הקרטל הגדול מכולם

שגיא שלח טקסט לקטגוריית כתב/ת אורח/ת. אם כבר נלחמים בקרטלים, הוא טוען, אולי הגיע הזמן להבין מיהו הקרטל האמיתי ששולט בחיינו.

הטקסט של שגיא הזכיר לי את “ישראלים להצלת הדמוקרטיה“, ארגון שבראשו עומד חנוך מרמרי, ואשר בחודשים האחרונים מנסה להעלות על סדר היום אולי את בעיית היסוד של החברה הישראלית: שיטת משטר בלתי מתפקדת שגורמת נזקים לדמוקרטיה הישראלית, שלא לומר מאיימת עליה.

לפניכם הטקסט המלא של שגיא:

***

“אלו ימים היסטוריים” זועקת כותרת אחת, “מהפכה” זועקת אחרת. אך חוששני שבקרוב גל המחאה יהיה להיסטוריה, והמהפכה המובטחת תישאר, אבוי, רק בגדר הבטחה. יש אמונה בצדקת הדרך, יש נחישות, יש מורל, אבל רכיב אחד קריטי חסר. זיהוי האויב.

ובאמת, מיהו האויב? כן, בהפגנות השונות מונפים שלטים השולחים את ביבי לביתו (או למקומות גרועים יותר), אולם איכשהו נראה לי שאפילו נושאי השלטים לא מאמינים  להם. ודאי, הם רוצים לראות את ביבי מודח מהשלטון, אבל גם להם ברור שהוא אינו שורש הבעייה. לכל היותר הוא הנציג הנוכחי של תופעה עמוקה בהרבה. ובאמת, הבה ונניח שביבי הולך הביתה. מה נקבל ביום המחרת?

מפגינים יקרים, עם שלטים ובלעדיהם, הרשו להפנות אליכם את שאלת מליון הדולר. האם להערכתכם היה הבדל מהותי –  בדגש על מהותי – בצורה בה המדינה התנהלה תחת שלטון הליכוד ונתניהו, והצורה בה היא התנהלה תחת שלטון קדימה ואולמרט? לצורך העניין, האם היה הבדל משמעותי באופי ההתנהלות תחת ברק? האם יש יסוד אמיתי להניח שישראל תחת לבני או מופז תנוהל אחרת?

ברצוני לנסות לטבוע מושג חדש: מפלגת “עבודליכודימה”. 68 מנדטים בבחירות האחרונות. גוש חוסם, המתמחה בעיקר בחסימת כל סיכוי לשינוי. המפלגה הזו מחליפה את שמה לעיתים קרובות, אך את חבריה באיטיות משוועת. אם תצטיידו בזכוכית מגדלת רבת עוצמה, יתכן ותמצאו כמה הבדלים בין מצעי תת-המפלגות של “עבודליכודימה”, אבל גם מיקרוסקופ אלקטרוני לא יעזור לכם למצוא הבדלים בהתנהלות חבריהן. “עבודליכודימה” קמה ביום בו ההבדלים האידיאולוגיים בין חלקיה נעלמו סופית – וזה גם היום בו הדמוקרטיה הישראלית גוועה לה בשקט. גוועה, כי כבר אין חשיבות לפתק ששמתם בקלפי. אותם אנשים יהיו בשלטון. אותה מדיניות. אותם כשלים.

כולם מדברים על הקרטליזציה בתחום ספקיות הטלפון הסלולרי ורשתות המזון, אך איש לא מדבר על הקרטל הגדול מכולם. על הנייר, קיימות מספר מפלגות המתחרות זו בזו. בפועל, כולן דורשות את אותו המחיר המופקע עבור אותו מוצר בדיוק: ניהול מדינה מקרטע, על ידי נבחרי ציבור שמיומנותם המרכזית היא בפוליטיקה זעירה, מזוהמת, תוך מפלגתית. נבחרי ציבור הנאמנים ראשית לכסאם, לאחר מכן לאנשי שלומם, ורק בסוף בסוף ובהפרש ניכר – לנו, הבוחרים.

כמו בכל קרטל, מפלגות השלטון סוגדות לסטטוס-קוו. סוד כוחו של קרטל הוא ביציבותו. מקור היציבות שלו הוא בהסכמים השקטים בין החברים בו, והראשון בין הסכמים אלו הוא תמיד “אל תנדנדו את הסירה”. כל מי שמקווה למצוא בעלי ברית לשינוי משמעותי כלשהו בקרב חברי קרטל זה, משלה את עצמו. נקודה. שימו לב, לדוגמה, לשיתוף הפעולה העקבי מצד מפלגות המרכז ביירוט נסיונות לקדם חוקה או שינויים בתחום יחסי דת-מדינה. שימו לב כיצד הן סוגרות שורות מול כל מפלגה חברתית חדשה, כך שלאחר קדנציה או שתיים הן נעלמות במפח נפש, ללא כל השג. רוב הקוראים בודאי זוכרים את מפלגת הגמלאים ושינוי. הוותיקים זוכרים גם את ד”ש.

זה האויב שלכם, רבותי. גוש המרכז האמורפי הזה, ושיטת הבחירות היחסית-ארצית המאפשרת לו להמשיך ולהתקיים. כל מאבק ציבורי שאינו מכוון נגד גוש זה, בכללותו, איננו מאבק לשינוי. לכל היותר, זה מאבק להחלפת אחד מראשיה של מפלצת ההידרה באחר.

19 מחשבות על “הקרטל הגדול מכולם

  1. טיעון מדויק, אותו אני טוען בעצמי כבר שנים. קול למפלגה גדולה הוא עוד קול לשמירת הסטטוס-קוו. כמו שביבי לא דרדר את ישראל לסף תהום בטחונית, כך גם היתה עושה ציפי לבני, והיה צריך לקרות משהו דרסטי כדי שהיא תסטה מהמדיניות הכלכלית בה נהג קודמה בהנהגת קדימה. מפלגת העבודה (לפחות עד פרישת ברק) היא מפלגת חימום כסאות, אומרת הן אוטומטית, ועל כן איבדה את זכות הקיום שלה.

    שינוי שיטת הבחירות או צורת הממשל הוא פתרון הרבה פחות בר-השגה מהפתרונות האחרים המוצעים לבעיות שעל הפרק. הפוליטיקה הישראלית היא משחק של משיכת חבל, כאשר המגזר החזק יותר מושך אליו את ראשות סדר העדיפויות. כרגע אלה החרדים והמתנחלים, אבל אם המוחים יבינו את כוחם כמשקל שכנגד, הם יוכלו למשוך את החבל מספיק חזק כדי לשנות את המציאות. להזכירכם, 150000 איש הם יותר מ-6 מנדטים.

    הפתרון, לעניות דעתי, טמון במפלגה קטנה שתזנח ביודעין את העיסוק חסר התוחלת בבטחון ותתמקד בנושא הסביבתי-חברתי. מפלגה כזו, אם תשחק את המשחק כמו שצריך, תוכל להכנס לכנסת עם מספיק מנדטים כדי להוות לשון מאזניים בקואליציה, או לפחות להכנס לאופוזיציה ומשם להלחם את מלחמת הרווחה מתוך הכנסת.

    שובו אלינו אחרי הפרסומות לעוד חלומות באספמיה…

  2. לא מסכים בכלל.

    יש כאן היפוך של סיבה ותוצאה. התוצאה היא שלוש מפלגות גדולות שלא מזיזות כלום – לא הסיבה. הסיבה היא שהעם עצמו הוא שמרן, ואם תרצו להעליב אותו – טיפש. לנסות לסובב את שיטת הבחירות לכל מיני כיוונים כך שתצא דווקא התוצאה שאתה רוצה – זה לא דמוקרטי וזה גם לא יעבוד.

