אתמול סיימתי את "היינו העתיד" של יעל נאמן. זהו הספר השני שאני קורא על חוויות של קיבוצניקים (הראשון הוא "הביתה" המעולה של אסף ענברי). "היינו העתיד" כתוב בסגנון אחר. את הסגנון היבש של ענברי מחליף סגנון פואטי יותר, המדבר כל הזמן במשפטים קצרים, בלשון רבים, ועוסק ברגשות המחברת ובזכרונות הילדות שלה (הביקורת של גרבוז מדויקת בעיני). בדומה לענברי, מציגה נאמן את הטרגדיה של הניסוי הקיבוצי: טרגדיה של אנשים שהחליטו להביא לעולם אדם חדש, מנותק מדת, רציונאלי ומאוד לא רגשני, טרגדיה שאת מחירה שילמו הילדים שנותקו מהוריהם הביולוגיים לטובת ניסוי עצום בבני אדם.
כילד יצא לי לטעום את הקיבוץ. אני בן של קיבוצניק (נווה איתן בעמק בית שאן). אמי קשורה לכפר יהושוע. בתיכון, כאשר יצאתי לקורס מדריכי שכבות צעירות בנוער העובד, פגשתי שני צעירים בגילי, נורית ובני – שניהם מושבניקים. הם קראו לי "עירניק". זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הביטוי הזה.
"יש קיבוצניקים, יש מושבניקים ויש עירניקים. אתה עירניק", הסבירה לי נורית. כאשר אמרתי לה שבעצם המקורות שלי הם נווה איתן וכפר יהושוע, קיבלתי כבוד. "כפר יהושוע? הו, זה ה-כפר", היא אמרה לי.
"ה-כפר?", שאלתי.
"כן. ה-כפר".
אבל את ילדותי, בחופשים מבית הספר, ביליתי דווקא בנווה איתן.
נאמן מתארת רבות את חוויית המפגש עם העירניקים. אני מכיר את החוויה ההפוכה. במבט לאחור הילדים הקיבוצניקים נראו לי כמו משהו בלתי מושג. נורא רציתי להיות כמותם והיה ברור שלעולם לא אוכל. זכור לי במיוחד ילד אחד, אין לי מושג מה שמו ולדעתי לא החלפתי איתו מילה, שהיה הפוסטר של הקיבוצניק: שרירי, שזוף, עושה את הסלטות הכי יפות מהמקפצה של הבריכה. כמה קינאתי. במיוחד קינאתי ביכולתם הלא ברורה של הקיבוצניקים ללכת יחפים לכל מקום: על השבילים, על החצץ, על הדשא – תמיד יחפים ואף פעם לא חם להם, דוקר להם. הם שיחקו כדורגל במגרש שהיה חצי חולי כשהם יחפים. אני ניסיתי אך מעולם לא התרגלתי; קיפצתי כמו קרפדה על האדמה – יכלו לזהות את העירניקיות שלי מקילומטרים.
בסך הכל אהבתי להיות בקיבוץ. הבית ("החדר") של סבא וסבתא שלי היה הדבר הכי קטן שאפשר להעלות על הדעת. סלון קטן, מסדרון פצפון שהיה בו מקום למקרר קטן (ממש קטן) וכיריים, מקלחת קטנטנה, עוד חדר שינה קטן וחדר ביטחון (עוד יותר קטן). אחרי הכל, הקיבוץ ממוקם על גבול ירדן (רק מעוז חיים קרוב ממנו) ופעם נפלו שם קטיושות למיניהן. מול הבית שלהם ומאחוריו היה דשא עצום שעליו שיחקנו ולידו שדה קקטוסים שסבא שלי טיפח בקנאות. אהבתי ללכת אל הלול למרות שלא סבלתי את הריח, אהבתי לדווש על האופניים בשבילי המשק, ללכת לבריכה, לחדר האוכל, לבריכות הדגים.
שום דבר מהשבר שיסחוף מאוחר יותר את הקיבוצים לא בלט לי. כמתבונן מבחוץ זה היה עולם טבעי מצד אחד, שקט ופסטורלי מצד שני ובעיקר מאוד חם. עמק בית שאן ביולי-אוגוסט הוא הגיהנום בהתגלמותו.
זכורה לי פעם אחת שרציתי לדבר עם אמא שלי. טלפון לא היה בחדר של סבא וסבתא שלי אז דיוושתי על האופניים אל הטלפונים הציבוריים. התקשרתי, דיברתי איתה ואז נגמרו לי האסימונים. היא היתה אמורה להתקשר חזרה אבל היא התמהמהה ולי נגמרה הסבלנות אז דיוושתי חזרה אל החדר, לישון. למה אני זוכר דווקא את החוויה הזו, אין לי שום מושג.
בשנים האחרונות אני קורא יותר ויותר על הקיבוצים כיוון שמשהו בתנופה שלהם, בחזון שלהם, במוכנות שלהם להקריב הכל לטובת אידיאלים הקסים אותי. אבל אולי הוא הקסים אותי כי לא לקחתי בו חלק; החלום נראה תמיד מעופש יותר כאשר אתה מממש אותו, מתמודד עם המציאות שלו.
היום שום דבר מנווה איתן של ילדותי לא באמת קיים. הדור הצעיר עזב את הקיבוץ ולא חזר. במשך שנים הקיבוץ היה ריק מילדים ונותרו בו רק כמה עשרות חברים. רק בשנים האחרונות הצטרפו לקיבוץ גרעין של חברים הדוגל בחינוך ביתי ומזון אורגני שהביאו לקיבוץ כמה ילדים. הבית של סבא וסבתא שלי מושכר כעת והדשא פינה את מקומו לחניית עפר מאובקת שבה חונות מכוניות. מהקקטוסים לא נותר דבר. הכלבים שבעבר היו קשורים לצד גדר הקיבוץ ורצו מצד לצד כבר מזמן לא שם ורק כבל הברזל שאליו הם היו קשורים עדיין מתוח, מחכה למשהו שלא יחזור.
נאמן טוענת, ובצדק טוענת, שהמשבר של הקיבוצים התרחש כאשר ילדי הלינה המשותפת בחרו לעזוב את הקיבוץ – שם נגמר החלום. למרות שהיום נרשמת חזרה אל הקיבוצים אלו רחוקים מלהיות הקיבוצים ההם, של פעם. אלו קיבוצים מופרטים, שונים באופיים, כאלו שמגיעים אליהם בגלל שכר הדירה הנמוך ולא בגלל שמישהו באמת רוצה לעבוד במטע הבננות.
אולי זו סתם נוסטלגיה בגרוש של ילד שמתגעגע לדשא, אולי אף פעם לא היה שם כל כך נחמד. אולי היה משהו פאתטי בטקס שבועות הקיבוצי שהייתי עד לו, בסדר פסח בחדר האוכל, באידיאלים הפומפוזיים, במחשבה שאנשים יוותרו על האינדיבידואליות שלהם לטובת הקולקטיב, לטובת הקבוצה, לטובת מטרה גדולה מהם ועדיין, כאשר אני מגיע לביקור השנתי שלי בנווה איתן, לבי העירניקי נחמץ.
כתיבת תגובה