1. אני לא יודע למה אבל בסביבות השעה 10 בבוקר נתפסתי למצב של חוסר נחת. לכאורה אין לי מה לחפש בהפגנה של עובדי "מעריב" וזאת משתי סיבות. הראשונה היא שאני כבר לא עיתונאי ואנשי "מעריב", שפעם ניתן היה לטעון שהם קולגות שלי, הם כבר לא. השניה היא שכתבתי לא מעט (בלשון המעטה) ביקורת על "מעריב", על הרמה העיתונאית שלו, על מנהליו, לעתים על עיתונאיו. לכאורה לא אמור להיות לי אכפת מה יעלה בגורלו. בפועל אתה לא יכול לרצות במדינה דמוקרטית, חופשית, מערבית ומתקדמת ולהישאר אדיש כאשר סוגרים עיתון מרכזי במדינה שלך. אני חושב שמה ששכנע אותי סופית היה ציוץ שקראתי אתמול, אני לא זוכר מי כתב אותו אבל נכתב בו: "מי שלא בא להפגנה, ניר חפץ". בסביבות 10:30 כבר הייתי בתוך האוטו בדרך לתל-אביב.
2. בשעה 12:00 בדיוק ירדו עובדי "מעריב" אל הרחוב. ביניהם היה גם אחד, שי גולדן. ראיתי אותו מצטלם עם מישהי, עונה לטלפון ואז נעלם. בהמשך לא ראיתי אותו. יכול להיות שהוא היה שם, בשעה וחצי שבה צעדתי יחד עם עובדי "מעריב". יכול להיות שהוא היה שם וצעק בגרון ניחר נגד דנקנר – זה בהחלט אפשרי. את ניר חפץ לא ראיתי בכלל אבל יכול להיות שגם הוא היה שם, צועד בראש המפגינים – זה ממש אפשרי. (עדכון: גולדן, אחד הקוראים הנאמנים של הגלוב, מדווח שהוא השתתף בהפגנה. טרם התקבלה תגובתו של ניר חפץ).
3. היה מדהים לראות כמה מעט עובדי "מעריב" נשארו. מדובר בחבורה די קטנה של אנשים, אליהם הצטרפו כמה עשרות אנשי תקשורת מכלי תקשורת אחרים כמו גיא זוהר ואמנון לוי מערוץ 10, קרן נויבך מרשת ב', ירון טן ברינק, דנה ספקטור ויהודה נוריאל מ"ידיעות אחרונות", דרור פויר מ"גלובס" ואנשי תקשורת נוספים. אבל בסך הכל זו היתה הפגנה די קטנה – משהו כמו 350 איש פלוס מינוס ומיליון צלמים שתיעדו אותה מכל פינה. גם אני. הנה רק שתיים מהתמונות שצילמתי.
4. לא ברור לי איך ביום כזה, בשעה כזו, המערכת העיתונאית של "מעריב" לא מגייסת את שאר 1,700 העובדים כדי להגיע להפגנה. אולי יש לזה סיבה טובה אבל זה פשוט היה לי בלתי מובן.
5. שיתוף הפעולה עם המשטרה בכבישים היה די מרשים. המשטרה סגרה כבישים, סגרה את צומת עזריאלי ובאופן כללי התרשמתי שהיא היתה לגמרי סבלנית אולי מכיוון שזו היתה קבוצה די קטנה של אנשים, קבוצה ממושמעת שהמקסימום שהיא עשתה היה לשרוק במשרוקיות.
6. היה עצוב לראות באיזה שיוויון נפש ההפגנה התקבלה ברחוב. כמה מכוניות צפצפו בהזדהות אבל באופן כללי התחושה שלי היתה שאנשים עייפו. הם הסתכלו על עובדי "מעריב" בעניין, כמו שמסתכלים על קרנבל שעובר לפתע ברחוב (כך אמרה אחת המוכרות בקניון עזריאלי לחברתה "היו פה כל מיני עובדים ממעריב, שרקו פה במשרוקיות, עשו לי קרנבל"); מצלמים, קצת מתלחשים ומחכים שזה יעבור. התחושה שלי היא שעתידו של "מעריב" לא ממש מטריד אף אחד חוץ מאשר את עובדי "מעריב" ואת הברנז'ה שמבינה את המשמעויות הרחבות יותר של המהלך על הדמוקרטיה, על המקצוע, על החברה הישראלית שהולכת ונדמית לאחת מהחברות המקולקלות בעולם.
7. אני באמת מקווה שהאקט האחרון של עובדי "מעריב" יהיה לחשוף את מה שהתרחש בעיתון בשנים האחרונות ובייחוד בשנה וחצי האחרונות. כל מי שקרוב לאנשים האלו שומע סיפורים מסמרי שיער על דרך התנהלות העיתון, על ההנהלה הבכירה, על התנהגותה. אבל הסיפורים האלו נלחשים בתוך חדרי חדרים. יש לקוות שרגע לפני שכל זה נגמר, מישהו יפרסם תחקיר ב"מעריב" על "מעריב". כתבתי על כך הבוקר ב"העין השביעית".
8. כאשר זה נגמר, כאשר זה מתמוטט, זה נגמר מהר, זה מתמוטט מכוער.
מצד אחד לא נעים לראות עיתון נסגר, ריבוי עיתונים הוא תופעה חיובית ואפשר לראות שלכל עיתון יש אידיאולוגיה משלו ודברים שהוא כן מדווח עליהם ודברים שלא ולכן זה טוב שיש כמה שיותר שמשלימים ומבטלים אחד את השני וכפופים לאינטרסים שונים.
מצד שני, לא חסרים עיתונים בארץ, לא חסרים בלוגים שמדווחים חדשות (כל אחד על הנושא שלו) ובאופן כללי אין קיום לעיתוני הנייר בעתיד הלא רחוק (וגם בסופו של דבר הציבור הרחב נחשף רק לעיתון-נייר אחד שאליו הוא מנוי / לוקח ברכבת, בלי הרבה קשר לאיכותו).
וכך בניגוד לערוץ 10, שחשיבותו רבה הרבה יותר (מסיבות דומות שמתעצמות מעצם מיעוט ערוצי החדשות ותוכניות התחקירים), אני לא רואה טעם להשאיר את מעריב חי בכל הכוח.
יובל,
לפני שנה שכנעתי את שי גולדן שיגיב לך ישירות פה בבלוג. היה רגע של אושר ממש, כששניכם נכנסתם לדיאלוג מאד עשיר, מחכים ו – dare I say it – מתורבת. זה היה אביב קצר למדי, לצערי. אבל מאז אני רואה אותך רק מפתח יותר ויותר את השנאה האישית שלך כלפי שי, ואני חייבת לומר לך – אתה ממש עושה כאן עוול. זכותך לא להעריך אותו ככותב או כעיתונאי. (אני זוכרת, למשל, כשהיית כתב בדה מרקר בתחילת דרכך, והאמת תיאמר – בקרב אלו שהבינו בתחום אותו סיקרת, לא נחשבת לגליק גדול ולא מאד הערכתי אותך. כנ"ל יאמרו לך לא מעט עליי, כמובן). אבל אתה ממש ממש רודף אותו ומחפש אותו, ואתה אפילו לא מסוגל להניח לו כשהוא לכאורה עושה את מה שאתה מצפה או דורש ממנו.
שי היה בהפגנה הראשונה בשבוע שעבר, השתתף בכל אסיפות העובדים למעט אחת שנאלץ להפסיד, וצעד היום בהפגנה. למה אתה יורד עליו?
