הצבא נגד הטכנולוגיה. כלומר בעד?

סטודנטית לשעבר, שלמדה אצלי קורס שעסק בהשפעות חברתיות של טכנולוגיה דיגיטלית, שלחה לי הודעה לפייסבוק הכחול עם הנקודות הכתומות (השם יקום דמו של האימייל הסגול עם הנקודות הצהובות) וסיפרה לי סיפור מעולה. הנה הוא לפניכם בכמה קיצורים מתבקשים:

אחותי הקטנה, התגייסה לפני כמה חודשים לצבא. כידוע השימוש בטלפון סלולרי במהלך היום אסור למעט בשעת ת״ש, אבל כמובן שהרבה חיילים וחיילות עוקפים את האיסור. אחותי נתפסה אתמול משתמשת בטלפון הסלולרי בזמן שמירה, ונענשה. המפקדת שלה הענישה אותה בלסגור שבת בבסיס. כששאלתי אותה איך היא נתפסה, והאם היא העזה לדבר בטלפון בזמן שמירה היא אמרה לי לא, המפקדת תפסה אותי מחוברת בוואטסאפ. מה?!?!

מסתבר ששיטת האכיפה החדשה בצה”ל, היא שבזמן שהחיילים בשמירה, המפקדים מתחברים לוואטסאפ, לפייסבוק, בקיצור לרשת חברתית כלשהי, ורואים האם החיילים “מחוברים” או “נראו לאחרונה” בזמן שהם לא אמורים להשתמש בטלפון. אחותי במקרה הזה נתפסה כשהיא “אונליין” אבל חיילת אחרת למשל בכיתה שלה נענשה על כך שהיא “נראתה לאחרונה” בפרק זמן שהיא לא אמורה להיות בו עם הטלפון.

מצד אחד כמובן שהחיילים צריכים להיענש בדרך כלשהי על עבירה על החוק, בטח ובטח שעל שימוש בטלפון בזמן שמירה, אבל ככה הצבא אוכף את החוק? היא לא נתפסה כי המפקדת ראתה אותה באופן פיזי משתמשת בטלפון, אלא בעצם “עקבה” אחריה דרך הווטסאפ. איך בכלל המפקדת יכולה להוכיח את זה? אם הטלפון לא היה אצל אחותי וחברה שלה השתמשה בו?

עוד דבר מעניין הוא שאחותי אמרה שבפעם הבאה (היא מתכוונת לעשות זאת שוב) היא תשלח הודעה בהודעת סמס רגילה, ולא בווטסאפ. גם היא יכולה לעקוף את שיטת האכיפה החדשה!

מגניב!

לפני 25 שנה (ג’יזס פאקינג קרייסט) נתפסתי על עבירה דומה וגם אותי השאירו שבת. זה היה בקורס מ”כים והעבירה שלי היתה שקראתי ספר בזמן השמירה. המפקד שלי עשה סיור בין עמדות השמירה ותפס אותי קורא (“הראש הכפול” של יאיר לפיד. כן, אני יודע. אבל ממש נהניתי ממנו!) היום, במקום לקרוא ספרים, החיילים קוראים הודעות בווטסאפ או פוסטים בפייסבוק. מה עושים?

הצבא מתמודד עם טכנולוגיה חדשה (טלפון סלולרי) שיצרה מופע חדש של בעיה ישנה (קריאה בזמן שמירה). כדי לפתור את הבעיה הוא משתמש באותה הטכנולוגיה שיצרה אותה כיוון שמעצם פעולתה הרגילה של הטכנולוגיה היא מאפשרת לתפוס את מי שמשתמש בה. למעשה, חלק מרכזי ביעילותה של הטכנולוגיה נעוץ בדיווח האובססיבי שלה מתי השתמשו בה; זה חלק מקסמה. זה, בין השאר, מה שהופך אותה אותה לכזו אטרקטיבית.

כמובן שיש בשיטה הזו כמה חורים, כפי שציינה בצדק רב הכותבת (אולי הטלפון לא היה ברשותה של אחותה), אבל המפקדים יוצאים מנקודת הנחה, סבירה לגמרי, שאם אתה נמצא אונליין או שהיית אונליין בזמן המשמרת שלך, סביר להניח שזה באמת אתה ולא מישהו אחר, כיוון שאין סיבה שמישהו אחר ייכנס לחשבון הווטסאפ או הפייסבוק שלך. busted!

החיילת מתמודדת כעת עם דילמה מרתקת: היא ממש רוצה להשתמש בטכנולוגיה דיגיטלית אלא שזו מדווחת מתי היא משתמשת בה ובכך מאפשרת למפקדים שלה לתפוס אותה. כדי להתמודד עם הדילמה היא בעצם עושה “אחורה פנה” ומשתמשת בטכנולוגיה ישנה יותר – הודעות SMS – שמשום שהיא ישנה יותר, היא אינה מאפשרת לגורם חיצוני לעקוב אחר השימוש בה בזמן אמת ונותנת למשתמש את האפשרות להשמיד את העדויות לכך שנעשה בה שימוש מלכתחילה (על ידי מחיקת הודעות). מגניב!!

אני יודע שכל מה שתזכרו מהטקסט הזה הוא שנשארתי שבת בגלל ספר של יאיר לפיד, ועדיין – מגניב!!!

להיות משתמש מחשב בשנת 1982

רואה שחורות, יתברך שמו, שלח לי קישור לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות לפיסת נוסטלגיה מהממת. מדובר בכתבה שהתפרסמה ב-The Atlantic Monthly ביולי 1982 ואשר נכתבה על ידי ג’יימס פלווס (Fallows). פלווס מספר על חוויה ששינתה את חייו: הוא קנה מחשב. המחשב המדובר הוא SOL-20, אותו מגדיר רואה שחורות כ”חוליה חסרה בין המסוף למחשב” (אפשר לראות אותו בפעולה כאן. את המחשב, לא את רואה שחורות).

מה שמרתק בכתבה הוא האופן האנתרופולוגי שבו מתאר פלווס את חווית השימוש במחשב בתקופה שבה נדיר למצוא מחשבים ביתיים בהם השתמשו למטרות עבודה (בניגוד למטרות בידור ומשחקים, כאלו כבר יש). מבחינה סגנונית, בוודאי בראייה לאחור, הדבר מזכיר חוקר שבטים שנתקל בפעם הראשונה בשבט שמעולם לא תואר על ידי האדם הלבן והוא עושה כמיטב יכולתו להסביר לקורא את מנהגיו המשונים. התוצאה היא תיאור מהסוג הזה:

When I sit down to write a letter or start the first draft of an article, I simply type on the keyboard and the words appear on the screen. For six months, I found it awkward to compose first drafts on the computer. Now I can hardly do it any other way. It is faster to type this way than with a normal typewriter, because you don’t need to stop at the end of the line for a carriage return (the computer automatically “wraps” the words onto the next line when you reach the right-hand margin), and you never come to the end of the page, because the material on the screen keeps sliding up to make room for each new line. It is also more satisfying to the soul, because each maimed and misconceived passage can be made to vanish instantly, by the word or by the paragraph, leaving a pristine green field on which to make the next attempt

בהמשך מתאר פלווס את החומרה של המחשב (יש במחשב שלו זיכרון של 48 קילובייט, אבל אל דאגה, הוא יכול לשדרג ל-64 קילובייט), את האופן שבו הוא מאחסן מאמרים (כל הזין בתקליטונים), את האופן שבו הוא מדפיס את המאמרים שהוא כותב, לא לפני שהוא מכניס אטמי אוזניים לאוזניו לפני שהמדפסת מתחילה לעבוד ועוד.

ילידי שנות השבעים, כמוני, ששיחקו עם המיקרו-מחשבים של שנות השמונים (קומודור, דרגון, ספקטרום, טקסס-אינסטרומנט ואחרים), יזדהו בקלות עם התיאורים של פלווס. כולם זוכרים את התסכול שהיה כרוך בטעינת משחק מקלטת אודיו אל המחשב, את מסכי הטלוויזיה ששימשו כמסכי מחשב (ומאוחר יותר את המסכים הירוקים הייעודיים), את ההתלהבות מלכתוב שורות קוד בבייסיק (התלהבות שגם אותה פלווס מתאר) וכן הלאה.

קריאת הכתבה הסופר-מגניבה הזו, העלתה אצלי כמה מחשבות.

ראשית, היא הזכירה לי שבסך הכל אנחנו ברי מזל. ילידי שנות השבעים נדפקו כמעט מכל הכיוונים בהתחשב שהעשור החשוב ביותר בחייהם, שנות השמונים, היה העשור המגוחך ביותר במאה העשרים – אין מילה אחרת לתאר אותו חוץ מ”מגוחך” – ואולם הם הרגישו על בשרם ובקצות האצבעות שלהם, את שתי ההתפתחויות הטכנולוגיות המרכזיות של סוף המאה העשרים: הופעתו של המחשב האישי ומאוחר יותר התפוצצות האינטרנט.

שנית, היא הזכירה לי באיזו מהירות מתפתחת הטכנולוגיה. כל מי שהתעסק כתחביב עם מחשבים באותה התקופה יכול לדפדף בזיכרונו את ההתקדמות הטכנולוגית לה הוא היה עד: מצבעי שחור לבן, לירוק, ל-16 צבעים, 256 צבעים ועד ימינו. מ-32 קילובייט זיכרון (זה מה שהיה בדרגון שלי) ועד ג’יגות של זיכרון, ממעבדים זוחלים למעבדים מרובי ליבות, מצלילים מתכתיים לצלילי סראוונד, מפונג וקרטקה ועד מציאות רבודה.

ולבסוף, היא גרמה לי לחשוב איזה טקסט יקראו הילדים שלנו עוד שלושים שנה ויביטו בו במבט לאחור כתיאור אנתרופולוגי משעשע של מה שבתקופתם (כלומר בעוד שלושים שנה) יראה טבעי לגמרי. אני מהמר, בין השאר, על מדפסות תלת-ממדיות. התעשייה הזו נראית לגמרי כמו תעשיית ה-PC בשנות השבעים: חבורה של גיקים מתעסקים בטכנולוגיה איטית, יקרה ומאוד בסיסית, אבל אין לי ספק שהיא תיראה אחרת לגמרי ב-2045.

חג שמח.

משחקים בשביל ילדים בבתי חולים

יותם ברנז שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות הודעה בה הוא מספר על פרויקט מעניין:

יש ארגון צדקה אמריקאי בשם Child’s Play שתורם משחקים, צעצועים וספרים לילדים מאושפזים בתי חולים ברחבי העולם. הוא הוקם על ידי היוצרים של קומיקס הרשת “פני ארקייד” וחלק מהתרומות אליו מגיעות מחברות המשחקים – אבל הרוב מגיעות מגיימרים פשוטים, בין אם בתרומה עצמאית או דרך מרתוני גיימינג (“משחקתרום”, אם תרצה) שמשודרים לייב באינטרנט.

לפני בערך שנה עלה הרעיון לקשר בין הארגון לבתי חולים בישראל – נכון להיות, בית החולים הקרוב ביותר שעובד עם הארגון נמצא במצרים – אבל התגובות של בתי החולים הישראלים איטיות להפליא ולרוב מסתכמות ב”פנייתך הועברה לגורמים המתאימים”.

ישבנו וחשבנו איך נוכל להעלות את המודעות לקיומו של הארגון כדי לעודד את בתי החולים ליצור את הקשר, והחלטנו שלייבא את רעיון המשחקתרום יהיה דרך מוצלחת להעלות מודעות ואולי לגייס קצת כסף למטרה טובה בו זמנית – בינתיים גייסנו כבר 115 דולר (טוב, 114.53 – מישהו חשב שיהיה נורא מצחיק לתרום ח”י שקלים).

אז בשלושים ואחת באוגוסט, ב-12 בצהריים, נתחיל את המרתון ולא נפסיק עד שיעברו 24 שעות וכולנו נשתגע.

אני יודע, כתב לי יותם, שכל זה נשמע כמו יחצ”ן שמנסה לדחוף אייטם והרשה לי לומר לך שאין דבר רחוק יותר מהאמת. אני בסך הכל סטודנט חסר ניסיון שמנסה לעשות משהו למטרה טובה וישמח לכל העזרה שיוכל לגייס.

אז הנה הפרטים:

האתר נמצא בכתובת הזו ומכיל, כדרכם של אתרים, דף שאלות נפוצות.

כפתור התרומות מופיע בדף הראשי, וניתן להגיע אליו ישירות גם דרך הקישור הזה (אנחנו משתמשים בצ’יפין כדי להימנע מלעסוק בכסף בעצמנו, היות ולא ברור אם אנחנו צריכים להכריז על עצמנו כמלכ”ר בשביל זה). יש גם דף פייסבוק, חשבון טוויטר ואפשר לפנות אלי בכל שאלה במייל הזה או במייל ה”רשמי” שלי כמנהל: admin אצל edfmarathon.com.

אם תשאלו אותי, הדבר היחיד שמבאס הוא שבשלב זה התרומות לא יגיעו לבתי חולים בישראל – אבל זו בדיוק הנקודה. הם רוצים לגייס מספיק כסף בשביל שבתי החולים בישראל יתעוררו ויתחילו לעבוד עם הארגון הזה.

בהצלחה!

תמיד יהיה אסייאתי אחד טוב ממך

ברווזית שלחה באמצעות האימייל הסגול עם הנקודות הצהובות את הטקסט הבא:

בתור קוראת שקטה של הגלוב, נראה לי שהטעם שלנו במוסיקה די דומה. נתקלתי בסרטון הזה היום ונראה לי שהוא ימצא חן בעיניך לפחות כמו שאני נהניתי ממנו.

היא כמובן צודקת. מדובר בסרטון מדהים של סנדרה באי שמנגנת בגיטרה ובעצם עושה את כל התפקידים של להקת “קווין” בשיר Don’t stop me now. אל תסתפקו בלהאזין לסרטון – צריך לראות אותו!

בתגובה שזכתה להכי הרבה לייקים לסרטון נכתב:

Rule #87: if You’re great in doing something there’s at least one Asian way better than you.

אבל לגמרי.

הרחבה לחוק גודווין

יואב שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות טקסט קצר לקטגוריית כתב/ת אורח/ת. הנה הוא לפניכם בשינויים קלים.

**

בארגון בו אני מוציא את פרנסתי, קיימות תופעות נאלחות רבות ואולם הדבר שמוציא אותי מדעתי במיוחד הוא שכאשר מתקיים דיון / ויכוח ואחד הצדדים חסר כל רעיון מקורי / טיעון / או סתם אינו יודע על מה הוא מדבר, הוא מיד מציע to think out of the box. יש לציין שהתקשורת ברובה היא באנגלית, אולם הבחילה עולה גם בשימוש בביטוי העברי.

למותר לציין שהאפשרות הסבירה ביותר באותו רגע היא ליידות באיש נעל, אולם מכיוון שרוב התקשורת בארגון מתבצעת באמצעות דואר אלקטרוני ישנם קשיים טכניים מסויימים.

לאור האמור לעיל ברצוני להציע הרחבה מיידית לחוק גודווין לפיה: בכל פעם שמישהוא מציע “לחשוב מחוץ לקופסה” המציע מפסיד מידית בוויכוח (אם היה) ומאבד את זכותו להציע הצעות כלשהן למשך שבוע. כמו כן על המציע לחלוץ את נעלו ולחבוט בראשו שלוש פעמים באמצעות הנעל.

הצביעו בהמוניכם!