סיפור היפותטי על תקליטור

הנה סיפור היפוטתי ובסופו שאלה.
מפעילה סלולרית גדולה, שמשתמשת בצבע מסוים בלוגו שלה, שקשור איכשהו לדעה פוליטית שאיכשהו קשורה לרצון להתנתק או לא להתנתק מחבל ארץ מסוים שהיה צריך או לא צריך להתנתק ממנו, שולחת שנה טובה לאנשים שונים שעובדים באמצעי תקשורת שונים. היא עושה זאת בעזרת איש יחסי ציבור, שידוע בכתיבת מכתבים שבהם מופיעה המלה "טובה" רק ההפך ובאופן כללי ראשי התיבות של שמו הם ר"ר.
בכל אופן, המפעילה הסלולרית הגדולה שולחת לאותם אנשי תקשורת שנה טובה עם אוגדן להחזקת תקליטורים ברכב. בתוך האוגדן יש תקליטור מוזיקה אחד, מתנה לשנה החדשה וזאת מכיוון שהיא מסבירה ש"מוזיקה חשובה לה" וכן הלאה.
מקבל התשורה מאזין לתקליטור ומגלה שיש שם שירים נורא ידועים שכולם (או לפחות חלק ניכר מהם – למרות שלדעתו מדובר בכולם) הם שירי cover. כלומר, לקחו איזה זמר דלה-שמע'טה ששר את מילות השיר המפורסם. אלא שהביצוע החדש הוא אפעס מעאפן וזאת בלשון המעטה.
איך הגענו למצב הזה? נפלאות דרכי האל אך יתכן שאחת הסיבות לכך היא שרכישת הזכויות לביצועים המקוריים היא פעולה יקרה בעוד שרכישת הזכויות לשירי cover זה דבר מממ.. לא יקר.
עכשיו לשאלה ההיפותטית: האם מקבלי השנה הטובה צריכים לחוש הוקרת תודה אל המפעילה הסלולרית שחשבה עליהם בעולם הציני והמנוכר בו אנו חיים או שמא עליהם לחוש נעלבים על כך ששלחו להם תקליטור מוזיקה שלא ניתן להאזין לו מבלי לצרוח על הזמר: "אתה מקלקל את השיר!!!!".

מכיוון שמדובר בשאלה היפותטית, אני בחרתי בתשובה "א' פלוס". יש להכיר תודה ואז לתת לילדים לעשות מהתקליטור עבודת יצירה במסגרתה גוזרים את התקליטור ומדביקים את חלקיו השונים על דפי נייר שונים שאותם זורקים אחר כך לפחי אשפה שונים כדי שחס וחלילה לא יחזרו ויתחברו האחד לשני.

4 מחשבות על “סיפור היפותטי על תקליטור

  1. יש דווקא כמה ביצועים חביבים 🙂
    חוץ מזה, כמה שיותר דיסקים כאלה יותר טוב, יש לי חברה טובה שעושה מובילים מדיסקים, אני מביא לה מדי פעם את אוסף הצרובים הלא שימושים, הזבל שאני מקבל וכו' והיא עושה מהם דווקא דברי אומנות נחמדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *