כאשר גבעתיים הלכה ברגל לתל-אביב

לא לחינם קשה ביום שאחריי לקרוא טקסטים מדויקים על ההפגנה הגדולה בתל-אביב. מדובר באירוע שקשה להכיל אותו. בכמה שעות שהייתי בהפגנה, יחד עם הבת הבכורה שלי, מאיה, פגשתי אנשים שלמדו איתי ביסודי, אנשים שגרו איתי בשכונה, שעבדתי איתם, חברים קרובים, עמיתים ואפילו חברה של אמא שלי. כולם היו שם. כולם. באוויר היתה אווירה של קרנבל, של מחאה, כאשר מאסות של אנשים צעדו ברחובות, אנשים מכל הסוגים, מכל הגוונים, מכל הגילאים.

כאשר פגשתי את שגיא חמץ הוא אמר לי שבמחזה כזה הוא לא נתקל: זה נראה היה כאילו כל גבעתיים הולכת ברגל לתל-אביב, תיאר. לא רק גבעתיים הגיעה ברגל לתל-אביב. נראה שחלקים גדולים מהמדינה התרוקנו וזרמו לתל-אביב. בכל מקום שאליו הלכת, לכל רחוב שאליו ניסית להימלט מההמון, גילית עוד המון. לא היה אף אחד שרצה להפסיד את האירוע הזה ואלו שבכל זאת נשארו בבית למרות שיכלו להגיע אליו: אני מרחם עליכם.

כתבתי אתמול בטוויטר “מעכשיו זה רק עניין של זמן. השינוי כבר כאן”. ומיד קפצו שניים ושאלו “מה השינוי?”, “במה בדיוק העם בחר?”. ברור שהם לא היו בהפגנה. רק אימבצילים שיושבים בבית ומסבירים לכל העולם שאי אפשר לשנות, שאין טעם, שעולם כמנהגו נוהג, רק אנשים מהסוג שמעדיף את העליונות האינטלקטואלית המזויפת שמבוססת על חוסר עשייה, אדישות ועציצות, רק משרתים נרצעים כמו חנוך דאום ודומיהם, יכולים לייצר כזה זלזול מתנשא וחלול.

הבוקר קראתי בפייסבוק של הפרופסור למדע המדינה, גד ברזילי, את המשפט הזה:

מי שלא היה אתמול בהפגנת הענק בתל אביב לא יכול להבין את השינוי שמתחולל כאן. עוצמה אדירה של דרישה לשינוי חברתי עמוק. לא הייתה אלימות. הייתה דמוקרטיה. דרישה קולקטיבית לכונן יסודות מחודשים של מדינת רווחה. הייתי כבר בהפגנות בעבר. עבדתי עם פוליטיקאים וארגונים חברתיים. דבר כזה עוד לא חוויתי בישראל. תשוקה לרפורמה חברתית. אפילו אם זה יחלוף מחר בבוקר הזרעים ינבטו. ההגדרה התודעתית של ‘שמאל’ ו’ימין’ בישראל מתחילה להשתנות. הייתה שם תשוקה עמוקה לצדק חברתי ואותה איש כבר לא יוכל להרוג.

בכמה שעות שביליתי עם מאיה הסברתי לה מונחים שאולי היא נתקלה בהם אבל זו היתה הפעם הראשונה שהיא ביקשה הסבר עליהם: “מהי ערבות הדדית?”, שאלה. “מה זו הפרטה?”, היא התעניינה. “אם זה הפרטה באה מהמילה ‘פרטי'”, התעקשה להבין, “מה הקשר לממשלה?”. חברים שבהם נתקלנו הסבירו לה שהשעות שבילתה בתל-אביב חשובות יותר משנה בבית ספר. בהתחשב במערכת החינוך הישראלית, זו לא ממש חוכמה.

מי שהיה בהפגנה וראה מאות אלפי אנשים מזיעים את נשמתם ולא אכפת להם, נוגעים האחד בשני (אין ברירה), מסריחים האחד את השני, נוטפים, ממש נוטפים מזיעה, רק מי שמבין שזהו אותו עם ישראל שמעדיף את המזגן, תמיד מעדיף את המזגן (גם אני), מבין שהשינוי כבר כאן.

בוקר טוב ישראל.
כמה טוב להתעורר.

44 מחשבות על “כאשר גבעתיים הלכה ברגל לתל-אביב

  1. גם אנו באנו כל המשפחה כולל אמא שלי והבנות. ולמרות שהייתי באין ספור הפגנותת, עצרות, צעדות וכו במהלך 25 השנים האחרונות, אווירה כזו לא זכורה לי לעולם.
    מוקדם הבוקר כשהתעוררתי ושאר הבית שפוך עדין במיטות הבנתי שהבנות (בנות ה-5 ו-3) היו חלק ממשהו שישנה את חייהן.
    ונסיים בגירסה שלהן “הפגנה, לא חשוב על מה – לא רוצים את אבא בשנה הבאה”

  2. הגעתי מרמת גן. את הרכב העמדתי כבר באמצע הדרך כי אי אפשר היה לזוז. כשיצאתי מהרכב גיליתי שכמעט כל רמת גן צועדת איתי לאותו כיוון. זה היה מדהים. אנשים שבימים כתיקונם לא ילכו מאה מטר ברגל מרוב עצלות (ואני ביניהם) צעדו אתמול קילומטרים כדי להגיע לתל אביב

  3. כאחד משני האימביצילים המוזכרים מעלה, עולה בי הצורך ליישר קו עם היו”ר, אבל לצערי אינני מסוגל.

    למרות הדעה הנחרצת של היו”ר, הייתי אתמול בהפגנה. אומנם לא נתקלתי ביו”ר, כנראה שהוא לא היה באזור שממול הכניסה המערבית לקריה (היכן שהאמיביצלים האמיתיים טיפסו על הפיגומים).

    בתחילת המחאה (כפי שהשתקף בהפגנות הקודמות) הכוונה הייתה לשינוי פוליטי, כלומר להביא להפלת ממשלת הימין (הקיצוני). בהפגנה שהייתה אתמול, הרוח הייתה שונה. לא היו קריאות להתפטרות של ביבי. אנשי המחאה הפנימו שהבעיה היא לא עם ביבי או הליכוד, שכן כל המפלגות המרכזיות חטאו בהעדפת טובת הסקטור (מתנחלים, חרדים, טייקונים וכו’) על פני טובת הכלל.
    השינוי הנדרש הוא בהחזרת נושא טובת הכלל לשיח הציבורי, כך שבכל דיון ממשלתי/פקידותי ילקח בחשבון האינטרס הציבורי, ולא רק האינטרס הסקטוריאלי, תקציבי או הפוליטי.

    בין המוחאים קיימים שונאי ביבי מופגנים, לשמחתי הם אינם הרוב. אני חושב שהטור של נדב אייל (מעריב) בשישי באחרון, נגע בנקודה הנכונה – דרוש ניו דיל חדש בין המערכת הפוליטית לבין האזרחים.

  4. הייתי בהפגנה. הייתי גם בשבוע שעבר. נכון, התחושה היא של עוצמה גדולה. אבל למחרת בבוקר גם אני שואלת את עצמי – נו, ומה נשתנה? מה ייקרה פה אחרת מעכשיו, ואיך בדיוק זה יקרה? כן, אנשים נהרו מכל רחבי גוש דן וגם מכל רחבי הארץ (חזרתי במונית עם אישה שבאה עם הבת שלה ברכבת מעכו). אבל מה בעצם זה אומר, ואיך זה ישנה משהו? שלטון מחליפים בבחירות או בהפיכה. הפיכה אין פה וגם לא נראית באופק, הבחירות לא קרובות והכנסת בפגרה כך שגם הצבעת אי אמון לא יכולה להתקיים וממילא מי הם בדיוק נציגי המחאה הזאת בכנסת אנחנו גם לא יודעים. ואפילו יוחלף השלטון, מי יבוא במקומו? מי בדיוק יכופף את ידי מחליטי ההחלטות לדאוג לאינטרס הציבורי?
    נכון שקשה לשמוע את זה וקשה לחשוב את זה אחרי שהמחאה הצליחה להוציא כל כך הרבה אנשים לרחוב, הישג שקשה להעלות על הדעת גדול ממנו. אבל השאלה בכל זאת נשאלת, וצריך להתמודד איתה.

  5. פינגבק: Twitted by shayblank ~
  6. הבורסה היום נסגרה למסחר לאחר שצללה כלפי מטה.
    כנראה שיש מי שחושב שההפגנה דווקא יוצרת שינוי. רק התחלנו!

  7. אתמול היה יום חגם של המוני ישראלים. היום יום חגם של מיעוט ספקולנטים (ושל הכתבלבים הכלכליים של ביבי, גב ארלוזורוב ונחמיה שטרסלר).

  8. אהוד (9): מ.ש.ל.: אנשים כמוך, שכל מה שיש להם לתרום הוא בוז. זה מה שיש לך להציע, זה כל מה שיש לך לתרום: בוז.

    אנשים שזה הדבר היחיד שהם מסוגלים לנפק מהנפש שלהם – לא הזדהות, לא חמלה, לא תקווה, לא תעוזה, לא חלום, לא אהבה – רק בוז, הם אנשים שאני מרחם עליהם. הם מסכנים.

    אני מצטער אהוד, שזה מה שאתה: אדם הבוז.
    תרגיש טוב.

  9. טוב, אנסה להתעלם מהתשובה הגסה והמכוערת ולהיות ענייני: אין פוקוס למחאה הזו. אין ביטוי מפלגתי ממוסד שיהווה משקל נגד לטייקונים ולפוליטיקאים. הפעולה היחידה האפקטיבית לאורך זמן זה מפלגות. אפילו לא בג”צ, שזה רק פה ושם.
    זכור שמוטי אשכנזי ומחאת יום כיפור העלו את הליכוד – עוד מפלגה ממוסדת לחלוטין. כל השאר כשלו: מפלגת המרכז, שינוי של טומי לפיד, ד”ש, צומת. כך שמה שיקרה פה הוא שהליכוד אולי יתחזק דווקא. אולי אולי יעלו בו כחלונים למיניהם – מעין רובין הודים שיאזנו את מפת השוק החופשי לכיוון טיפה יותר רגולציה, הפחתת בעלויות צולבות – לא הרבה יותר מזה. זה בטח לא יעלה מפלגות סוציאליסטיות. העבודה, מרצ, חד”ש – היום יש להן 20 מנדטים ביחד, וכך זה גם יישאר.
    ולגופו של טור, שכתבתי, יש לך מה להגיד? כי “בוז” והטיותיו זו תשובה שלא מכבדת את בעליה.

  10. מה יש לומר למי שאחרי הפגנה כמו אתמול מסיים את דבריו ב”כך זה גם יישאר”? צר לי, אין לי שום דבר מחוכם לומר. רק רחמים יש לי עלייך.
    אני מתנצל אם זה פוגע בך.

  11. טוב, אני מניח שאתה לא היסטוריון (ואני כן), ואולי יש במדע ההיסטוריה מעט לקחים, שאותם ניסיתי להביא כאן. אתה מוזמן להמשיך לרחם, אבל חבל לבזבז רחמים על מי שלא צריך אותם.

    ושוב: תשובה לגופם של טיעונים – יש לך?

  12. אהוד נראה לי שפספסת. אנחנו מנסים כאן לשם שינוי להסתכל קדימה. אני משוכנע שאפילו היסטוריונים עושים את זה לפעמים.

  13. יובל,
    עם כל ההתרגשות והאחווה, נראה לי לא נכון לפסול על הסף כל דעה שמביעה ספק במחאה הזאת, במטרות שלה ובסיכויים שלה להצליח, לקרוא לזה “בוז” ולהתנשא על המחזיק בדעה כזאת באמצעות “רחמים”. זאת לא תשובה עניינית ויש תחושה שהשאלות הללו נוגעות בנקודה רגישה שקשה להתמודד איתה, וזו דווקא הסיבה שכן צריך להתמודד איתה.

  14. אוי. כמה שאנשים לא יודעים לקרוא.

    יובל לא קורא בוז לאהוד, אלא אומר שאהוד בז למחאה.

    ואיך זה יקרה? הממשלה לא תיפול, ולא תעשה כלום, ולקראת הבחירות הבאות יקומו מפלגות חדשות וסיעות בתוך מפלגות קיימות שיזכרו את המחאה וייתנו לנו אלטרנטיבה.

  15. לעניין הדיון בין יובל ואהוד
    אהוד- אתה כנראה לא מבין, זה הזמן לאנשים שעושים היסטוריה, ולא להיסטורינים.
    המקום הזה בו אנו חיים לא נבנה על ידי הסטוריונים אלא על ידי עושי הסטוריה
    (טוב הם קראו לא מעט הסטוריה)
    גם האינטרנט שבו אתה כותב היא תוצאה של עושי הסטוריה.

    אה כן, ילדי הפרחים של 68 הם הם עושי האינטרנט של שנות התשעים.
    אז כשאתה כותב פוסט או עושה לינק, אתה עושה זאת בזכות הרעיונות של 68
    אם אתה לא מבין זאת, אולי אתה לא ממש הסטוריון?

    אני בעד עשייה, שאולי תהיה לא ממש מושלמת ואולי אף עם חורים פילוסופיים הסטוריים,
    מאשר חקירה ובהייה שמייצרת בעת כזו רק תסכול.
    אם אתה בעד הרעיון של צדק חברתי, הבא רעיון מקורי מנבכי המחקר שלך כדי לממשו מעשית
    אם לא, פשוט תגיד שאתה נגד צדק חברתי ותן לנו שקט
    אנו כאן עושים שינוי. אם הוא יקרה, אבותינו שהקימו את הדבר היפה כאן צדקו.
    אם לא, הם טעו, ואז לך ההסטוריון ישאר לנתח את תוצאות הכשלון, כמו למשל, תפקידם של “הסטוריונים”