אני אומרת לך בוודאות – אבל, אנא, כעיתונאי ובעל קשרים, תבדוק את מה שאני אומרת עם אנשים מבפנים (ראשי המערכת יואב ריבק ועומר ברק, קלמן ליבסקינד, יהודה שרוני, וכו'): אין אף עובד בכיר במערכת שעמד לצד העובדים והיה עימם בקשר לאורך כל הדרך – עוד לפני המשבר הנוכחי – כמו שי. הוא תמיד אמר להם את מה שידע, תמיד שיתף אותם, ותמיד ענה לשאלות. הוא, מבחינתם, היחיד שבתפר בין העובדים להנהלה שהיה לטובתם תמיד.
אני יודעת שאתה פשוט מת למצוא לכלוך עליו. אני יודעת שכשאתה מתחנן בפני עובדי מעריב לחשוף "סיפורים מסמרי שיער" אתה ממש מקווה שיספרו לך על צנזורות ששי הפעיל לטובת דנקנר, על כתבות שהוא יזם לקידום האינטרסים של דנקנר וכו'. אני אומרת לך באותה וודאות – ושוב, מזמינה אותך לבדוק זאת – לא תמצא ארוע כזה. לא תמצא ולו מקרה אחד שבו הוא צנזר או יזם או התווכח או הורה לאף אחד מה לכתוב ואיך לכתוב וכו'.
אני מבקשת ממך, תפנים: שי גולדן הוא עובד במערכת מעריב. הוא לא בהנהלה, הוא לא מייצג את ההנהלה. אולי אתה לא מעריך אותו כעיתונאי, אבל למען השם תפסיק לרדוף אותו כבן אדם.
זה באמת מוגזם לבקש ממך, כראש החוג לתקשורת, לייצג אמות מידה מהוגנות ועיתונאיות?
התלבטתי, אגב, איך לכתוב ומה לכתוב ואם לכתוב… אני מודה, אני לוקחת פה הימור לא מושכל לדבוק בשפה תרבותית מתוך תקווה שנוכל לדבר על זה, לא לריב על זה. בבקשה תפתיע אותי הפעם. אני כל כך למודת אכזבות בשנה האחרונה מסגנון הדיבור שלך. בבקשה ממך, תן לזה צ'אנס הפעם.
יובל, (2.0)
יפה שלמרות כל האמרות האחרונות בנוגע ל"מעריב" החלטת ללכת להפגנה זו.
כסטודנט לתקשורת וכמנוי לעיתון שנים, אני מאמין בלב שלם כי סגירתו של עיתון היא צעד אחד
אחורה לדמוקרטיה הישראלית. להוציא את העובדה שחבר שלי הוא כתב בעיתון, כבר 19 שנים בערך (מאז שאני יודע לקרוא), אני קורא את האותיות של "מעריב" יהיה חבל שהמפעל המכובד הזה יעלם. וזה בהחלט מפעל מכובד.
נדמה שלרוב הציבור לא איכפת מזה שיסגרו את מעריב, מפני שהם לא רואים שום הבדל בינו לבין ידיעות אחרונות וישראל היום. אני בטוח שאם ינסו לסגור את הארץ ייתגייסו לא מעט אנשים ויתרמו לו כסף על מנת שהוא יישאר בחיים. ברגע שמעריב נראה כמו התאום הפחות מוצלח של ידיעות, באמת שאין שום טעם להנשים אותו בכוח.
ובכלל, כל הדיבור על זה שרק הברנז'ה תבין את החשיבות הדמוקרטית וכו' וכו' דומה מאוד להתנשאות טיפוסית של האדם הלבן\בן האור שהוא לבדו מבין מה נכון ומה צודק. עם כל הכבוד, אנשים לא שמים פס על סגירת מעריב מפני שלתחושתם אין שום הבדל בין קיומו של זבלון אחד לקיומו של זבלון שני.
הייתי שם גם ואני מעריבית לשעבר ומכירה רבים. ולדעתי אתה טועה. היו כ1000 איש. כל הבנין יצא החוצה. עובדי מעריב זה לא רק פרצופי ברנז'ה המוכרים לך, אלא המון עובדים מן הבניין. בטוחה שגם אתה ראית אותם, צועדים, פקידים, מזכירות, מפיקים, מחלקת רכב, מחלקת מחשבים, עובדי הארכיון ועוד.
בניגוד לתדמית, לא כל עובדי מעריב גרים בתל אביב, הרבה באים מפרברים/פברברים רחוקים ומאחר ויש מסה של עובדי ערב/לילה, היה קשה לחלק להגיע.
הציבור אדיש כי הוא ראה את היחס שקיבלו ההפגנות שבהן כן השתתף בקיץ שעבר, כשכן היה אכפת לו מסולידריות ומהאפשרות לשינוי. ואז, באותם ימים, עיתונאי מעריב בזו לו ולמחאתו. לא בטוח שהוא זוכר, אבל אחרי שנה שוחקת די ודאי שהוא כבר עייף מכדי שיהיה אכפת לו.
זאת משוואה די פשוטה. הציבור מאס במעריב. אם היו לו הרבה יותר מנויים/קוראים הוא היה מרוויח ולא נסגר. גילוי נאות: הפסקתי בעבר את המנוי בעקבות פרשת נמרודי. ומעניין לעניין באותו עניין: גם הארץ הולך בדרך הזאת. ואצלו זאת ממש התאבדות. לתת את העיתון בחינם באינטרנט זאת ממש התאבדות. ואל תספרו לי על השתיים וחצי פרסומות שיש באתר שכל אחד עם חוסם פרסומות הכי פשוט לא רואה אותן בכלל. הארץ עוד חי כי יש לו שכבת מוניים ותיקה וקבועה, ובגלל שהוא מדפיס את הביביתון.
יותם (3): אני חושב שהוא היה פעם מפעל מכובד של אנשים מכובדים. היום כבר הרבה פחות. ועדיין לראות אמצעי תקשורת נסגר ולראות כל כך הרבה אנשים הולכים הביתה זה עניין מחורבן למדי.
מי אני (5): יכול להיות שאני טועה אבל אני ממש מתקשה להאמין שהיו שם אלף איש. ההערכות הכי מחמיאות מדברות על מחצית מכך ואני חושב שהיו פחות מכך. אני באמת לא שופט את מי שהגיע או לא הגיע, זה פשוט נראתה לי כמו הפגנה חשובה והייתי בטוח שתהיה נוכחות לאותם אלפיים עובדים שכולם מדברים עליהם כל הזמן.
אדי (6): יש מצב שיש כאן גם אפקט מצטבר של עייפות.
בירנית – כמי שעובדת במעריב ועוקבת אחר חשבונות הטוויטר שלך, של שי ושל יובל אני חייבת לציין שהתגובה שלך מאוד משעשעת אותי. למעשה בבניין כבר מזמן נפוצה בדיחה וכל מי שמותח ביקורת על שי אומרים לו "אוי, אל תגיד כזה דבר! בירנית נורא תכעס עליך!".
האופן שבו את מזנקת כלביאה שלוחה לגדף, לנזוף ולכעוס על כל מי שמעז לומר מילה רעה בגנות שי, בטוויטר, בבלוגים, בפייסבוק, היא לא פחות מקסומה בעיניי. כאילו שי גולדן, בחור בן 40, הוא הפשוש הקטן של אמא בירנית שגוערת בחבריו אשר מעזים לכנות אותו בשמות.
שי גולדן הוא איש נחמד ויש הטוענים מוכשר (אני אף פעם לא התפעלתי) אבל אופורטוניסט גדול. הדרך שבה את מתארת אותו כקדוש מעונה שכל דאגתו לעובדים, היא בעיקר מגוחכת (בהקשר הזה ראוי לציין את הציוץ של שי מאתמול לפיו "הלכתי בשמש הקופחת עם העובדים". ממש אוי אוי אוי, כולנו הלכנו בשמש הקופחת לא רק הוא). האופן ההיסטרי ממש שהוא וגם את מגיבים לכל פיפס של יובל פשוט הורסת.
אז נכון, יובל רמז רמיזה לא מבוססת וממה שהתרשמתי הוא מיהר לתקן את עצמו דקה אחרי שנודע לו שטעה, אבל כדאי שתדעי שהנזיפות הדידקטיות והפומפוזיות שלך, כאן ובמקומות אחרים, עושות ממך צחוק. לשי לא צריך לדאוג – הוא עושה צחוק מעצמו בכוחות עצמו.
דורית, אין לי בעיה עם זה שאני עושה מעצמי צחוק. חשובים לי שני דברים:
האחד, שמישהו ייצא להגנתו כשאני מרגישה שיש בזה צורך (וזה אכן קרה מספר פעמים בשנה החולפת; ואף פעם, אגב לא אוטומטית) – כי בעולם שלי, זה מה שחברים עושים.
השני, שלא רק קולות השונאים והמלעיזים יישמעו, אלא גם קולות התומכים. כי יש מספיק אנשים שקוראים פה או בטוויטר טענה, מחשבה, רעיון או סתם בדיחה – ואיכשהו זה הופך לעובדה שכולם אחר כך מצטטים.
אני מאמינה שאת המטרות האלה השגתי באותם פעמים שהרגשתי צורך להרים את קולי. אם המחיר הוא שאת מוצאת אותי משעשעת? זה דווקא סבבה בעיניי. צחוק הוא דבר בריא 🙂
למה, אגב, האנונימיות שלך? למה זה חשוב לך שלא אדע מי את?
ישנן שתי סיבות.
הראשונה היא אישית – כתבתי שאני לא מתפעלת מהכישרון של שי ושלדעתי הוא אופורטוניסט. אם הייתי מזדהה בשמי זה היה מספיק לו כדי שהוא ישים עליי איקס גדול וילכלך עליי בכל מקום שאליו אגיע אם אגיע. אני יודעת, זה לא מסתדר עם תדמית הקדוש שדואג לעובדים שאת מקדמת, אבל זה האיש וזה פועלו.
השניה היא עקרונית – אני לא חושבת שהדיון הזה צריך לדון באנשים מסוימים אלא בעניין עצמו. את ושי הופכים כל דבר לאישי. הביקורת על שי היא תמיד אישית ואף פעם לא עניינית. שי הוא תמיד קורבן לרדיפה מרושעת של אנשים ש"שונאים" אותו. גם את השתמשת באותה טרמינולוגיית רדיפה.
אני לא מתרשמת שיובל שונא אותו. אני מתרשמת שהוא פשוט לא מתפעל ממנו, לא כעיתונאי ולא כאדם ואת יודעת מה, זכותו. גם אני לא מתפעלת ממנו כעיתונאי וכאדם וזו גם זכותי ובעיקר זכותי לומר את דעתי מבלי ששי ואת תתנפלו עליי כאילו פגעתי באפיפיור עצמו.
קחי למשל את הציוץ של יובל שהעיר שיש חוסר טעם בכך שאשתו של שי כותבת טור בעמודי החדשות. תוך שניה שי התפוצץ, קילל, גידף, קרא לו מושחת טען שיש לו מידע סודי על יובל ובלבל לטוויטר את המוח במשך ערב שלם על כך שפוגעים בכבודה של אשתו. למה? מה קרה?
ההערה היתה במקום: מעריב לא של אבא שלך ואתה עיתונאי מנוסה ולכן היית צריך לדעת שתהיה ביקורת על פרסום הטור שלה בעמודי החדשות אפילו אם היא כותבת אותו בחינם. זו ביקורת לגיטימית ואפשר להסכים איתה או לדחות אותו אבל מיד היא הפכה אצל שי לעניין אישי – הוא שונא אותי! הוא רודף אותי! הוא מחפש אותי! תגנו עליי מהאיש הנורא הזה! ואחר כך את ושי מתלוננים על סגנון? תעשי לי טובה.
אז משתי הסיבות האלו בחרתי להשתמש בכינוי. אני חושבת ששי הוא דמות ציבורית בעלת תפקיד בכיר במעריב והגיע הזמן שילמד לקבל ביקורת גם כזו שלא מוצאת חן בעיניו במקום לספר בהתרגשות על גופו הצלוב והמצולק של אנשים ששונאים אותו ואז לעשות רה-טוויט לכל ציוץ שלך שמספר על סיפורי הגבורה שלו.
סבבה, מה אגיד לך.
אני חושבת שאם אדם כותב אחרת בזהות גלויה ממה שהוא כותב בחסות האנונימיות, יש בזה טעם לפגם. את הרי לא איזה whistleblower פה, גרון עמוק שחושף שחיתויות העלולות לעלות לו במשרה (בהצלחה מכל הלב – אני רצינית – עם המשרה, אגב).
את מקניטה, מבקרת ותוקפת את שי ואותי. אני הייתי עושה זאת בשמי – ובעצם, בשני העשורים שאני מעורבת באופן כזה או אחר בתקשורת, תמיד עשיתי זאת בשמי. כולל אל מול מעבידיי. אני מגיבה פה ובמקומות אחרים תמיד בשמי. ואני עומדת מאחורי מה שיש לי לומר.
ובסוף אני זו שמגוכחת פה? נחמד.
*מגוחכת* כמובן. סליחה על הטייפו
את בסך הכל מוכיחה את מה שכתבתי: לא הגבת לשום דבר ענייני שכתבתי אלא התמקדת באישי (האם אני כותבת בשמי או לא). לא התמודדת עם הטיעון העקרוני שלי שהוא שהביקורת על שי היא במקרים רבים (למשל במקרה של הטור של מיכל) עניינית ולגיטימית ולא נובעת ממניעי רדיפה אישיים. גם בתגובה שלך את שוב משתמשת בטרמינולוגיה אישית ("את מקניטה ותוקפת את שי ואותי") בניסיון להקטין ולבטל את הביקורת שלי, ביקורת אני מדגישה, ולא תקיפה והקנטה.
וכן, זו התנהגות מגוחכת בעיניי. סלחתי לך על הטייפו.
שאלתי אותך שאלה, את השבת עליה – ואני בתגובה סיכמתי את דעתי בקונטקסט של השאלה ששאלתי: כלומר, מדוע הדיאלוג מתבצע באנונימיות. אני לא יודעת למה זה הכרח שאני אגיב על כל דבר ודבר שכתבת.
הכל אישי, אגב. את לא יכולה להתחיל את התגובה הראשונה שלך באמירה שאני מושא ללעג ואחר כך לומר לי שאני "שוב משתמשת בטרמינולוגיה אישית". זו הטרמינולוגיה בין שתינו מלכתחילה.
וזו גם הסיבה שהאנונימיות שלך מטרידה אותי. כי את לא כותבת כאן מסה אקדמית על תולדות העיתונות המודפסת מאז ימי המנדט אלא את כותבת כאן על בני אדם שנתפשים בעיניך כמגוכחים או כל דבר אחר. (שי, אגב, הרבה יותר רגיש ממני לדימוי הציבורי שלו – בעיקר משום שהוא דמות ציבורית. אני לא, ומאז הימים שנמרודי היה עושה לי שרה נתניהו בעמודי החדשות של מעריב, לפני 16-17 שנה, מודה שאני די קהה לפגיעות אישיות נגדי).
חשוב לי, אגב, להבהיר נקודה שפספסת: אני מעולם לא דיבררתי את שי גולדן. מעולם לא העברתי מסר בשמו – ומעולם לא תיאמתי איתו או אפילו אמרתי לו מראש מה אגיב ואיך. אני יוצאת להגנתו כשאני מרגישה שההתקפה עליו אינה הוגנת וחוטאת לאמת. אבל אני לא אסביר לך בשמו למה עשה כך או אחרת. לא מרגישה צורך בזה – וכאן אני מסכימה איתך בהערכתך שהוא ילד גדול שיכול להתמודד לבד. לא תקבלי הסבר ממני מדוע הגיב כך או אחרת על הטור של מיכל, כי למען האמת זה לא מעניין אותי – ובוודאי שלא אסביר בשמו את ההתנהגות שלו.
דבר אחרון, בשולי הדברים, כי מצאתי את עצמי מהרהרת בזה: בתגובה הראשונה שלך כתבת שאני "מתארת אותו כקדוש מעונה שכל דאגתו לעובדים". אני רוצה לומר משהו בנושא הזה, ודווקא לא על שי ספציפית.
אני עבדתי ב"מעריב" שנה וחצי, כעורכת נרג' ואחר כך מנכ"לית האתר. בתקופה ההיא, בעת שדורותי היו העורכים, היה אחד מסבבי הפיטורים הגדולים במערכת מעריב בעשור האחרון (ב"העין השביעית" התפרסם לפני כמה חודשים גראף שמראה זאת). בנרג' היו, כשהגעתי, 114 עובדים (כולל מכירות וכו'). כשעזבתי זה כבר עמד על כשישים. מלבד דורון גלעזר עצמו, אף אחד במעריב לא נאלץ לנהל כזו כמות של שימועים ושיחות פיטורים כמוני. זה היה הלם מוחלט עבורי. מי שאיבד את מקום עבודתו הוא הקורבן, ואני תמיד זוכרת את זה, ואני בשום אופן לא אבוא ואגיד שאני הייתי קורבן. אבל מה אגיד לך, להיות במקום הזה שבוא את בעצמך שכירה ואת מפטרת וצריכה לקצץ זה בפירוש עינוי.
אני יודעת מה זה להיות בתפקיד בכיר שבו אתה מייצג את ההנהלה בעיניי העובדים ושאר העולם, אבל אתה בעצם בעצמך אחד העובדים. ואני בעצמי הוזמנתי לשימוע ופוטרתי בשניה שיואב צור מונה לעורך.
קדוש מעונה? לא. חלילה. בוודאי שלא קדוש. אבל יש הרבה מאד דרכים להתמודד עם המקום הזה שבין הפטיש לסדן, ואני עומדת מאחורי מה שאמרתי מלכתחילה: אני חושבת שמגיע לשי הרבה מאד קרדיט והערכה על האופן שהוא מתמודד עם זה, ועל היושרה שלו בכל הפרשה הנוכחית. ואל תשכחי שגם אם הוא מרוויח יותר מאחרונת המפיקות זו עדיין פרנסה שהוא עומד לאבד בדיוק כמוהה, ובניגוד לסברה הוא לא ימצא בכזו קלות משרה דומה, ולו רק משום שהענף הזה קטן ומתכווץ, ובראש הפירמידה שלו יש מעט מאד משרות. אז לרחם עליו? לא. אבל אולי די עם הדמוניזציה?
מה יהיה עם המגוחכים הזה שלי! נשבעת שאני יודעת איך כותבים את זה נכון 🙂
זהו בדיוק, שלא הכל אישי. הסיבה היחידה שדיברתי עלייך באופן אישי היתה אחת: לשקף לך איך את ושי פועלים ואיך אתם מגיבים, אבל זה היה אמצעי כדי להמחיש בדיוק את ההפך.
מעבר לזה, העובדה שהוא רגיש לדימוי הציבורי שלו לא אומרת שצריך לקבל כל התפרצות היסטרית שלו בסלחנות כמו גם את ההאשמות שגובלות בפראנויה ממש על רדיפה, שנאה, קנאה ומה לא. אני רגישה לצפיפות בסופרמרקט. זה לא אומר שאני צורחת על כל האנשים שהגיעו לשם כי אני רגישה ולכן מותר לי.
אני גם לא חושבת וגם לא טענתי שאתם מתואמים או שהוא מבקש ממך להגיב באופן מסוים. אני בטוחה שאת עושה את זה מיוזמתך האישית. כל שאני אומרת הוא שבכך את נותנת לגיטימציה להתנהגות הרדופה שלו ותורמת להשתקה של ביקורת שראוי שתישמע מבלי שילכלכו ויטשטשו אותה בתוויות שקריות.
אני לא חושבת שמישהו עושה דמוניזציה, אפילו לא גדול השונאים, הקנאים, המטנפים, השקרנים והרוצחים – יובל דרור. כמו שכתבתי, זה חוקי לא להתפעל משי ואפילו להעביר עליו ביקורת שלא נעימה לעין ולאוזן (ואפשר לא לקבל אותה, גם זה חוקי). מכאן ועד קריאות השבר "רודפים אותי" המרחק גדול.
לבסוף, נניח שמגיע לשי קרדיט והערכה על האופן שבו הוא מתמודד עם סיטואציית הפטיש והסדן. אז? אז יש כאלו שכותבים שהם מעריכים אותו ויש כאלו שמבקרים אותו. אז מה? אז מה קרה? המעריכים הם לא מעריצים שוטים והמבקרים (ויש רבים כאלו) הם לא שונאים, רודפים וקנאים. חבל לי שלא רק שאת נסחפת לתוך הרידוד המוחלט הזה אלא גם תורמת לו.
ובזאת נסיים, ברשותך. עד לעונג הבא.
שבתשלום.
חג שמח
דורית כלשהי, תענוג לקרוא אותך. באמת.
את ההפגנה הנ"ל ראיתי בסיקור של החדשות בשמונה בערב. מה שמציק לי מאז הוא שאני לא מצליח להבין על איזה חורבן בית אנו צמים ביום כיפור שהפך אצל נתן זהבי (עצבני) ליום אבל.
אם מעריב היה עיתון, אולי אפשר היה להצטער על לכתו לעולם שכולו טוב. לצערה של החברה הישראלית, האדון עופר נמרודי הרג אותו מזמן, ובשנים האחרונות מעריב היה בסך הכל מונשם מכשירים. לדעתי, הגיע הזמן להוציא את התקע של מכשיר ההנשמה (שהיה אגב במימון הכסף שלנו…)
ובויכוח בין דורית ובירנית (אה, חרוז!) דורית ניצחה בגדול
וכמי שמסתכלת לגמרי מהצד. שני הסנט שלי על צריכת חדשות.
לא קוראת עיתוני נייר, אפילו לא את החינמיים שמחלקים ברכבת, זה מלכלך את האצבעות. אין כאן משהו עקרוני. כל הנייר הזה נראה לי מיותר.
לא צופה בחדשות, כי אין לי טלוויזיה.
מקור החדשות העיקרי שלי הוא האינטרנט.
ומה באינטרנט.
חייבת להודות שעקבתי בעניין אחריי ההפגנה בעדכונים של היו"ר בטוויטר, וזה היה מעולה ומעניין לטעמי.
חדשות "מתפרצות" יש בפייסבוק. כל אחד רוצה להשוויץ שהוא יודע לפני כל השאר. ואפשר גם לעשות הצלבה של מידע, בגלל המגוון של החברים.
וכל השאר, באתרי החדשות.
אז צר לי, אנשי מעריב, אבל מסיבות נוסטלגיות בעיקר. זה נראה לי כמו תהליך בלתי נמנע.