    קדימה זה הגרוע מכל: כל המגרעות, כל הסיאוב, כל השחיתות, כל האבק של שתי המפלגות האחרות – אבל בלי מה שטוב, וכן, יש גם טוב, בלי אפילו שאריות של אידיאולוגיה, בלי עבר מחייב, בלי כלום. והנה רבע מהבוחרים בחרו בדבר הזה. את מי אפשר להאשים מלבד את העם עצמו?

    ודווקא יש שינויים. רק לא כאלה שטובים בעיניך. איך אפשר, למשל, לטעון מצד אחד שביבי הרס את מדינת הרווחה ומצד שני לטעון שלא קורה שום שינוי וששום דבר לא זז? הנה, קם אדם עם חזון, מתועב לטעמך וגם לטעמי, ושינה. הוא בנה במו ידיו משטר קפיטליסטי, יעיל לשיטתו, מיטיב עם מי שמיטיב ומרע עם כל השאר. והעם בחר בו שוב ושוב.

    המטפורה הצרכנית לא רלוונטית פה. לא מדובר על קרטל ועל מוצר ועל צרכנים. מדובר על פוליטיקה, על דמוקרטיה, על בוחרים ונבחרים. וכל מה שאתה עושה הוא שוב לשחק לידיים של בעלי ההון, שהם השליטים האמיתיים במדינה, ושוב ושוב ושוב להפנות את הזעם אל הפוליטיקאים – כמה שהם טיפשים. כמה שהם מושחתים. כמה שהכל רקוב. כמה שצריך לשנות את השיטה.
    נו, ואם תשנה את השיטה, אז מה?

    אני חושב שהסיכוי היחיד של השמאל כרגע הוא להבין שהעם מתנגד לקפיטליזם הדורסני, אפילו באופן אינטואיטיבי, בלי לחשוב על זה יותר מדי – ושאת זה צריך למנף, במקום לצעוק כל היום כיבוש כיבוש כיבוש. הסיבה שהעם בחר ביבי – וגם אני בתוכם – היא לא השיטה הקפיטליסטית שלו, אלא הידיעה, שהתבררה כנכונה, שהוא היחיד שיכול להציל את המדינה מהזיות השמאל על הקמת מדינה פלשתינית ופינוי התנחלויות. אם השמאל, כפי שהוא עושה עכשיו, ישכיל להסביר לציבור שלא הכל כיבוש, ויפסיק להסית נגד המתנחלים והחרדים, יש לו סיכוי.

  3. זה כבר נאמר בעבר על ידי אדוני הארץ שרצו את פרס בשלטון לבד בלי הפרעות. אז הם קיבלו את ביבי, נבהלו ומיהרו לשנות בחזרה את שיטת הבחירות.
    תצא מנקודת הנחה שישנו את שיטת הבחירות והנבחר הבא יהיה דווקא ליברמן. אתה עדיין בעד? לא חשבתי.
    @עוד יובל [1] תגיד זה בטח ממש כיף בחיים שתמיד יש מישהו להאשים בכל הבעיות שלך.
    http://www.youtube.com/watch?v=_c0jnDycsaw

  4. למגיב מספר 3 “מה זה משנה”:
    1. אתה חושב שכותב הפוסט שמאלני. אתה טועה.
    2. אין פה רצון בשינוי פוליטי מסוים, אלא בשינוי פוליטי כלשהו. המצב הקיים הוא קיפאון שמנציח את אותם חדלי אישים שלא עושים דבר מלבד לדאוג לעצמם. אף אחד לא אמר שבחירה ישירה היא הפתרון – להיפך, כבר ראינו שהיא לא עובדת. ההתקפה שלך היא איש קש.

  5. לא מסכים בכלל לדברים.

    א. בעיית המשילות אינה בהנהגה כי אם בבעיית ׳עריצות הפקידות׳ (חפש ברשת, כתבתי כמה מאמרים בנושא). שרים בישראל לא מיישמים מדיניות בגלל פקידות באוצר, במשפטים ובנציבות. נקודה.

