כאשר אני מלמד את הסטודנטים שלי את התיאוריה של מרקס אני טוען בפניהם ש"אמצעי התקשורת" הם חלק מהמבנה האידיאולוגי של החברה, למעשה הם משרתי האידיאולוגיה השלטת: הם נשלטים על ידי בעלי ההון (בישראל? לאאאא! מה פתאום?!) והם מעבירים בצורה מודעת או שלא את המסרים המתאימים.
אפשר למצוא מאות דוגמאות לכך אבל בעיני אין דוגמה בולטת יותר, זועקת יותר, מקוממת יותר מאשר הדרך שבה אמצעי התקשורת בישראל עובדים עבור מחלקת השיווק והדוברות של מפעל הפיס.
לפני כשנה פרסמתי את הפוסט הזה שעשה פירוק של נרטיב הזכייה כפי שהתפרסם באתר דה-מרקר. היום נתקלתי במשהו מדהים עוד יותר. לא רק אתר אחד פרסם את הנרטיב הממותק של מפעל הפיס אלא כל אמצעי התקשורת באשר הם. כך למשל, את הידיעה על תושב הצפון בן ה-60 שזכה ב-12 מיליון שקלים פרסמו, מילה במילה, כשהם מעתיקים את ההודעה לעיתונות של מפעל הפיס גופי התקשורת הבאים: מעריב, הארץ, גלובס, דה-מרקר, רשת, קשת, נענע10 וגלי צה"ל. קשה לי להיזכר במקרים דומים שבהם כל אמצעי התקשורת בישראל, אני מתכוון כל אמצעי התקשורת בישראל, מיישרים קו בצורה כל כך בוטה ומדפיסים אחת לאחת הודעה לעיתונות של גוף שבסופו של דבר – עוסק בהימורים.
אם בפוסט הקודם הנרטיב של מפעל הפיס דיבר על תושב פריפריה (מהצפון) בן 50, שנוהג למלא באופן קבוע טופס לוטו וסוף סוף זכה, הפעם מציג מפעל הפיס את פרופיל המהמר הנגדי: זה שוב תושב מהפריפריה, שוב מהצפון והפעם הוא בן 60. אלא שבניגוד לסיפור הקודם, הפעם לפנינו אדם שמעולם לא מילא לוטו בחייו. זו הפעם הראשונה שהוא ממלא טופס ולכן כאשר הגיע אל הדוכן לא ידע איך למלא אותו.
מכיוון שהתעייף מההסברים שניתנו לו בדוכן הוא מילא לוטומט. ומדוע החליט דווקא הפעם למלא? "בלילה חלמתי חלום וכשהתעוררתי החלטתי שאני ממלא לוטו". פשוט כך. בניגוד לסיפור הראשון, הזוכה הפעם דווקא בדק את תוצאות ההגרלה מיד: הוא התיישב מול השידור הישיר מבית מפעל הפיס (ותודה לחברי הוועדה המפקחת) ובדק את הטופס שברשותו. השורה הראשונה? לא זכתה. השנייה? לא זכתה. השלישית? לא זכתה. רק בשורה האחרונה, הו, האחרונה, הסתבר לו שהוא זכה בפרס הראשון.
הזוכה הסביר שהוא לא צריך את הכסף אבל הוא יוכל כעת לדאוג לעתידם הכלכלי של ארבעת נכדיו ו"על כך אני מודה לאלוהים". כך מסתיימת ההודעה לעיתונות שכמה מהעיתונים במערכות השונות לא התביישו לחתום את שמם עליה: ועל כך אני מודה לאלוהים.
אז מה היה לנו?
1. "כל אחד יכול לזכות".
2. "לא צריך לדעת למלא לוטו כדי לזכות".
3. "חלומות לפעמים מתגשמים".
4. "גם אנשים מסודרים כלכלית שמחים לזכות בלוטו".
5. "זכיה בלוטו מסדרת את הילדים שלך".
6. "בסוף צריך להודות לאלוהים".
את המסרים האלו מעבירים אמצעי התקשורת, כמו שהם, אל הציבור הרחב. זה, נקרא לגשת לדוכני הפיס ולהוציא את מיטב כספו על כרטיס שהסיכוי לזכות בו נאמד בכ-1 ל-14 מיליון. אני מדי פעם ממלא לוטו, גם אני רוצה לזכות. לפעמים אני ממלא לוטו אחרי שאני חולם חלום בלילה ולמרות זאת מעולם לא זכיתי בפרס הראשון. גם לא השני. גם לא השלישי. גם לא הרביעי. גם לא החמישי. למרות זאת, אף פעם לא מספרים להמונים עליי ועל שכמותי, אלו שחולמים חלומות, ממלאים טפסים ואף פעם לא זוכים. זה לא מעניין לספר על מי שלא זוכה: כמונו יש מאות אלפים.
אני לא מאשים את מפעל הפיס – מפעל הפיס עושה את מה שמפעל הפיס עושה כי זה מה שהוא: מפעל בחסות המדינה שמעודד את אזרחי המדינה לבזבז את כספו על הימורים. אמצעי התקשורת מצידם מוכרים את האשליה הקפיטליסטית הגדולה ש"כל אחד יכול", ש"אם תאמין זה יצליח", ש"דברים טובים קורים לאנשים טובים". הם מוכרים את האשליה הזו כי הם חלק ממנה, כי זה התפקיד שלהם, כי האשליה הזו מייצרת קונפורמיזם באשר לסדר הקיים, באשר לשיטה; אם יש סיכוי שיום אחד גם אני אהיה עשיר, למה למרוד בשיטה? עדיף לקחת בה חלק.
אני כותב את הפוסט הזה בעיקר לעצמי. כדי שאני אזכור לקרוא אותו לפני שאני ניגש לקנות לוטו. הסיכוי בישראל להיהרג בתאונת דרכים גדול פי 60 מהסיכוי לזכות בלוטו. נראה לי לכן שאם מישהו רוצה לדאוג לנכדים שלו, עדיף שישקיע בביטוח חיים.
כתיבת תגובה