12 ספרים למתעניינים בטכנולוגיה (חלק ב')

מאז שספרי "קוד סמוי" יצא לאור, נשאלתי כמה פעמים בראיונות, בהרצאות ובמפגשים אקראיים עם קוראים, על ספרים שעוסקים בטכנולוגיה שקראתי ושהושפעתי מהם. נזכרתי שלפני כמעט שבע שנים פרסמתי פוסט שהמליץ על 12 ספרים למתעניינים בטכנולוגיה והבנתי, שהגיע הזמן להוסיף לרשימה כמה ספרים נוספים.

אז הנה חלק ב' של הרשימה. היא כוללת ספרים חדשים וספרים ישנים, ספרים בעברית וספרים באנגלית. היא לא מסודרת לפי סדר חשיבות או לפי תאריכים והיא לגמרי סובייקטיבית מבחינה העובדה שאני מצאתי את הספרים האלו מעניינים ואפילו חשובים ויתכן שאחרים יחשבו שהם לא מוצלחים. בנוסף, כמעט כולם מוזכרים, בדרך זו או אחרת, בספר שלי.

The Filter Bubble, Eli Pariser, 2011

אלי פאריסר הוא לא הראשון ששם לב לכך ששירותים דיגיטליים, דוגמת גוגל, מתאימים לנו את תוצאות החיפוש, אבל הוא היה הראשון שהצליח להבהיר עד כמה ההתאמה האישית הזו יכולה להיות בעייתית ולא פחות חשוב מכך, עד כמה היא שונה מצריכת אמצעי התקשורת ההמוניים. המושג "בועת הסינון" הפך בזכותו למושג מוכר וידוע ועדיין, כאשר לפני קצת יותר משנה נפגשתי עם מנהל בכיר (מאוד בכיר) בפייסבוק, ופלטתי את המושג הזה, הוא הביט בי בעיניים מעורפלות ושאל "מה?". חשבתי אז שזה ניצחון כפול של פאריסר. מצד אחד זו המחשה לכך שאנשי פייסבוק לא מכירים את אחד המושגים שמגדירים את אופן הפעולה שלהם, ומצד שני, שהם עצמם חיים בתוך כזו בועת סינון, שהם לא מכירים את המונח "בועת סינון".

***

Alone Together, Sherry Turkle, 2011

שרי טרקל היא פסיכולוגית בהכשרתה ובמשך שנים היא נחשבה לאחת האוהדות הגדולות של הרשת ושל הפוטנציאל הטמון בה. ספרה הקודם, Life on the Screen, נחשב לאחד הספרים המתלהבים ביותר מהיכולת של הרשת לאפשר לנו לחקור ממדים נוספים באישיות שלנו. אבל ב-2011 היא עצרה בחריקת בלמים והראתה כיצד כאשר אנחנו נבלעים בתוך הטלפונים הסלולריים שלנו, אנחנו מאבדים את היכולת שלנו לא רק לתקשר – באמת לתקשר – עם אנשים אחרים, אלא גם את היכולת שלנו לתקשר עם עצמנו. הרצאת ה-TED שלה מסבירה את עיקרי טיעוניה אותם המשיכה לפתח גם בספרה הבא, Reclaiming Conversation, שיצא לאור בשנת 2015.

***

Hooked, Nir Eyal, 2013

ניר אייל כתב ספר מצוין, נגיש ומעניין שמסביר כיצד ניתן לעצב מערכת, מוצר או שירות שיגרמו לנו לחזור ולהשתמש בהם פעם אחר פעם אחר פעם. אייל, שבונה את הרעיונות שלו על העקרונות של בי.ג'יי. פוג, מי שנחשב לאבי הדיסיפלינה המכונה "עיצוב התנהגות", ממחיש כיצד ניתן להפנות נגדנו שילוב של פסיכולוגיה וממשק משתמש על מנת להפוך אותנו לאובססיביים. יש לציין, שהספר של אייל לא נקרא (או נכתב) ככתב אישום נגד עמק הסיליקון. תחת זאת, הוא מציג מתכון בו יזמים יכולים להשתמש כדי לעצב את המוצר שלהם ולהפוך אותו לפופולרי בקרב המשתמשים. אין פלא לכן, שהספר עצמו הפך לפופולרי. באחרונה שמעתי אותו מכריז שהוא עובד על ספר נוסף, ביקורתי מעט יותר.

***

From Counterculture to Cyberculture, Fred Turner, 2006

אחת התפיסות הרווחות בנוגע לטכנולוגיה היא שהיא מגיעה משום מקום. יום אחד קם סטיב ג'ובס בבוקר, קם ביל גייטס בבוקר, קם מארק צוקרברג בבוקר ויש לו רעיון! הרעיון הופך לאב-טיפוס, אב-הטיפוס הופך למוצר, ואברה-קדברה, טכנולוגיה חדשה! כל מי שמתעניין בהיסטוריה, פילוסופיה וסוציולוגיה של טכנולוגיה מבין, שלכל יצירה, גם יצירה טכנולוגית, יש רקע תרבותי וחברתי שהיא נשענת עליו. מצויד בתובנה הזו, יוצא טרנר למסע בו הוא מראה כיצד תנועת הנגד של שנות השישים בארה"ב יצרה את התשתית הפילוסופית, התרבותית והחברתית שתניב בסופו של דבר את עמק הסיליקון ואת המוצרים שבהם כולנו משתמשים. סטיוארט ברנד, אחד האנשים שעליהם טרנר כותב, סיכם זאת בפשטות כאשר כתב בשנת 1995 מאמר תחת הכותרת: "אנחנו חייבים הכל להיפים".

***

בידור עד מוות, ניל פוסטמן (תרגם מאנגלית: אמיר צוקרמן), 2000

בפוסט שלי משנת 2012, המלצתי על ספרו של פוסטמן "טכנופולין" והמלצתי גם על שני ספריו האחרים שתורגמו לעברית, אחד מהם, "בידור עד מוות". באחרונה אני שומע יותר ויותר אנשים מזכירים את "בידור עד מוות", שבזמנו נחשב לספר נרגן וכיום נראה כמו ניתוח צלול ומדויק של התרבות האמריקאית. פוסטמן מציג את האופן שבו ההטיה העיקרית של הטלוויזיה להפוך כל דבר שהיא עוסקת בו ל"בידור", הופכת לנטייה תרבותית רוחבית שמשפיעה השפעות עומק על התרבות האמריקאית ונוגעת בענייני חינוך, דת, בריאות ועוד. התובנה הזו של פוסטמן היתה כוכב הצפון שלי כאשר כתבתי את "קוד סמוי" ולמעשה, ניסיתי לעשות את מעשה פוסטמן למדיה החדשה. כמו בכל ספריו של פוסטמן, גם הספר הזה כתוב בצורה נפלאה, מצחיקה ומרתקת.

***

The Quantified Self, Deborah Lupton, 2016

אחת התופעות הטכנו-חברתיות שמרתקות אותי באופן אישי היא התופעה שבה אנשים מתעדים, עוקבים ומודדים כל דבר ביחס לפעילות שלהם עצמם: כמה שעות ישנו בלילה, כמה צעדים הלכו ביום, מה אכלו, עם מי דיברו, לאן נסעו. אנשים משתמשים במוצרים, אפליקציות ושירותים כדי לבדוק כמה זמן הם מבלים באתרי אינטרנט שונים, כמה כסף הם מוציאים על ממתקים, כמה זמן לקח להם לרוץ 10 ק"מ, כמה פעמים בחודש הם מקיימים יחסי מין. במשך יותר משנתיים אני מתלבט האם לרכוש שעון-חכם כיוון שמצד אחד נורא בא לי להתנסות בכל זה ומצד שני, יש לי תחושה שהניסוי יהפוך לאובססיה ויש לי כבר מספיק אובססיות, תודה רבה. דבורה לופטון מציגה את התנועה החברתית שנוצרה סביב הרעיון הזה והספר שלה סייע לי כאשר הראיתי כיצד התופעה הזו קשורה לעידן הבלבול והחיפוש אחר משמעות בו אנחנו חיים.

***

The Master Algorithm, Pedro Domingos, 2015

במשך תקופה ארוכה ידעתי שאני צריך להתעניין יותר באלגוריתמים אבל מכיוון שיש לי פוביה מובנית מכל מה שקשור במתמטיקה ובמספרים, נמנעתי מלצלול לנושא באופן יסודי. ספרו של פדרו דומינגוז היה הראשון שהצליח לסחוף אותי אל תוך העולם הזה ומהרגע שהוא פתח את הדלת, התחלתי לבלוע ללא הפסקה ספרים העוסקים באלגוריתמים. זה היתרון הגדול שלו: הוא מציג את הנושא של אלגוריתמים לומדים בצורה פשוטה ונגישה, הוא מסביר כיצד הם עובדים ומדוע הם חשובים, הוא מספק את הרקע הטכנולוגי מבלי להיות משמים, וגם אם פה ושם הוא מבצע הפשטות, ומי מאיתנו לא מבצע אותן כאשר הוא מנסה להסביר טכנולוגיה, הוא עושה עבודה מצוינת (אפשר לקרוא כאן ביקורת שכתבתי על הספר עבור מוסף "ספרים" של "הארץ").

***

האדם החד-ממדי (תרגמה מאנגלית: דליה טסלר), הרברט מרקוזה, 1970

הרברט מרקוזה, שהסטודנטים שלי יודעים שאני קורא לו "הרברט מרקוזה אהוב נפשי", משתייך לאסכולה המכונה "אסכולת פרנקפורט". הוא היא תלמידו של מרטין היידגר (חובב נאצים ידוע) וכמו כל חבריו למכון פרנקפורט, נמלט מגרמניה הנאצית והפך בשנות השישים לחביב הסטודנטים האמריקאים. מרקוזה שואל את עצמו שאלה שכל מרקסיסט שמכבד את עצמו שואל: "מדוע המהפכה, זו שמרקס חזה, לא הגיעה?". באדם החד-ממדי מרקוזה מפנה את מבטו אל עבר הטכנולוגיה וטוען שאופן פעולתה יוצר אנשים חד-ממדים, בלתי ביקורתיים, אנשים שמרוצים מעצמם וממקומם בעולם ומשום כך אנשים שלא מתקוממים, שלא יוצאים נגד המערכת שממשיכה לדכא אותם עד עפר. על אף התרגום שהתיישן, ספרו של מרקוזה מרתק וכתיבתו חדה, בהירה ובעיקר מעוררת מחשבה.

The Net Delusion, Evgeny Morozov, 2011

יבגני מורוזוב הוא אחד המבקרים הצעירים, הבוטים והמעניינים של העידן הדיגיטלי. הוא כתב מספר ספרים ומאמרים שמציגים את אלו שמשבחים, מהללים ומפארים את הטכנולוגיה בצורה מגוחכת. מורוזוב, בדומה לפוסטמן, מורוזוב מציג את "הגישה הפתרונית", גישה שאומרת שלכל בעיה יש פתרון והפתרון הוא כמובן טכנולוגי. הגישה הזו רווחת במיוחד בקרב יזמי טכנולוגיה שבטוחים שאם רק נעצב את האפליקציה הנכונה, אם רק נבנה את הממשק הגרפי המתאים, נפתור את הבעיה. זו לא רק גישה אוטופיסטית ותמימה, זו גם גישה מסוכנת שכן כאשר תרבות שלימה מתחילה לראות כל בעיה כמשהו שניתן לפתור אותו באמצעות טכנולוגיה, היא נמנעת מלהבין שכל פתרון יוצר בעיות חדשות וממילא יש בעיות שטכנולוגיה לא יכולה לפתור.

***

Rebels Against the Future, Kirkpatrick Sale, 1995

הלודיטים, קבוצה גדולה של פועלים בריטים שחיו במשולש שבין הערים התעשייתיות יורק, לסטרשייר ומנצ'סטר, חיו בראשית המאה ה-19 והפכו לסמל להתנגדות חסרת תועלת, חסרת תוחלת ואפילו מטופשת לקדמה. אבל הלודיטים לא היו טיפשים. הם הביטו במכונות האריגה שנכנסו למפעלים והבינו מהר מאוד שכל מכונה שכזו מחליפה ארבעה מהם, אחר כך שמונה מהם, שישה-עשר מהם. הם ראו כיצד הטכנולוגיה תגרום לקבוצה קטנה של יזמים זריזים להפוך לאולטרה-עשירים בעוד שהם יהפכו לעניים מרודים, אז הם עשו את הדבר היחיד שהם יכלו לעשות באותה התקופה: הם פרצו באישון לילה למפעלים והעלו את המכונות באש בתקווה שכך יוכלו לעצור את "הקדמה". קיקפטריק סייל מציג את סיפורם של הלודיטים וכמו תמיד, זהו לא (רק) סיפור על טכנולוגיה: זה סיפור על אנשים, על חברה, על תרבות שהשתנתה מהקצה אל הקצה כאשר טכנולוגיה חדשה נכנסה לתוכה.