  16. האורגניזם (15): אין שום בעיה להטביע כל דבר באמצעות ירידה לפרטים. אין שום בעיה להטביע כל דבר באמצעות הצבעה על המנגנונים הגדולים שעומדים מנגד ועל חוסר התוחלת בניסיונות להביא שינוי. באמת. תני לי כל דבר שתרצי לעשות, כל פרויקט שתרצי להרים, כל מיזם שתרצי לפתח – ואסביר לך למה את לא יכולה לעשות אותו, למה לא כדאי לך להיכנס לזה, למה זה יעשה לך רק צרות ובעיות.
    זה הכי קל בעולם ואם כולם היו כאלו, לא היתה נופלת חומת ברלין, משטר מובארק, האפרטהייד בדרום אפריקה ואובמה לא היה נשיא.
    אני רחוק מלהיות תמים – אף אחד כאן לא תמים. אבל נראה שרבים, רבים מאוד, מנסים לראשונה מזה שנות דור לעשות משהו, להזיז את המדינה למקום טוב יותר ונכון יותר, צודק יותר ונעים יותר.
    אנשים שכל מה שיש להם לתרום לדיון הוא “מה שהיה הוא שיהיה” ומוסיפים “אבל איך תקצץ חצי אחוז מהמע”מ בלי קיצוץ רוחבי של שלושת-רבעי האחוז בתקציב הביטחון ושם כידוע יש שר ביטחון שיש לו הסכם עם ראש הממשלה כיוון שיש להם ברית פוליטית חזקה בלה בלה בלה”, מעייפים אותי, משעממים אותי ובעיקר הם תופסים מקום מיותר בשיח הציבורי.
    אם כל מה שיש לך לתרום לדיון זה להסביר למה שום דבר לא יצליח, פנה את המקום למי שמנסה לעשות. הוא לפחות מנסה וגם אם הוא ייכשל, הוא אשכרה ניסה לעשות מעשה. אתה, לעומת זאת, סתם יושב ביציע וזורק עליו עגבניות.

  17. מודי, אנשים יודעים לקרוא לא פחות טוב ממך. תקרא שוב את מה שכתבתי אולי תבין. אני לא אמרתי שיובל בז לאהוד, אמרתי שיובל קורא לדעות של אהוד “בוז”, ולדעתי יש בהן מעבר לבוז, גם שאלות חשובות. ששוב, כך הולך ומתחוור מהתגובות כאן, אין שום עניין לענות עליהן, רוצים רק ליהנות מנעימת משק כנפי ההיסטוריה.
    לגופו של עניין, תשובתך “לקראת הבחירות הבאות יקומו מפלגות חדשות וסיעות בתוך מפלגות קיימות שיזכרו את המחאה וייתנו לנו אלטרנטיבה” – אפשר לקוות שהמחאה הזו העלתה נושא חשוב לפני השטח ועכשיו הוא ישחק תפקיד כלשהו בבחירות. זו עדיין לא מהפיכה, והצעירים ברוטשילד ובשאר המאהלים בארץ אינם חלוצים, מדינת ישראל לא נולדה מחדש. לצאת במוצאי שבת להפגין בתל אביב עוד לא עושה שינוי. זאת הבעת תיסכול משותפת. נעים, אבל עדיין לא מספיק.

  18. איך אומרים בסביבתי? כולם הולכים להפגנות, וצועקים ומתמלאים בתקווה, ובסוף יצביעו לאותן מפלגות. אולי מודי צודק. אולי סיעות במפלגות קיימות יזכרו את המחאה. הלוואי. כי זו התקווה היחידה. על סמך נסיון העבר.

    והסיבה היחידה שאני לא תוקף בחזרה כשדנים פה על “עשייה חברתית” ו”צדק חברתי” היא שעשיתי כל כך הרבה בתחום. בשטח. בהפגנות. בנסיעות. בהחתמות. כך שאני רגוע בתחום הזה. המצפון שלי שקט, והקרדיט שלי מלא.

  19. שאלה (ולא כדי לקנטר, אלא באמת כדי לדעת): האם מישהו מכם משלם מסים למפלגה? חבר במפלגה? הצביע בפריימריז של איזושהי מפלגה כדי לבחור נציגים שיקדמו בכנסת מצע של צדק חברתי? כי התפקדות כזו, למפלגה, ותשלום מסי חבר, והצבעה בפריימריז, ופעילות במסגרת סניפי מפלגה, ופקידת חברים חדשים, ועשיית נפשות – הן למועמד שלך, הן למפלגתך – כל אלה אפקטיביים הרבה יותר מאשר כל מה שקורה כעת. כל זה גם הדרך היחידה להפוך את מה שקורה כאן לאפקטיבי. כל זה הוא גם הדבר היחיד שיישאר כאשר ההפגנות האלה תיפסקנה.