    ב. יש הבדל מהותי בין מצעי שלושת המפלגות שציינת … נכון, העבודה נקלעה ללימבו של כמה שנים ותודות בפרט לברק שמחזיק במשנה קפיטליסטית והיה, לצערי, תאונת עבודה בהיסטוריה של המפלגה. לעדות, ראה את סדר היום החברתי של כלל המועמדים בהווה – אפילו הביטחוניסט היחיד מצנע מדבר כמעט רק על זה.

    מעבר לכך, לבני שרתה תחת נתניהו כמוציאה לפועל של מדיניות ההפרטה שלו ואם תשווה את מדיניות התקציב של ממשלות פרס, רבין ואפילו ברק הרי שהן שמיים וארץ מזו של אולמרט וביבי (שרון יוצא דופן, כי הוא חצי מפ״אניק).

  6. רל”א – אני מתנגד לביטוי “עריצות הפקידות”. אם יש פקיד שמבצע מדיניות שלא על דעת השר הממונה עליו, צריך לפטר אותו. ואם לא מפטרים אותו, זו אשמת השר וראש הממשלה. לא אתן לנבחר הציבור שלי לרחוץ בנקיון כפיו. אם הוא חדל אישים, שיהיה חדל אישים בבית ולא כשהוא ממונה על ענייני המדינה.

  7. נדמה לי שאתה מתפרץ לדלת פתוחה.

    גם אם החבר’ה לא אומרים את הדברים במפורש ובהתאם לנוסחאות המקובלות, לי לפחות נראה שהם הבינו את זה הרבה לפני שכתבת את זה.

    בדיוק חוסר האמינות ותפיסת הליכוד-קדימה-עבודה כ”עוד מאותו חרא”, ו”כל הקואליציות האלו מסריחות” מונעים מהם להעמיד את התפטרות נתניהו כדרישה ראשונה (כי מי לעזאזל יבוא במקומו ויעשה את זה יותר טוב)
    זה גם מה שגרם להם לזרוק את כל הפוליטיקאים שבאו להסתופף באוהלם ולא משנה מאיזה עדה. סוג של “אתם לא יותר טובים, ראינו מה אתם עשיתם או יותר נכון לא עשיתם כשהייתה לכם ההזדמנות”.

  8. הייתי רוצה להתייחס לכמה מהנקודות שהעלתם:

    @עוד יובל:
    לצערי, למפלגות חדשות בעלות סדר יום חברתי יש רקורד גרוע מאוד בכל הנוגע להשגת מטרותיהן. בחן את 3 הדוגמאות שציינתי: ד”ש, שינוי, ומפלגת הגימלאים – תתקשה להצביע על הישג בר קיימא מצידן. יש לציין שכולן ישבו בקואליציה ושתי הראשונות מנו 15 מנדטים.

    @אריאל:
    בנושא היפוך סיבה ומסובב, אני חולק עליך לחלוטין. אני מאמין שהאדישות הציבורית נובעת מהתחושה (המוצדקת!) שלהצבעה אין השפעה ממשית על אופי התנהלות המדינה. כאשר מציגים לפני אדם בחירה בין, סליחה על השפה, גוש חרא וגוש צואה, אני מתקשה להאשים אותו כשהוא מאבד עניין. אני מסכים איתך במאה אחוזים לגבי קדימה – אבל המצביעים שלה לאו דווקא טיפשים, אלא נטולי אלטרנטיבות. אם אתה בעל דעה קיצונית מבחינת ימין/שמאל בטחוני, יש לך למי להצביע (גם אם האופציות לא בהכרח מושכות). אם אתה לא טרנספריסט ולא שלום עכשיו’ניק – ולטוב ולרע, מדובר ברוב הציבור – 3 האופציות הפתוחות בפנייך נטולות כל הבדל ממשי.

    @מה זה משנה (ושאר המתייחסים לנושא שינוי שיטת הבחירות):
    לא ציינתי מה השינוי שאני מאמין שיש לבצע במערכת הבחירות, כך שהתגובה שלך מובנת. אני מתכוון להרחיב בנושא בפוסט עתידי, אבל במשפט אחד – כל נבחרי הציבור צריך להיבחר באופן ישיר. לא רק ראש הממשלה. כולם.

    לדעתי הבעייה הגדולה ביותר במשטר הישראלי היא השיטה המפלגתית. שתי סיבות: ראשית, היא מסננת את נבחרי הציבור לפי תכונה מרכזית אחת – מיומנות בפוליטיקה פנים מפלגתית, או במילים אחרות, שחיתית. שנית, חברי הכנסת אינם חייבים דין וחשבון ישיר לבוחרים. במערכת הקיימת, עיניהם של חברי הכנסת מופנות תמיד כלפי המפלגה ובסיס הכוח שלהם בתוכה. כאשר הם צריכים להצביע בעד חוק מקומם, נניח, האתנן השנתי למפלגות החרדיות, הם מסתתרים תחת משמעת סיעתית בידיעה הברורה שהם לא יפגעו מהצבעתם באופן אישי. הצבעה ישירה לחברי כנסת אמנם לא תעלים את שתי הבעיות הללו, אולם תמתן אותן משמעותית.

  9. דיזי, הלוואי ואתה צודק. הבעיה היא שהמחאה אינה ממוקדת, ונתפשת יותר ויותר כמחאה של השמאל נגד ביבי. ביננו, ככל שהזמן חולף והטרמפיסטים מתרבים, התפישה הזו הופכת מוצדקת יותר. וזה מה שמפחיד אותי. יזרקו לציבור כמה עצמות, אולי ביבי יפול, אולי ציפי תעלה, עולם כמנהגו נוהג.

  10. זה מה שמפחיד את כולנו

    יזרקו כמה עצמות/ציפי/יאיר לפיד/כוכב נולד/עולם כמנהגו נוהג…

    אבל תן לי להיות אופטימית לעוד איזה יומיים 🙂

    אולי בכל זאת קרה כאן משהו חדש. יצאו לרחובות כמה עשרות אלפים שבחיים שלהם לא היו בהפגנה, שכל ההצבעות שלהם עד היום היו על קו ירוק/אדום בלבד ובבחינת “באמ’א ש’כם תעזבו אותי בשקט עכשיו לארבע שנים”.

    (טוב נו, גם את עצמי קשה לי להדביק באופטימיות)

  11. קשה לי להאשים באופן פרסונלי את הפוליטיקאים. קחו לדוגמא את נתניהו. הוא קפיטליסט אמיתי מבטן ומלידה. מאמין אמיתי בשוק חופשי ובמודל האמריקאי. אבל אם מדברים על שוק חופשי, למה יש בארץ כל כך הרבה קצבאות? למה כל כך הרבה תחומי מסחר נשלטים ע”י קרטלים ולא פתוחים לתחרות ע”י יבוא?

    התשובה היא שבארץ, בניגוד לארה”ב, חוקי המשחק נקבעו תוך כדי תנועה. בארה”ב קודם קבעו את חוקי המשחק, ורק אז התאפשר לפוליטיקאים לעשות תיקונים קלים (new deal או ביטוח בריאות ממלכתי). בארץ אף אחד לא קבע חוקים מסודרים שנקבעו בצורה מקצועית לגבי איך הכלכלה אמורה להתנהל, אלא הכל נקבע ע”י לחצים קואליציוניים כאלו ואחרים.

    עכשיו נניח שניתן היה להפעיל מודל קפיטליסטי אמיתי בארץ – אולי קצבאות הילדים היו מבוטלות, ושוק המזון היה נעשה יותר תחרותי. אז המפגינים אולי לא היו מקבלים חינוך חינם מגיל 0 למשל, אבל היה אפשר להוריד את נטל המיסים למעמד הביניים ומחיר מוצרי הצריכה היה יורד. אם לעומת זאת היו מפעילים מודל סוציאליסטי, אז אפשר היה להשאיר את מס ההכנסה הגבוה יחסית, אבל חלוקת הקצבאות יכלה להיות הגיונית ולא מגזרית, והיה אפשר לשפר את מערכת החינוך והבריאות החינמיים.

    אבל מנהיג ישראלי – בין אם קפיטליסט ובין אם סוציאליסט, פשוט לא מסוגל לעקוף את כל המפלגות הסקטוריאליות ולהבנות מערכת כלכלית הגיונית. מה שישראל צריכה זה תקציב ומערכת מיסוי ומכס חדשים לחלוטין, כאלו שמתעלים מכל מה שהיה עד עכשיו וקובעים כללי משחק חדשים והגיוניים. אני מעדיף מודל סוציאל-דמוקרטי על פני כזה קפיטליסטי – אבל כל מודל שנבנה בהיגיון עדיף על המיש-מש חסר ההיגיון שקיים היום. אבל לא מספיק לבחור את האיש הנכון לתפקיד ראש הממשלה, הרכב הכנסת צריך גם לאפשר לו לפעול למימוש החזון שלו.

  12. @נמרוד,

    מעניין שאתה מציין כניעה ללחצים קואליציונים כבעיה מרכזית, כי זו הנקודה שעיסוק בה גרם להגיע למסקנה שמשהו רקוב בשיטה, ולא באנשים. שאלתי את עצמי שאלה פשוטה: “מדוע חברי הכנסת של מפלגות השלטון נכנעים לסחטנות פולטית? אפילו במקרים בהם הרוב המכריע של הציבור נגד כניעה כזו?” התשובה המיידית היא כמובן “כי הם יכולים”, אבל בזה לא עשינו הרבה. מדויק יותר להגיד: “כי הם לא נפגעים משיתוף פעולה עם הסוחט במידה שהם היו נפגעים מאי-שיתןף פעולה”. אולם, בהתחשב בכך שלכל פוליטיקאי יש מתחרה שכן ישתף פעולה, אולי פשוט יש להגיד: “כי אין להם שום ברירה אחרת, אם הם רוצים להיות בשלטון”.

    חוקי יסוד שיגבילו את היכולת לסחטנות בוטה (“חוק יסוד: שיוויון האדם”) יכולים לעזור, אבל החקיקה לעד תהיה במרדף אחרי מגוון הדרכים היצירתיות בהן ניתן להשתמש לרעה כספים ומשאבים. הדרך המעשית היחידה לצמצם את התופעה היא להפוך אותה ללא משתלמת, קרי: “עשית את זה, שילמת בכיסא”. את זה ניתן לבצע רק ע”י כך שכל נבחר ציבור יתן דין וחשבון ישירות לבוחר.

  13. @שגיא. הבעיה היחידה היא שהפוליטיקאים עדיין יעדיפו את מה שעולה להם בכיסא בבחירות הבאות על פני מה שעולה להם בכיסא באותו הרגע (אי כניעה לסחטנות). אפשר לבנות שיטה אזורית בה המפלגות הסקטוריאליות יעלמו, אבל אני לא ממש אוהב את הרעיון שערבים, חרדים ומתנחלים לפתע לא ייוצגו (או יהיו בתת-יצוג) רק כיוון שהם חולקים אזור מגורים עם הרוב הדומיננטי.

  14. אתה טועה ומטעה.
    הסיבה ל”קרטל” (כפי שאתה מכנה אותו) לכאורה של המפלגות החילוניות היא שכולן למעשה מפלגות קפיטליסטיות ולא סוציאליסטיות.
    כלומר – בתחומי הכלכלה והחברה הן מקדמות בפועל תפיסה של שוק חופשי ותחרות, וחוסמות תפיסה של מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית.

    וכן, אני כולל בתוך המפלגות החילוניות גם את מפלגת העבודה ואת מרצ. בודאי שאת קדימה והליכוד.
    (והאמת גם המפלגות החרדיות כולל ש”ס אבל את זה נשאיר בצד לצורך הדיון הנוכחי כי עכשיו אנחנו מדברים על הציבור החילוני במעמד הביניים)

    ולמה כל המפלגות החילוניות הן קפיטליסטיות? כי אתה הבוחר, וכל חבריך החילוניים כשהם באים לבחור, חושבים שהם בוחרים בין ימין ושמאל, ואולי מרכז, אבל בפועל הם בוחרים רק בין מפלגה שבעד להחזיר הרבה שטחים למפלגה שבעד להחזיר מעט שטחים. או בין מפלגה שבעד להחזיר מהר, לבין מפלגה שבעד להחזיר לאט, או עם תנאים כאלה, או אחרים.

    וראה את מאמר הדעה של נסים קלדרון ב YNET לפני יומיים.

    אז מה לעשות – השיטה אינה אשמה. אם אנחנו כולנו (או לפחות חלק גדול מאיתנו) נבחר במפלגות סוציאל דמוקרטיות אמיתיות, אז בכנסת יהיה מאבק פוליטי בין מפלגות סוציאל דמוקרטיות למפלגות קפיטליסטיות.

    לא, שיטת בחירות אחרת לא תשנה כלום. אני זוכר שלפני כמה עשרות שנים סיפרתי לאבא שלי על נפלאות שיטת הממשל האמריקנית, והוא אמר: “זה לא דמוקרטיה, יש שם שתי מפלגות אמנם, אבל שתיהן קפיטליסטיות…”
    אז זהו, שלא משנה מה תהיה שיטת הבחירות, אם אנחנו הבוחרים נמשיך לבחור לפי מי בעד שלום ומי בעד שטחים, אז הקפיטליזם ימשיך לשלוט.

    מי שרוצה מדינת רווחה, ולא משנה מה דעתו בעניין השלום והשטחים, שיצביע למפלגה סוציאל דמוקרטית אמיתית.

  15. רואה שחורות (7): צודק. הבעיה שהפקידות שומרת על התחת של עצמה … זוכר איזה טרור עשו לשר האוצר כאשר לא רצה להאריך את המינוי שהסתיים של החשב הקדוש ‘ירון זליכה’? ומי אלו היו? נציב שירות המדינה ומבקר המדינה שהם עוד שני פקידים ממונים. כאמור, הבעיה שהם מקבלים מינוי לתקופה ואז מאוד קשה לפטר אותם טכנית וכאשר כבר קם שר ועושה זאת אז מבקרים אותו על פוליטיזציה של המערכת (כאילו שהפקיד לא נקט עמדה פוליטית …). עוד דוגמא, היא רא”ל אשכנזי – האיש קיבל מראש קדנציה חריגה של 5 שנים (בניגוד ל-4+1 של מינויים דומים בעבר) ומתוך הבנה כי לא יקבל הארכה. וראו זה פלא, עת סיום תפקידו פתאום נעלב שלא מקבל תוספת שנה … על מה ולמה? ומי נסקל בכיכר העיר? שר הביטחון, בודאי ולמרות שהיה בסדר גמור (ולא שאני מעריץ גדול שלו).

    לגבי סדרת ההערות בנוגע לשיטת המשטר – הרי השיטה שלנו היא שיטה המכונה פרלמנטרית ולא בכדי. שבה יש נציגות לזרמים ומגזרים שונים באכולוסיה וזאת בהתאם לאופי המאוד מיוחד של המדינה (זרמים ביהדות, מיעוטים אתניים ודתיים וכו’). החלופה, היא שיטת משטר “כמו באמריקה” ששם משוחק משחק סכום אפס אכזרי. שיטה שבה המנצח לוקח הכול והמפסיד מגורש עם נוצות וזפת. לא סתם מייסדי המדינה הקפידו שלא לבחור בנתיב זה שמבטיח מלחמת אחים וריסוקה של המדינה פנימה. בישראל, גם אם לא נאהב זאת, רק השיטה היחסית המאצילה מנגנון קונזסיונאלי יכולה להתקיים ולשרוד לאורך זמן (תחשבו על זה שאתם בצד המפסיד של אותו משחק סכום אפס ואז בודאי יפול האסימון). רק בשיטה שכל פלח מקבל נתח מסויים מהעוגה יאפשר את שרידותו של קיבוץ הגלויות הזה.

  16. @נמרוד
    בנוגע לטיעונך הראשון, אני משוכנע שנבחרי הציבור יחשבו פעמיים ושלוש בטרם הצבעה, כאשר הם מדמיינים את עצמם נאלצים להגן עליה בבחירות הבאות. כן, זה אומנם ארוע רחוק, אבל כאשר אתה מתמודד ישירות על כסאך, הוא בלתי נמנע (“מר כהן, אתה טוען שאתה מאמין בחופש הפרט. הזכר לנו מדוע הצבעת בעד איסור מכירת אלכוהול למבוגרים אחרי 11 בלילה”).

    אין ספק שבשיטת בחירות איזורית יש סכנה של תת-יצוג למיעוטים, וזו בעיה שפירוש יש להתייחס אליה. פתרון אפשרי (אשר מוזכר, כפי שיובל ציין, ע”י “ישראלים להצלת הדמוקרטיה”) הוא חלוקת הארץ למספר קטן יחסית של איזורי בחירה, כאשר מכל אחד מהם מגיעים מספר נציגים. מצד שני, יש לציין כי גם במדינות בהן מתקיימת שיטה אזורית פשוטה המועמדים מתחרים על ליבם של קבוצות מיעוט בקרב הבוחרים שלהם, ולעיתים קרובות הן יכולות להכריע את הכף לכיוון זה או אחר. באופן פרדוקסלי, יתכן ולערבים תהיה השפעה גדולה יותר במערכת כזו מאשר במצב הקיים, בו יש להם אומנם יצוג מגזרי ישיר אך מעט מאוד כוח בכנסת.
    @א.כ.
    יתכן שאני אומנם טועה ומטעה, אבל אני מתקשה למצוא סתירה בין דבריך לבין דברי. נראה שיש בינינו הסכמה לגבי כך ששלוש המפלגות החילוניות(?) מציעות, בפועל, את אותה המדיניות הכלכלית. יתר על כך, אני גורס שאפילו ויכוחי הימין/שמאל בין המפלגות הללו הוא בגדר זריית חול בעיניים. מדיניות החוץ שלהם – שוב, בפועל, לא על הנייר – דומה מאוד עד זהה.

    להלן, קרטל.

    לגבי הצבעה למפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית… האם אתה מרמז לאחת המפלגות האחרות בכנסת? אני לא רואה כזאת. לו הייתה, לא הייתי מתלונן על העדר אלטרנטיבות. בדבר אחד אני בטוח – כל מפלגה חדשה מסוג זה תמצא עצמה בהתמודדות ישירה עם כל הגברדיה הישנה. עם כל הכאב, כפי שאמרתי קודם, למפלגות שינוי חברתי יש רקורד ממש מחורבן בארץ.

    לגבי שינוי שיטת הבחירות, אני מאמין גם מאמין שהיא תשנה את המצב. נכון, הויכוח בתחום מדיניות החוץ ישאר גורם מרכזי, אבל המעקב אחר פעילותו הפרלמנטרית של ח”כ שנבחר ישירות תהיה מדוקדקת בהרבה. אדם שירצה להיבחר בשנית לא יוכל להסתפק ב-“אני איש מחנה השלום/מוות לערבים” בתור טיעון יחיד. ראה תשובתי לנמרוד.

    @אבא
    אני רוצה להפנות אותך לטיעונו של נמרוד (12). הסקטוריאליות היא בעיה עצומה עבור השלטון בארץ. לדידי, השיטה הקיימת לא מעודדת גישת קונצנזוס אלא דווקא “הבה ונחטוף כמה שיותר מהעוגה לחבר’ה שלנו” – ומגבירה את הקיטוב והשנאה בחברה שלנו, לא להפך. דיברת על להיות בצד המפסיד? בתור חילוני, או ליתר דיוק, לא חרדי, אני מרגיש שאני שם מאז שנולדתי. אין ספק, יש למנוע מצב של השתקת המיעוטים, אך גם ההיפך נכון: צריך לקיים מערכת שמאפשרת לשלטון לפעול באופן שאינו מוכתב באופן קבוע ובלתי נמנע על ידי שיקולים צרים, קצרי טווח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: