ישראלית לשעבר עאלק

צפרא כץ, שמשמשת כנשיאה משותפת של חברת “אורקל” היא כנראה בחורה מאוד מוכשרת. היא אחת הנשים הבכירות בעולם ההיי-טק ואין ספק שהגיעה לשם בשל כישוריה הניהוליים. עובדה זו חשובה במיוחד כשמדובר בחברה דוגמת אורקל בה יושב חתיכת טיפוס כמו לארי אליסון. ועדיין, העיתונות הישראלית מנסה בכל הזדמנות לנכס את כץ לישראל. זה פתטי כמו שזה ואידיוטי.
כץ אמנם נולדה בישראל (בחולון!) אבל בגיל שש עזבה את ישראל יחד עם הוריה שהיגרו לארה”ב. וכך כותבת גלית ימיני בטוש:

כץ בת ה-43 עזבה את ישראל כשהיתה בת שש, עם הוריה שהיגרו לארה”ב. היא גדלה בבוסטון, למדה משפטים בהארווארד, היתה בנקאית השקעות בוול סטריט במשך 13 שנה, ולפני כשש שנים הצטרפה לאורקל העולמית כסמנכ”ל, ולפני כשנה קודמה לתפקיד נשיאת החברה

שגיא חמץ לדוגמה, גם הוא מהטוש, כותב בהתפעלות:

כץ, מפתיע ככל שזה יישמע נולדה וגדלה בחולון, ממש כאן סמוך למחלף קיבוץ גלויות, שאז נקרא עוד נחל איילון

זהו. מהרגע הזה כץ היא “ישראלית לשעבר” ומכאן שהתקשורת הכלכלית בישראל עוקבת אחריה כמו נץ. שהרי אם סוף סוף יש מישהי שנולדה סמוך למחלף קיבוץ גלויות והגיעה כל כך רחוק, זה ללא ספק סיפור הצלחה ישראלי שעלינו להתגאות בו. גלובס לדוגמה מדווח היום כי לארי אליסון כבר הכין צוואה:

אם אמות מחר, אני חושב שצפרה כץ תהיה המנכ”ל שלש אורקל

(הניסוח הקלוקל במקור)

ומה נכתב על כץ?

כץ (44), ישראלית לשעבר, הצטרפה לאורקל בשנת 1999 בתפקיד סגנית נשיא בכירה

חבר’ה, חלאס עם זה! היא ישראלית לשעבר כמו שאני פולני לשעבר. היא נולדה כאן אבל לא גדלה כאן. היא לא ישראלית, לא לשעבר, ולא נעליים. היא אישה מוכשרת ומצליחה אבל היא לא “משלנו”. היא “משלהם”. לא תרמנו לחינוך שלה, לא תרמנו לתרבות שלה, לא תרמנו לערכים שלה. היא 100% אמריקאית. כל התייחסות אחרת אליה היא פרובנציאלית ודוחה.

עדכון: הקריאה הנרגשת שלי לא עושה רושם על “הארץ” .

6 מחשבות על “ישראלית לשעבר עאלק

  1. תגובה לא לעניין: להיות סגן נשיא באורקל זה הכי פחות סגן נשיא שיכול להיות. כי אורקל היא חברה ריכוזית מאוד, והמנהל הממוצע שם חושש לקחת אחריות ולקבל החלטות, ולכן בסופו של דבר אליסון עוסק במיקרו-מנג’מנט והכל נופל עליו. ואין לשכוח שאורקל היא בסופו של דבר חברה של מוצר אחד – ששולט במשהו כמו 80% מהשוק מפני שהם היו שם קודם, והיום אין להם יתרון טכנולוגי של ממש. ולכן, אם אליסון ימות היום (או מחר, או אתמול, אני תמיד מתבלבל עם הפרשי השעות) – אף אחד לא יהיה נשיא במקומו, אלא החברה תפורק יותר מהר משאתה יכול להגיד “אס קיו אל סרבר”.

    אבל ככה זה ישראלים, לא יודעים לפרגן.

  2. אני לא משוכנע שאתה צודק. אורקל הגיעה לשלב כזה בהתפתחותה שהיא לא תלויה תלות שכזו באליסון. אולי היא לא תהיה מוצלחת כפי שהיא היום אבל אני חושב שתצטרך לומר משהו קצת ארוך יותר מאשר “אס קיו אל סרבר” עד שהיא תפורק במידה ואליסון ימות מתישהו (והוא ימות, למרות שהוא לא מאמין בזה). מממ… אולי “אי סי קיו אנד ויונדוס ויסטה אקס פי”

  3. יובליקו
    הפרובינציאליות היא נשמת אפה של התקשורת הישראלית.
    שים לב שכמעט כל שבוע בשבעה ימים ובמוסף סופשבוע של נמרודי סיטי יש כתבה על איזה מישהו משלנו, ישראלי לשעבר (בעברית: עבר פעם בישראל/קרא עלינו משהו בעיתון) שהיום עושה את זה בגדול, רצוי בניו יורק.
    מה זה בגדול? כובש את עולם האמנות (בעברית: פתח עוד גלריה מתוך 10,000) או שעולם המסעדנות האמריקאי כורע ברך בפניו (בעברית: השיק איזה בית אוכל שהזכירו אותה במקומון ההיספאני של ברוקלין)
    והכי אבל הכי חשוב – הוא בסחבקיה אינסופית ומחליף נשיקות על הלחי עם ג’וליה, בראד, אנג’לינה וניקול (בעברית: העוזרים שלהם עברו פעם ברחוב ליד המסעדה/גלריה) ומה אתם יודעים? האיש הזה שהגויים כורעים ברך בפניו (ומחליף בוסות עם אומה) זה חיימ’קה הקטן שלנו, נו הבן של אהרון מהמכולת וצילה שהייתה המחנכת של האחיות שלך..
    מה אתם יודעים זה השטייטל שלנו: קטן אבל ממזר…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: