

היו שלושה שיאים לערב, מבחינתי. הראשון היה השיר Kodachrome שבוצע בצורה נפלאה, השני Yon Can Call Me Al, שכלל לא מופיע ברשימת השירים שסיימון בדרך כלל שר במסע ההופעות שלו ונראה שהוכנס לרשימה במיוחד עבור הקהל הישראלי. השיר השלישי היה המפתיע מכולם, לפחות אותי. המדובר בפרשנות אישית שלו ל-Here Comes the Sun של החיפושיות. זו היתה המחשה מרגשת לדרך שבה ניתן לתת פרשנות מוזיקלית לשיר שכולם מכירים ולהמציא אותו מחדש.

סיימון הוא אמן ענק במובן הכי קלאסי של המילה: כותב מילים, מנגן ומבצע. הוא מחזיק קריירה ארוכת שנים שיש בה שיאים יצירתיים מדהימים. זו היתה זכות לראות ולשמוע אותו.

כאשר נחת בישראל שאלו אותו האם הוא נוהג להשתטות על הבמה. סיימון סיפר על קטע שקרה לו בטורנטו לא מזמן. הוא שאל את הקהל איזה שיר לשיר בהדרן וצעקו לו: Duncan. סיימון לא רצה לשיר את השיר הזה אבל אישה מהקהל צעקה לו: “למדתי לנגן גיטרה באמצעות השיר הזה”. סיימון לא התבלבל, קרא לה לבמה ונתן לה לשיר אותו מול הקהל. התוצאה היא תיעוד נדיר של אושר טהור.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=AXBlY5CImUU[/youtube]

באותה הזדמנות רציתי לומר תודה לכל אותם אנשים (והיו הרבה כאלו!) שניגשו אליי, הכירו הציגו את עצמם, סיפרו לי על שהם אוהבים לקרוא את הגלוב, הביעו את תמיכתם ואת הערכתם. תודה רבה.

7 מחשבות על “Here comes the sun

  1. אכן הופעה נפלאה ופוסט מקסים.

    you can call me Al לא הוכנס במיוחד לקהל הישראלי. מאז מאי הוא מבצע אותו בכל הופעה כחלק מההדרן: (כאן יש את הסטליסט של 2011, השיר הזה במקום 30 עם 10 השמעות מאז מאי):http://www.setlist.fm/stats/paul-simon-5bd6e3a8.html?year=2011

    לעומת זאת, את the boxer הוא הכניס לראשונה השבוע באיסטנבול, ועליו אפשר לומר שהוא היענות לרצון של הקהל הישראלי לשמוע יותר סיימון וגרפונקל.

  2. ניטפוק עצבני – הציגו את עצמם. לא הכירו את עצמם. הם, יש לקוות, מכירים את עצמם כבר. הם הציגו את עצמם בפנייך.
    סיימון וגרפונקל העבירו אותי את הצבא, ועל כך אהיה אסירת תודה עד הנצח ומעבר לו…

  3. אוף-טופיק (למרות שהטופיק מצויין וגם אני גדלתי על האלבום גרייסלנד): לא מזמן נכתב כאן על ה-FAIL של דואר וואיינט, והיום באמת ניסיתי להיכנס לתיבה וראיתי הודעה שסוגרים את השירות ב-31 לאוגוסט.

  4. אני עדיין מתאבלת על זה שפיספסתי את ההופעה הזאת (ככה זה כשמובטלים – אין כסף אפילו להופעות האגדיות ביותר).
    עד היום יש לי קשר מיוחד לאלבום גרייסלנד. אני זוכרת את עצמי כילדה בת 3-4 בדרום אפריקה מבקשת מהורי שימיעו לי אותו פעם נוספת, וביחוד את Diamonds on the soles of her shoes. הסאונדטרק של ילדותי, אפשר לומר.
    טוב… עכשיו צפה לה הנוסטלגיה וגם כמה דמעות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: