ב"אולפן שישי" של חדשות ערוץ 2 שודרה אתמול כתבה על "חוכמת ההמונים" (ניתן לצפות בה כאן), מונח שזכה בשנה האחרונה לעדנה בין השאר בשל ההרצאה שהעביר ליאור צורף ב-TED. ההרצאה של ליאור על הנושא קשורה קשר ישיר לעבודת הדוקטורט שלו ובחלק הראשון של הכתבה הוא הציג את העיקרון הבסיסי של התיאוריה כפי שהוצג על ידי ג'יימס סורוביצקי בספרו "חוכמת ההמונים".
סורוביצקי פותח את ספרו עם סיפור השור המפורסם וכותב על התובנה של המדען הבריטי פרנסיס גלטון שגילה כי:
"בתנאים הנכונים, קבוצות הן אינטיליגנטיות במיוחד, ופעמים רבות נבונות יותר מהאנשים הנבונים ביותר בתוכן. קבוצות אינן זקוקות להנהגה של אנשים חכמים במיוחד כדי להיות חכמות. גם אם האנשים החכמים ביותר בקבוצה אינם בעלי ידע גדול והיגיון משובח, הקבוצה עדיין יכולה להגיע להחלטות חכמות… החוכמה הקולקטיבית שלנו היא במקרים רבים מצוינת" (עמ' 9-10).
אלא שמהר מאוד הכתבה תופסת כיוון אחר לגמרי תוך שהיא מעוותת את הטיעון של סורוביצקי באמצעות דוגמאות שבינן ובין חוכמת ההמונים יש מעט מאוד. למעשה, הכתבה מציגה את ליאור כמי שנותן אור ירוק לדוגמה השגויה הראשונה.
ליאור מספר כי לקראת הנסיעה ל-TED התלבט כיצד להסביר את התיאוריה של חוכמת ההמונים ולכן ביקש את עזרת ההמון. אור שגיא בן 16, הציע לו לשחזר את הסיפור אותו תיאר גלטון, להעלות שור אמיתי על בימת TED ולתת לקהל לנסות ולנחש את משקלו (רעיון שהוא לא רק מגניב ביותר אלא שגם הצליח לשחזר את ההצלחה בה חזה גלטון עצמו).
בהמשך הכתבה מספר אלעד הולנדר, "מומחה ליישום תורת המשחקים בארגונים ולרשתות חברתיות", על מקרה שקרה בפרוקטר-אנד-גמבל. החברה ניסתה לפתח נוסחה שתקבע כמה נוזל ניקוי יש להכניס לדלי בהינתן שנפח הדליים בהם משתמשים הלקוחות שונה האחד מהשני. הכתב, דני דויטש, סיפר כי החברה פנתה ל-200 אלף בני אדם ו"תוך זמן קצר כימאית מאיטליה סיפקה להם קלף מנצח: חומר מיוחד שמשנה את צבעו במינון הנכון לדלי". לדברי הולנדר זה מקרה שבו יש מצב של win-win כאשר פונים החוצה.
מה שמשותף לשתי הדוגמאות האלו, שמוצגות בנוסחים כאלו ואחרים גם בהמשך הכתבה וגם במקומות נוספים, הוא שעל אף שהן מקסימות אין דבר בינן לבין "חוכמת ההמונים" עליה מדבר סורוביצקי.
כאשר ליאור ביקש מההמון לעזור לו למצוא דוגמה שתסביר מהי "חוכמת ההמונים" הוא לא מיצע (מהמילה "ממוצע") את ההצעות אלא בחר בהצעה אחת. הוא אמנם פנה אל ההמון אבל השתמש בחוכמתו של אדם אחד. גם פרוקטר-אנד-גמבל פנתה אל ההמון (200 אלף בני אדם) אבל מתוכו היא שלפה את חוכמתה של מדענית אחת לה היתה הנוסחה. מכאן שאין כאן שום חוכמה של ההמון. למעשה, יש כאן הוכחה הפוכה לתיאוריית חוכמת ההמונים שכן הסיפורים האלו ממחישים שההמון לא ידע את התשובה אלא רק מומחה אחד מתוכו (אדם יצירתי כמו אור שגיא, או כימאית מקורית מאיטליה) הציג את התשובה המנצחת.
בהזדמנות אחרת הצגתי את השאלה הבאה: האם כאשר עיתון "הארץ" מזמין את אלפי קוראיו לשלוח סיפורים קצרים לתחרות הסיפור הקצר השנתית שלו ולאחר מכן בוחר את שלושת המנצחים, האם זו דוגמה לתיאוריית חוכמת ההמונים? כמובן שלא. הוא אמנם פונה אל ההמון אבל שולף מתוכו את המוכשרים ביותר (לדעת השופטים). אין בין זה לבין חוכמת ההמונים דבר ולא חצי דבר.
העידן הדיגיטלי מאפשר לנו לפנות אל ההמון באמצעים קלים, זולים ופשוטים כמו בלוגים, טוויטר, פייסבוק, פורומים מקוונים ועוד, ואולם לא כל פניה אל ההמון היא פניה שנועדה לנצל את חוכמתו. למעשה, בחלק ניכר מהמקרים אנחנו פונים אל ההמון בתקווה שלאדם אחד, שמסתתר בתוך ההמון, תהיה התשובה הנכונה, וזאת עוד לפני שהתחלתי לדבר על המגבלות העצומות שקיימות בעת יישום המתודה הזו, המקומות שבהם היא כושלת (ותמיד תיכשל), המקומות שבהם לא ניתן ליישם אותה.
שימוש במושגים תיאורטיים בתוך כתבה שמוצגת בפני מאות אלפי אנשים הוא לא עניין פשוט, ובכלל פופולריזציה של מדע היא תמיד עניין מורכב. אבל המורכבות הזו לא צריכה להוות תירוץ לעיוות של תיאוריה שלא לדבר על הצגת דוגמאות שמוכיחות בדיוק ההפך את מה שהתיאוריה עצמה טוענת.
עדכון: והנה תשובתו של ליאור כפי שכתב אותו בדיון שהתפתח בפייסבוק סביב הפוסט הזה:
כאשר שואלים שאלה כמותית אז אפשר לחשב ממוצע, כאשר זאת שאלה פתוחה, הממוצע בא לידי ביטוי בתשובה הפופולארית ביותר (גם אם היא כתובה בצורות שונות). אבל, יש עוד סוג של חכמת המונים.
אחרי הדיון הקודם שקיימנו, שוחחתי עם מספר אנשי אקדמיה שחוקרים את תחום חכמת ההמונים כדי לשאול אותם האם זה נכון להגדיר גם את הסוג השני "חכמת המונים". לדעתם וגם לדעתי, התשובה היא כן. הנה ההסבר:
הסוג השני מתייחס למקרים שבהם מחפשים רעיון יצירתי ויוצא דופן (כמו במקרה של הרעיון לשור). למה אנחנו קוראים לזה חכמת המונים למרות שזאת לא ההגדרה המקורית? הסיבה היא שבזכות ההמון, מי שמחפש רעיון יצירתי, יכול להגיע לרעיון יצירתי ופורץ דרך. זה כמו חיפוש זהב – יש הרבה חול אבל בסוף מוצאים את פיסת הזהב.
לגבי הדוגמה שלך לעיתון אשר עושה תחרות כתיבת סיפורים, זאת דוגמה אולי פחות טובה כי העיתון לא מחפש רעיון יצירתי לפתרון בעיה. אם העיתון היה פונה לכל קוראיו ושואל למשל "מה אנחנו צריכים לעשות כדי להיות רלוונטים יותר בעידן הדיגיטלי", אז בהחלט סביר שיהיו כמה רעיונות שיהיו טובים לא פחות ואפילו יותר מאשר מומחים או יועצים מכל מיני סוגים שמנסים לעזור לעיתון לשרוד את המהפיכה הדיגיטלית.
בפוסט שכתבת אתה מציין את ההגדרה של סורוביצקי מ-2004. כמי שחוקר את התחום ונמצא בשיח עם חוקרים נוספים, אני (וגם הם) סבורים שההגדרה רחבה יותר. בהרצאות שאני מעביר יש לי שקף מיוחד שמסביר את הסוגים השונים של חכמת המונים. בכתבה פופולארית בערוץ 2 כמובן שקשה לרדת לעומקם של דברים (למרות שבצילומים הסברתי את זה אבל זה לא נכנס בעריכה).
לסיכום, האפשרות לפנות להמון במטרה לקבל תשובה אינטיליגנטית לבעייה כלשהי היא הערך הגדול של חכמת המונים. לפעמים זאת תובנה קולקטיבית ולפעמים זה רעיון מבריק של מישהו בודד אבל הרעיון הזה מגיע רק בזכות העובדה ששואלים את ההמון ולכן בהחלט זה סביר לכלול את השיטה הזאת גם במסגרת המונח חכמת ההמונים.
כתיבת תגובה