  20. אהוד (22) .הנה אני עושה נפשות. מה הסיפור שלך? אז אתה בעד או נגד? אולי אתה פשוט מיואש? יאוש הוא הרעל הכי גדול.
    תתעודד חביבי, אם במקום להביע יאוש ובוז(זה מה שאתה עושה במאמר בבלוג) , תן את מה שיש לך עם כל הכישורים שלך והניסיון. אנחנו התמימים זקוקים לכל מוח וכוח.

    (יש לי בן בצבא, אחרי שנת שרות, קומונר בנוע”ל. זה מספיק בנתיים? אני נורא רוצה שיהיה לו טוב במדינה)

  21. קצת עצוב שמישהו שואל שאלה ומבהיר מראש שאינו בא לקנטר, ואילו אלו שעונים לו עושים זאת כאילו כן בא לקנטר.

  22. אהוד אמיר, נדמה לי שאתה שוגה כשאתה מסתכל על פוליטיקה אך ורק דרך פריזמת המפלגות. פוליטיקה, מערך יחסי הכוח בחברה, בוודאי במאה העשרים ואחת, היא מקום שבו המפלגות הולכות ומאבדות מכוחן. קבוצות לחץ ואינטרס פועלות ומשיגות יותר ויותר את מבוקשן באמצעים לא מפלגתיים: תנועות, עמותות, אגודות – NGO. מי שמחפש לדבר ההיסטורי והנפלא שמתרחש כעת איזושהי שורה תחתונה בספר התקציב מוסיף להסתכל על הפוליטיקה הישנה כאפשרות היחידה הקיימת, בזמן שהיא ממילא הולכת ומפנה את מקומה בעולם המערבי. לכן, המחאה הזו חשובה בעייני קודם כל בגלל השינוי שהיא יצרה כלפי מטה, בתודעה האזרחית, הרבה יותר מאשר בתביעות שיופנו כלפי מעלה, כלפי השלטון.
    עכשיו תחליט: רוצה לקחת בזה חלק? יופי לך. לא רוצה? ההפסד כולו שלך (למרות שמהרווחים שתניב המחאה כנראה גם אתה תיהנה). מיותר להתאמץ לשווק את המחאה הזו לציניקנים. לא מדובר כאן במוצר, והציבור הציניקני אינו לקוחות לא מרוצים ראו משקיעי מניות שצריך לפייס. זה פשוט לא הטרמינולוגיה ולא המהות של הסיפור הזה.

  23. מקסים שאנשים מביאים את הילדים. אתמול ראינו ילדונת קטנטנה ובלונדית כזאת שנישאת על הכתפיים של אבא, מנופפת באגרופים קטנים וצועקת “העם דורש צדק חברתי!” זה חינוך לדמוקרטיה וזה סבבה. בצרפת מקובל להוציא את התלמידים מהכיתה להפגנות שמתקיימות ברחוב כחלק משעת חברה, צריך את זה כאן גם.

  24. תראה יובל,

    אני מסכים שמשהו גדול מתרחש ומי שלא יוצא מהבית, כאילו לקה בשיתוק והלם.

    עם זאת, נאיביות תהיה להניח שהתנועה החברתית הזו תניב שינוי מבני ומערכתי אד-הוק. לכן וכמו שנדרש שיהיה במשטר דמוקרטי – ההשפעה והביצוע נעשים דרך הפרלמנט. כלומר, באמצעות המפלגות.

    אתה הבנת זאת, עוד לפני האירועים האחרונים – אבל נדמה שרבים ובראשם מובילי המאבק (הנאיבים משהו) לא הטמיעו שקסם לא יהיה פה והם נדרשים ללכלך את הידים.

    אני, לדוגמא, מלכלך את הידיים כבר שנים ויודע שהשפעתי וכיוונתי את הספינה מעט בכיוון הרצוי – אם רק היו רבים כאלו היא הייתה מזמן כבר פונה בכיוון הנדרש.

    לטעמי, זו צריכה וחייבת להיות התוצאה הישירה של המאבק הזה – לא הורדת מז כזה או אחר אלא מעורבות ישירה ובלתי-אמצעית של האזרח במשחק הפוליטי.

  25. לינוי – קבוצות לחץ, NGOs ועמותות הן חלק מהבעיה ורק מעידות על עוצמתה ולא על הדרך לפתרון. האם עמותות צריכות להעניק לחם לרעבים – או הממשל? האם עמותות הן שיוזילו את מחירי הדיור והדלק ויעלו את שכר הרופאים, המתמחים והמורים? האם עמותות וקבוצות לחץ יוכלו להביא שינוי חקיקתי – ולו אחד ויחיד – שיקבע פיקוח ממשלתי על מחירי מעונות הילדים או הדיור להשכרה? ברור שלא. כל זה קורה במליאה ובוועדת הכספים. ומי משפיע שם? לוביסטים. ושל מי? של “העם” – או של אקירוב-דנקנר-תשובה-בן-דב-וכו’? השדולות החזקות ביותר הן של הטייקונים. הלוביסטים של חברות הסלולר, חברות הדלק, חברות הביטוח, הבנקים, מקבלים הן משכורות עתק והן גישה בלתי מוגבלת למחוקקים.

    במבנה הפוליטי והשלטוני של דמוקרטיה ייצוגית, אין תחליף למפלגות. בסופו של יום, כשאת רוצה לשבור מונופולים, קרטלים ובעלויות צולבות – דרושה חקיקה ודרוש תקציב לאכיפה. ואת זה יכולות להשיג רק מפלגות. כשאת רוצה לאכוף חוק שכר מינימום (במדינה שבה יש 100 פקחים על 400,000 מעסיקים) – דרוש תקציב לאכוף את החקיקה הקיימת. שוב חזרנו לוועדת הכספים (כי אף טייקון לא ינדב כסף לשם פיקוח על שכר הרעב שהוא מואיל בטובו להעניק). כשאת רוצה שיהיה פיקוח ממשלתי על שכר הדירה, הרי שזה עניין שצריך להיאכף בחקיקה ובתקציב. ושוב חזרנו לכנסת. אין אפס.

    עם העיתונים שמדווחים על צעדות הענק יעטפו מחר דגים. והדגים האלה יהיו יקרים להחריד. הסיכוי היחיד של המחאה הזו הוא אם הצעדות האלה יולידו מחאה אפקטיבית במרכזי המפלגות ויקדמו ברשימותיהן של המפלגות לכנסת מועמדים שמדברים את שפת המחאה הזו. פ-ו-ל-י-ט-י-ק-ה. זה המשחק האפקטיבי היחיד.

    ויובל – כן, יש לי שאלות נוספות, אבל הן לא אישיות כלפיך. כל מפגין, צועד ואיש אוהלים צריך לשאול את עצמו:

    1. כמה שנים אני חבר מפלגה? כלומר, עד כמה הייתי פעיל באמת עד היום?
    2. בכמה הפגנות הייתי עד היום? לא חשוב איזה. חשובה המעורבות המתמשכת.
    3. בכמה פריימריז של מפלגתי הצבעתי עד היום? כלומר, כמה פעמים דירגתי במו ידי את מועמדי מפלגתי לכנסת? לרשות המקומית?
    4. כמה חוגי בית קיימתי? כמה אנשים פקדתי למפלגה שלי? כמה פעמים עמדתי בדוכנים ובצמתים והחתמתי על עצומות שיוגשו לח”כים או חילקתי חומר?

    אפשר להוסיף עוד שאלות, אבל הכיוון מובן: צעדות זה יופי. מרגישים התלהבות אדירה. שינוי באוויר. היסטוריה. אבל כל זה לא שווה כלום – כלום – בלי העבודה האפורה במרכזי המפלגות, בלי הפעילות הפוליטית האישית המתמדת.

  26. אהוד, אתה כנראה תמים מאוד, אם אתה חושב שחברות במפלגה, או פעילות במפלגה משנים משהו. פעם קראתי ספר של ח”כ קטן ממפלגת העבודה ששמו נשתכח ממני, כיצד המנגנון עצמו מסרס את הפעילים. אני זוכר עדיין את חיים רמון הזחוח אומר אחרי בחירות 92 שמכיוון שרק פחות מ-50% מהעם הצביעו בעדם, העם יקבל קצת פחות מ50% מהמצע. יותר מכך, הלוביסטים וקשרי ההון והשלטון הם אלה שקובעים מה יהיה פה. אני אשאל אותך שאלות: מדוע פתרונות לבעיות שברורים אפילו לילדה בת ארבע, לא ברורים למנהיגינו? למה כששירות מופרט, איכותו תמיד יורדת אבל נחמיה שטרסלר ממשיך לצעוק ככרוכיה שהמדינה לא יודעת לנהל? למה מאז 1985 אנחנו נותנים ונותנים לטייקונים ולא מקבלים דבר בחזרה? (גם לא מס?)

  27. יואב, מה אתה מציע חוץ מביקורת? מצד אחד אתה אומר שצריך שהמדינה תמשיך לנהל, מצד שני כל המחאה של השבועות האחרונים נסובה בדיוק על זה – על חוסר היכולת של המדינה לנהל. אז השארת אותי מבולבל.

    לגבי יכולות הניהול של המדינה – פעם היה ניסוי כזה. קראו לו קומוניזם, וכמו שכותב יובל נח הררי בספרו פוקח העיניים “קיצור תולדות האנושות”, זה הוציא את החשק לנסיונות נוספים. מסתבר שהקפיטליזם יצר ב-500 השנה האחרונות עולם שרק הוא יכול לנהל. וזה לא סותר פיקוח ממשלתי.

    אתה כותב “כששירות מופרט, איכותו תמיד יורדת”, אבל כל הסוציאל דמוקרטיות של מערב אירופה מקיימות איזון בין הפרטה או שוק חופשי, לבין פיקוח ממשלתי. זה לא מצב של “או-או”. זה גם וגם. הניו-דיל הוא דוגמה מפוארת אחת מני רבות.

    בתשובה לשאלתך – אם שירות מופרט, האם המדינה לא יכולה להמשיך לפקח עליו? בוודאי שכן. וזה קורה כל הזמן, פה ובעולם. איך היא עושה את זה – זו כבר שאלה אחרת.

  28. בוקר טוב ישראל.
    כמה טוב להתעורר.

    ועל כך אמרה ענבל פרלמוטר ממרחק שנות אור מכאן ב- 95′:
    “כולנו ציניים כל הזמן, כהי חושים.. חבל שהגענו למצב כזה נוראי כדי להתעורר.. אני יודעת שאני התעוררתי באיזושהי צורה..אין בזה פסול להתרגש בארץ שלנו, אין בזה פסול להגיד שאנחנו שייכים לכאן, אין בזה פסול להגיד לומר שכולנו ביחד בסופו של דבר”
    כל זה בא כהקדמה ל”חמדת אבות 2″ שלה:
    “…
    אי אפשר לקנות גן עדן בדם

    בראש מורכן נמשיך לסבול,
    או שנצעק בקול גדול:
    אי אפשר!

    אסף אמדורסקי סימפל והחדיר חלקים מהראיון הזה להסטוריה המוזיקלית עם חלום כהה שלו:
    “…
    יש לי חופש
    יש לי מטרה
    לא צריך לנסוע חזרה
    יש עוד טעם
    אפשר למצוא פינה
    תן לי סוף
    או שתמצא לי התחלה.”

    חלום כהה – הבחירה שלי לפסקול המוזיקלי של המחאה הזו.
    שינוי סדרי העדיפויות – לא רק בטחון.
    חיים, זה מה שאנו צריכים כאן.

    ולגבי שלל התגובות וההשתלחויות ההדדיות, חבל ממש. היופי האמיתי של מה שהתחולל בשבת הוא בדיוק הקונצנזוס רחב היריעה, חוצה מגזרים, מגדרים, לאומים, תרבויות, השקפות פוליטיות, גילאים, מקצועות ומשכורות.
    על בריקדה ופיגום או בהווי הרחוב הלח. כולם רוצים הווי אחר. שקט נפשי לצמיחה. סוף לעוול האינסופי.

    די. בואו נפרמט את השיטה.
    ישראל – הדור הבא. קול העם. קול כולם. צ”ח.

  29. לינוי – מה שאת כותבת מפחיד אותי. אני לא רוצה ש”הפוליטיקה הישנה” (דמוקרטיה זה ניסוי שבמתכונתו הנוכחית הוא רק בן מאתיים ומשהו שנים בערך, לא?) תעלם לטובת

    “קבוצות לחץ ואינטרס”

    . את חושבת שמה שקורה עכשיו זה תהליך שבסופו המפלגות ייעלמו לטובת

    תנועות, עמותות, אגודות – NGO

    שהשד יודע מי מממן אותן ומה מטרתן וקוראת לזה דבר הסטורי נפלא שמתרחש כעת?
    לדעתי דמוקרטיה כמו שהיא צריכה להיות אומרת שיש לכל אזרח קבוצת לחץ ואינטרס שמייצגת אותו, יש הסכמה על כך שקבוצות לחץ לא רשאיות לאסור על קיומן של קבוצות לחץ אחרות, ויש הסכמה שזכויות מסוימות מובטחות גם למיעוטים. המצב אצלנו עגום כל-כך לדעתי דווקא בגלל שהדמוקרטיה נפלה קורבן לקבוצות לחץ ואינטרס שאינן מייצגות את הרוב וכך השלטון אמנם נבחר על ידי העם, אבל מוסדות השלטון כל-כך מוטים לטובת קבוצות לחץ מסוימות, שהשלטון כבר לא מייצג את העם. כשאין דמוקרטיה יש את המקורבים למלך (=טייקונים או NGO’s שממומנים על ידי טייקונים), ראשי הצבא וראשי הכנסיה(= מנהיגי הפלגים החרדים). במקרה אחד נדיר גם נציגי הפועלים היו שם במקום הקבוצות האלה וגם זה לא נגמר טוב. כשאין דמוקרטיה היחידים שמטורפים מספיק להילחם בשלטון הם המוקצים (הקיצוניים משמאל ומימין), והעם נעלם לו בין הכסאות עד שהוא לא יכול יותר ומארגן מהפכה. אני מקווה שאנחנו עוד לא שם ושלא צריך מהפכה. העבודה צריכה להתבצע במפלגות. הלוואי שכל אזרח שהיה בהפגנה בשבת יתפקד למפלגה, ושאחד מעשרה שהיו בהפגנה גם יפעל בתוכה. זו תהיה ההצלחה הכי נפלאה ונהדרת שיכולה להיות למחאה הזו. מהטור של אהוד אמיר הבנתי שאם לא תהיה מהפכה המחאה נכשלה לדעתו, אבל מדיעותיו בתגובות אני מבין שגם זו תהיה הצלחה בעיניו, גם אני, כמוהו, מקווה שהוא יתבדה בתחזיות הכשלון.
    הכיף של הדמוקרטיה, כשהיא עובדת טוב, זה שרוב הזמן גם אזרחית לא פוליטית יכולה לסמוך על כך שהשלטון מייצג אותה, פחות או יותר, ולהתעסק בשלה. אבל עכשיו העם לא מיוצג בשלטון, לכן צריך לשנס מותניים, להצטרף למפלגה ולהשפיע. תהיי שם לפחות עד שתחשבי שאת מיוצגת מספיק טוב, ואז תוכלי לחזור לתת שעות נוספות או לפתח תחביבים אחרים.

  30. אני רק לא מבין למה כל אחד מנסה להסביר מהי הדרך הנכונה ליצור שינוי / מה הדרך הלא נכונה ליצור שינוי.
    רווח ראשון של המאבק: יש המון אנשים שתומכים בו. מתוכם יש קצת פחות אבל המון אנשים כשרוניים שמדברים על פתרונות ומשקיעים מחשבה ומשאבים בנושא. הדיונים במאהל מרשימים בדרך התנהלותם אבל גם באיכותם.
    כמו שיש למאבק הזה עשרות דפי פייסבוק שונים שכל אחד מתרכז בנושא אחר וכמו שיש “בלאגן” ובליל של דרישות שאינן קוהרנטיות למי שמנסה למצוא מישהו מהמאבק שיסכים לשבת איתו “למשא ומתן”, כך לדעתי גם אין דרך יחידה שתביא לפתרון אלא שלל אפקטים שכולם מניעים לכיוון הרצוי:

    – יותר אנשים יקראו את החלקים הכלכליים במצעי המפלגות

    – ההתיחסות למעמד הביניים תשתנה אצל מקבלי ההחלטות, גם אם לא במודע. כמו שחושבים שם פעמיים לפני שיטילו גזרות כלכליות על הציבור החרדי מחשש להפגנות, כך אולי האצבע אצלם תהיה קלה קצת פחות על ההדק כשמדובר בגזרות על מעמד הביניים.

    – תיקונים נקודתיים גם הם בעלי אפקט מבורך. אף אחד לא התיחס להפגנות שהיו לפני כמה שבועות בנהריה נגד ההעלאה שתוכננה למחיר החשמל. היתה פה השפעה. אני בטוח שהיא זמנית, אבל האפקט מתחיל להצטבר.

    כמובן שהדרישה העיקרית היא הכי רחוקה מנקודה פרטנית זו או אחרת. היא מדברת על שינוי תודעתי, על תנועה לכיוון של הפחתת ריכוזיות, על פעולות של הממשל למען האזרחים ולא רק לסחיטה מקסימלית שלהם. רווחה צריכה להיות חלק משורת הרווח שעליה מסתכל האוצר.

    העניין הוא, שאם מישהו חושב שכולם טועים בדרישות שלהם והדרך היא אחרת, אדרבה, שידחוף ויקדם את משנתו, רצוי מבלי להטיח באחרים שהם מבזבזים את זמנם כי הם טועים.

  31. חבל, אבל צדקתי. “איש הבוז” צדק. אחרי 3 שנים התחזית שלי התממשה כמעט במלואה, לצערי:

    http://cafe.themarker.com/post/2290369/

    ציטוט:

    “עד החורף ביבי יארגן עופרת יצוקה, חומת מגן או שלום גליל מינורי וכל המחאה הזו תישכח. גם בלי מלחמה, אף אחד לא יזכור את מחאת האוהלים. תקום מפלגה קטנה (מפלגת האוהלים) שתקבל 4 מנדטים (14 אם יאיר לפיד יעמוד בראש) ואחרי שנה בכנסת היא תתפרק כמו ד”ש של 1978, כמו שינוי של לפיד, כמו צומת של רפול וכמו קדימה של 2012. אני כבר מדמיין את הערך בוויקיפדיה.”

    המפלגה עוד לא התפרקה, אבל לא ברור מה יישאר ממנה בבחירות הבאות.

    אולי בכל זאת יש טעם בלימודי היסטוריה. הם לפעמים מצליחים להנפיק ניבויים נכונים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: