לא לחינם קשה ביום שאחריי לקרוא טקסטים מדויקים על ההפגנה הגדולה בתל-אביב. מדובר באירוע שקשה להכיל אותו. בכמה שעות שהייתי בהפגנה, יחד עם הבת הבכורה שלי, מאיה, פגשתי אנשים שלמדו איתי ביסודי, אנשים שגרו איתי בשכונה, שעבדתי איתם, חברים קרובים, עמיתים ואפילו חברה של אמא שלי. כולם היו שם. כולם. באוויר היתה אווירה של קרנבל, של מחאה, כאשר מאסות של אנשים צעדו ברחובות, אנשים מכל הסוגים, מכל הגוונים, מכל הגילאים.
כאשר פגשתי את שגיא חמץ הוא אמר לי שבמחזה כזה הוא לא נתקל: זה נראה היה כאילו כל גבעתיים הולכת ברגל לתל-אביב, תיאר. לא רק גבעתיים הגיעה ברגל לתל-אביב. נראה שחלקים גדולים מהמדינה התרוקנו וזרמו לתל-אביב. בכל מקום שאליו הלכת, לכל רחוב שאליו ניסית להימלט מההמון, גילית עוד המון. לא היה אף אחד שרצה להפסיד את האירוע הזה ואלו שבכל זאת נשארו בבית למרות שיכלו להגיע אליו: אני מרחם עליכם.
כתבתי אתמול בטוויטר "מעכשיו זה רק עניין של זמן. השינוי כבר כאן". ומיד קפצו שניים ושאלו "מה השינוי?", "במה בדיוק העם בחר?". ברור שהם לא היו בהפגנה. רק אימבצילים שיושבים בבית ומסבירים לכל העולם שאי אפשר לשנות, שאין טעם, שעולם כמנהגו נוהג, רק אנשים מהסוג שמעדיף את העליונות האינטלקטואלית המזויפת שמבוססת על חוסר עשייה, אדישות ועציצות, רק משרתים נרצעים כמו חנוך דאום ודומיהם, יכולים לייצר כזה זלזול מתנשא וחלול.
הבוקר קראתי בפייסבוק של הפרופסור למדע המדינה, גד ברזילי, את המשפט הזה:
מי שלא היה אתמול בהפגנת הענק בתל אביב לא יכול להבין את השינוי שמתחולל כאן. עוצמה אדירה של דרישה לשינוי חברתי עמוק. לא הייתה אלימות. הייתה דמוקרטיה. דרישה קולקטיבית לכונן יסודות מחודשים של מדינת רווחה. הייתי כבר בהפגנות בעבר. עבדתי עם פוליטיקאים וארגונים חברתיים. דבר כזה עוד לא חוויתי בישראל. תשוקה לרפורמה חברתית. אפילו אם זה יחלוף מחר בבוקר הזרעים ינבטו. ההגדרה התודעתית של 'שמאל' ו'ימין' בישראל מתחילה להשתנות. הייתה שם תשוקה עמוקה לצדק חברתי ואותה איש כבר לא יוכל להרוג.
בכמה שעות שביליתי עם מאיה הסברתי לה מונחים שאולי היא נתקלה בהם אבל זו היתה הפעם הראשונה שהיא ביקשה הסבר עליהם: "מהי ערבות הדדית?", שאלה. "מה זו הפרטה?", היא התעניינה. "אם זה הפרטה באה מהמילה 'פרטי'", התעקשה להבין, "מה הקשר לממשלה?". חברים שבהם נתקלנו הסבירו לה שהשעות שבילתה בתל-אביב חשובות יותר משנה בבית ספר. בהתחשב במערכת החינוך הישראלית, זו לא ממש חוכמה.
מי שהיה בהפגנה וראה מאות אלפי אנשים מזיעים את נשמתם ולא אכפת להם, נוגעים האחד בשני (אין ברירה), מסריחים האחד את השני, נוטפים, ממש נוטפים מזיעה, רק מי שמבין שזהו אותו עם ישראל שמעדיף את המזגן, תמיד מעדיף את המזגן (גם אני), מבין שהשינוי כבר כאן.
בוקר טוב ישראל.
כמה טוב להתעורר.
כתיבת תגובה