***

לחשוב מהר, לחשוב לאט, דניאל כהנמן, 2013

לכאורה הספר הזה לא אמור להופיע ברשימה של ספרים המיועדים לאלו שמתעניינים בטכנולוגיה. דניאל כהנמן, פסיכולוג קוגניטיבי וזוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 2002, מתמחה בתחום של כלכלה התנהגותית וקבלת החלטות. בספר שלו הוא מציג את קיצורי הדרך הקוגניטיביים שלנו, היוריסטיקות, שמסייעים לנו לקבל החלטות מהירות ולבצע שיפוטים כהרף עין. אני כולל את הספר הזה ברשימה שלי גם כיוון שהוא ספר מצוין אבל גם כיוון שבעיניי הוא התשתית עליה נבנים שירותים טכנולוגיים רבים במובן הזה שהם מנצלים את החולשות הפסיכולוגיות שכהנמן מציג, חולשות שמהן כולנו סובלים ושנובעות מכך שאנחנו משתייכים ל"הומו-ספיינס". בספר שלי הפניתי למספר דוגמאות שבהן משתמש כהנמן כדי להראות כיצד הן באות לידי ביטוי בעולם הדיגיטלי.

***

The Age of Surveillance Capitalism, Shoshana Zuboff, 2019

זה הספר היחיד ברשימה שלא קראתי את כולו פשוט מכיוון שהוא יצא לאור לפני כמה ימים. ידעתי שהספר הזה מתבשל והוא הגיע לחנויות יחד עם הספר שלי, בראשית ינואר 2019. זובוף טוענת שאם נתייחס לרגע אל גוגל (לדוגמה) כאל מפעל, הרי שחומר הגלם שלה הוא ההתנהגות שלנו. גוגל ממירה את ההתנהגות שלנו למידע, משתמשת בחלקו כדי לשפר את המוצרים שהיא מפתחת עבורנו ובמידע העודף אותו זובוף מכנה behavioural surplus, היא משתמשת כדי לבצע תחזיות ביחס למה שאנחנו נרצה לעשות ובעיקר לקנות. תחזיות אלו מתורגמות לכסף, המון המון כסף, שהופכות חברות כמו גוגל, אמזון, פייסבוק ואחרות, לחברות ששוויין נע מכמה מאות מיליארדי דולרים ועד לטריליון דולר. בראיון שהעניקה לגרדיאן הבריטי הסבירה שהשיטה שהיא מתארת היא לא בלתי נמנעת אלא תוצאה של ניסוי וטעייה, המצאה טכנו-כלכלית של גוגל שהפכה אותה, וחברות דומות לה, לעשירה מעבר לכל דמיון.

***

כמו שניתן להבין, רוב הספרים שנמצאים ברשימה הזו הם ספרים ביקורתיים, ספרים שבוחנים את ההשפעות של העידן הדיגיטלי ושל שירותים כמו פייסבוק, גוגל, יוטיוב, אמזון, טוויטר, אינסטגרם ושירותים רבים אחרים, ספרים ששואלים מהו המחיר הכלכלי, החברתי, התרבותי והאישי שאנחנו משלמים בעבור השימוש בשירותים האלו. שלא במפתיע, הושפעתי מהספרים ומהכותבים המצוינים האלו ו"קוד סמוי: כל מה שלא רוצים שתדעו ואתם חייבים לדעת על החיים בעידן הדיגיטלי", הולך בעקבותיהם. הוא בוחן מה קורה כאשר אקולוגיית המדיה שלנו משנית כמעט בבת אחת, מה קורה לאופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו, את העולם, את המציאות עצמה.

אינבלינג של הג'רני

עולם השיווק הדיגיטלי עושה בשנים האחרונות שיפט מעולם שבו הקונסיומר נמצא במרכז לעולם שבו דאטה נמצאת בכסא הדרייבר. המשמעות המיידית היא שעלינו לשכוח מהפרדיגמה שמדברת על איי-בולס. במקום זה עלינו לטרגט את היוזר ולהציע לו ג'רני שעובר אופטימיזציה, פרסונליזציה ואינטגרציה עם דאטה-בייס שבקלאוד כדי להבהיר מהו הפוזישנינג הכי נכון עבורו ועבורכם.

בקונפרנס האחרון של מומחי המרקטינג שהתקיים בחסות ביזנס אינסיידר במלון פור-סיזנס בסיינט-לואיס, צפיתי בפאנל שבו ישבה רביעיה שבעצם מורכבת משני הפאוור-קאפלס הכי מדוברים בסיליקון וואלי.

הפאוור-קאפל הראשון היה מורכב מג'יימס ג'ונקלר, צי'ף סיינטיסט באחד מהסטארט-אפים הכי מדוברים בוואלי, שמתמחה בביג-דאטה אנליזיישן ומג'נין ג'והנסן שהתנצלה על המבטא שלה בגלל שהיא אימגרנט מנורווגיה. היה מצחיק. אבל את הספוטלייט גנב הפאוור-קאפל השני שמורכב מג'רי ג'קסון, אחד האנתרופונורים הכי חזקים בקהילייה וג'נט ג'רביס, אשתו לשעבר של ג'ף ג'רביס, שעוסקת בפרוגרמינג ליירס של דיפ-לרנינג אלגוריתמס ועובדת יחד עם ג'יימס ג'רקי. השניים דיברו על האופן שבו כיום הסולושן השיווקי האמיתי עובר דרך דילבור חזק של הוויז'ן של החברה מרמת הג'וניור ועד הוורלד-וייד פרטנרס של החברה.

אני מציעה לכל אחד מכם לאמבד את האינסייטסים החשובים האלו. ראיתי לא מעט קורפוריישנס שכל כך מנותקים מהפרוסס האמיתי שעובר על הקונסיומרס ובכל זאת הם מגיעים עם הסולושן שלהם אל המרקטפלייס. המרקטפלייס כבר לא סלחני כפי שהיה בעבר וכיום, אם הדאטה שלך לא מבוססת על פרפורמנס, אין לך מה להתחיל בכלל.

כדי להגיע אל הלב של הוי-סיזס, צריך להבין שהיום הבאז-וורדס הם טאץ' ובוטים שהם בעצם פרסונל אססטינס שעושים פרסונליזציה לוקאלית לאקספיריינס של הקונסיומרס באמצעות מסג'ינג' מבוסס ווייס. הקונברסיישן מתחיל עם פרוגרמינג חכם בפיד של היוזר שנשלח לצ'אנל המתאים ובאמצעות סמארט טולס הם עוברים תהליך של דיסקברביליטי של הפרודאקט המתאים להם. כל זה כמובן נשען על טכנולוגיות סושיאל חזקות.

במהלך שלושת ימי הקונפרנס שנערך בריזורט מקסים, דובר לא מעט על הגיג אקונומי ועל הצורך למצוא סולושן אדאפטביליטי וסקיילביליטי ללאסט-מייל שמהווה צ'אלנג' לכל מי שרוצה להיכנס אל המרקט. אבל על דבר אחד היתה הסכמה: הדרך השיווקית למתג את הברנד היא באמצעות פרטנרשיפ ובונדיג עם הקונסיומרס על אף שזה הופך קשה מיום ליום בעידן של אטנשן דיסאורדר. בעוד שטולס חזקים הם בסך הכל אינייבלרס יש להם יתרון ברור: הם מאנבלים סיגנל חזק שמבהיר לקומפטישן שהקונסיומר מטורגט באמצעות פיקסל ולכן הדיסקברביליטי הופך מחווית קומרס רגילה לחוויית אונליין מאנד לאנד, שהיא לא סתם מסע; היא ג'רני.

אני חשה מלאת השראה.
אמשיך ואעדכן.

אני- פנינייה שהם, יועצת בתחום אינוביישן לברנדים שעוסקים בקומרס, מובייל וסקיורטי, יוצרת אסטרטגיות המבוססות על חקר של טרנדים ודיגיטל רבולושנס מרחבי העולם.

רוחות הרפאים שבטוויטר

קשה לומר שאני חיית טוויטר מטורפת. אני נכנס לשם מדי כמה ימים, לפעמים מפרסם איזה ציוץ פה ושם, אבל קשה להגדיר אותי כמשתמש שאם אתה לא עוקב אחריו לא תסלח לעצמך לנצח נצחים. ובכל זאת, לפני כשנה בערך החלה עלייה משמעותית ועקבית במספר העוקבים אחריי בטוויטר עד שכיום יש לי יותר מעשרת אלפים עוקבים.

נשמע מרשים, נכון? גם אני התרשמתי. משום כך, יצאתי להכיר את האנשים שעוקבים אחריי וגיליתי שבעצם מספר האנשים שבאמת עוקבים אחריי בטוויטר עומד על בערך ארבעים.

כדי להבין במה מדובר כל שעשיתי הוא לבחון קצת יותר לעומק את רשימת העוקבים הנאמנה שלי. כך גיליתי שהרוב המכריע שלהם הוא ראשי ביצה, כלומר אנשים שאפילו לא החליפו את תמונות הפרופיל שלהם. להערכתי כ-95% מראשי הביצה הם חשבונות מזויפים, כאלו שנוצרו באמצעות בוטים, ככל הנראה כדי שאחר כך יוכלו למכור אותם לכל המטומטמים שקונים עוקבים.

הנה כמה דוגמאות:

קחו לדוגמה את אופק הרוש. שם המשתמש של ראש הביצה הזה הוא Tu3HwzLTS4Fflli@ – תודו שזה אחד משמות המשתמש היותר קליטים שעליהם שמעתם. הוא מעולם לא הוציא ציוץ מפיו והוא עוקב אחרי 34 חשבונות בהם ONE, בר רפאלי, the.co.ils, אורלי יקואל, אייל שחר ורועי חירותי. לעומתו, רועי אדלס, שגם הוא ראש ביצה שתקני, עוקב רק אחרי 26 חשבונות בהם ONE, בר רפאלי, the.co.ils, אורלי יקואל, אייל שחר ורועי חירותי. מה באשר לשי הידוע בשמו Shai? ובכן, הבחור בעל שם המשתמש הפשוט Shai43627834@ עוקב אחרי 64 חשבונות בהם ONE, בר רפאלי, the.co.ils, אורלי יקואל, אייל שחר ורועי חירותי, זאת לעומת נורית (שם משתמש: 5cU4zuVnIeTeUbf@) שגם היא לא פצתה את פיה מעולם, היא עוקבת אחרי 38 חשבונות בהם ONE, בר רפאלי, the.co.ils, אורלי יקואל, אייל שחר ורועי חירותי. אני חושב שהבנתם את התמונה.

ישנם יוצאים מהכלל. ללבנה מזרחי למשל (שם משתמש: ntSj90nLLcI2eOq@), יש תמונה. כמובן שגם היא עוקבת אחרי אותם חשבונות בדיוק וכמובן שגם היא מעולם לא פצתה את פיה ובכל זאת, מישהו שם השקיע כאשר זייף את קיומה. בחלק מהמקרים מוקמים משתמשים במצב "מוגן" כך שלא ניתן לראות שהם מזויפים אם כי שם המשתמש של עדינה טויל (89882f41d65e49d@) קצת הורס את חוויית המשתמש האותנטי.

אני מעריך שלפחות 60% אם לא יותר מהמשתמשים שעוקבים אחריי בטוויטר הם יצורים וירטואליים ודיגיטליים שעוקבים אחרי (רשימות מוכנות של) משתמשים כדי לגרום לטוויטר לחשוב שהם באמת ובתמים אנשים אמיתיים. מצד אחד, זה לא ממש מפתיע – אחרי הכל גם בפייסבוק יש אינספור פרופילים מזויפים, ומצד שני זה גרם לי לחשוב שבעצם רובנו מצייצים לרוחות רפאים דיגיטליים. בעצם, אנחנו די לבד.

היי אופק הרוש, ממצב?

הענן של בזק – קריאה מודרכת

Bezeq (הכי טוב בבית) השיקה זה מכבר שירות Cloud כי הכל היום זה ב-Cloud וגם בזק היא ב-Cloud. שירות ה-Cloud שמיועד רק ללקוחות Bezeq (הכי טוב בבית) מציע שטח אחסון בלתי מוגבל למטרות גיבוי. קשה להכחיש שזו הצעה נחמדה. אז ניסיתי אותה. האמת היא שניסיתי אותה כבר מזמן אבל כעת החלטתי גם לכתוב עליה.

נתחיל בעניינים הטכניים: הקליינט דפוק ומוגבל, מסוג הדברים שמתכנתים כותבים בחמש דקות, שירות הווב מוגבל ודפוק, מסוג הדברים שמתכנתים שנזרקו מפרויקט הקליינט כותבים בארבע דקות. אבל עזבו את זה. מה שמרתק אותי במיוחד הם תנאי השימוש ש-Bezeq (הכי טוב בבית) מכריחה את הגולשים לחתום עליהם אם הם רוצים להשתמש בשירות שלה. אני מודה שלעתים רחוקות אני קורא את תנאי השימוש, אבל הפעם התחלתי לקרוא ואיך לומר, זה חתיכת מסמך מרתק.

המסמך עצמו, אם תעתיקו אותו לוורד, מחזיק 20 עמודים אבל בזק לא תיתן לך לקרוא אותו בפורמט נוח אלא בחלון קטן שלא ניתן להגדיל אותו. בעוד שאני לא עורך דין, והפרשנות שתקראו לעיל אינה פרשנות משפטית, אם בכל זאת תעתיקו את תנאי הרישיון, תמצאו בו כמה הצהרות מקסימות (הטקסט המודגש מצוטט מתוך תנאי הרישיון. הטקסט המוטה מכיל את ההערות שלי):

4. ידוע לי כי אופן מתן השירות, איכותו, תוכנו, תנאי השירות עשויים להשתנות ואף להיפסק באופן זמני או קבוע, בכל עת , על פי שיקול דעתה הבלעדי של בזק.
יכול להיות שתגבו את תכני המחשב שלכם במשך שבועות ואז נפסיק את השירות. 

5. ידוע לי, ואני מסכים להעברת הנתונים ופרטים מזהים לרבות מספר טלפון וכתובת דואר אלקטרוני לצד שלישי כלשהו (לרבות ספק התוכנה) ככל שיידרש לשם אספקת השירות, תפעולו באופן יעיל, ולשם גביית חובות, ככל שיהיו, על פי שיקול דעתה של בזק.
במילים פשוטות: בזק נותנת (תמורת תשלום או לא, זה לא עניינכם) את המידע שלכם לחברות אחרות.

6. בזק לא תישא באחריות לכל נזק, קלקול, תקלה או כשל שיגרמו ללקוח והנובעים משימושו בשירות ו/או בתוכנת השירות ו/או באתר לרבות בגין כל כשל בתוכנת השירות ו/או בתהליך התקנת התוכנה ו/או שדרוג התוכנה ו/או בתהליך הסרת התוכנה ו/או בגין שימוש בכל אפליקציה הזמינים במסגרת השירות.
מסביר את עצמו: כל נזק שייגרם לכם כי המתכנתים שלנו בנו מוצר דפוק, עליכם. אנחנו לא אחראים.

9. בזק רשאית בכל עת לקבוע בהודעה מראש תשלום עבור השירות. 
עכשיו זה בחינם, אבל בעתיד? מי יודע, מי יודע.

10. בזק רשאית בכל עת להגביל את נפח השימוש בשירות, לרבות גביית תשלום בגין נפח נוסף בכל עת.
נפח בלתי מוגבל לזמן מוגבל בו הנפח הבלתי מוגבל עשוי להיות מוגבל בצורה מוגבלת אך ללא הגבלה.

11. לתשומת ליבך  הפרטים שמסרת לבזק בעת הצטרפותך לשירות, ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת מטעם בזק באמצעות פקס, מערכת חיוג אוטומטי, הודעה אלקטרונית או הודעת מסר קצר. באפשרותך להודיע לבזק בכל עת על סירובך לקבל דבר פרסומת דרך כלל או מסוג מסוים.
הודעתם?

פטור מאחריות לתכנים:
12. "תכנים" פירושו כל קובץ, מידע שיאוחסן, ישותף, יופק, ישוחזר, יישלף, יצפה במהלך השימוש בשירות, כגון קבצי נתונים, טקסט כתוב, תוכנה, מוסיקה, גרפיקה, תצלומים, תמונות, צלילים, וידיאו, הודעות וכל חומר אחר דומה או חלק מהם (להלן: "התוכן או התכנים")

14. הלקוח ישפה את בזק בגין כל נזק ו/או הפסד ו/או הוצאה שייגרמו לה בגין כל דרישה או תביעה מצד ג' כלשהוא שעניינה התכנים ו/או השימוש שנעשה בהם, לרבות, ובלי למצות, כל טענה שעניינה לשון הרע, פגיעה בפרטיות, הפרת זכויות יוצרים או כל עילה אחרת.
כלומר אם במקרה תובעים את בזק בגלל תוכן שהעליתם לשירות שלה, אתם תשלמו לבזק על הנזקים שיגרמו לה.

15. לבזק אין שום אחריות לאובדנם ולמהימנותם של התכנים. בכלל זה, לא תהא בזק אחראית לוירוסים ו/או תוכנות ריגול ו/או קבצים מזיקים ו/או כל תוכן מזיק מכל סוג שהוא שנתקבלו באמצעות ו/או תוך שימוש בשירות. בזק ו/או מי מטעמה אינם אחראים על גיבוי תכנים כלשהם במסגרת השירות והיא מסירה בזאת כל אחריות במקרי פגיעה כלשהי בתכני השירות והאתר.
אחד הסעיפים האהובים עליי: קודם כל, אם וירוס ינקנק לכם את המחשב בגללנו, אנחנו לא אשמים. אנחנו חוזרים – זה בגללנו, אבל אנחנו לא אשמים. וחוץ מזה, אתם משתמשים בשירות גיבוי אבל שירות הגיבוי לא מגבה את עצמו ולכן אם גיביתם את התכנים שלכם אצלנו והם נעלמו, אנחנו לא אחראים. אמרנו לכם – אנחנו לא מגבים!

21. בזק תהא רשאית בכל עת וללא הודעה מוקדמת להגביל את הנפח הכולל של התכנים המאוחסנים על ידי המשתמש באופן מוחלט או חלקי ו/או לגבות תשלום בגין השירות או בגין שירות אחסון מעל נפח מסוים וכי אין באי גביית תשלום על ידי בזק עבור שירות אחסון בנפח כלשהו, בשלב כלשהו, משום התחייבות של בזק להמשיך ולספק את השירות בכלל, לספקו ללא תשלום , לספקו במתכונת מסוימת, ולספקו בנפח בלתי מוגבל ללא תשלום. 
במקרה שלא הבנתם את הסעיפים הקודמים, כתבנו את זה פעם נוספת, בסעיף נפרד. עכשיו זה ברור?!

28. השירות ניתן ללקוחות בין היתר באמצעות צדדים שלישיים ובזק אינה אחראית לכל מעשה ו/או מחדל של צדדים שלישיים ולא תהיה אחראית לכל נזק ו/או אובדן ו/או הפסד ישיר או עקיף ו/או הוצאה שיגרמו למשתמש ו/או לצד שלישי כלשהו כתוצאה ו/או בקשר למעשה ו/או למחדל כאמור. 
זה בכלל לא אנחנו שנותנים את השירות.

אז רגע, מי בעצם נותן את השירות? Bezeq (הכי טוב בבית) מציגה בתנאי השימוש שלה את השם: חברת Cloud Engines, Inc או כפי שהיא מכונה בתנאי השימוש "Pogoplug". ועל מה היא מתחייבת כלפיכם? ניחשתם נכון:

Pogoplug שומרת לעצמה את הזכות, על פי שיקול דעתה הבלעדי, לשנות את השירות (או כל חלק ממנו) או להפסיקו, באופן זמני או לצמיתות, בכל שעה או מעת לעת, בין על ידי מתן הודעה מראש ובין אם לאו. הנך מסכים ש-Pogoplug לא תישא בשום אחריות כלפיך או כלפי גורם אחר כלשהו בגין כל שינוי או הפסקה של השירות.
לכלום.

האם Pogoplug לפחות מתחייבת לשמור על התכנים שאני מגבה בשירות ה-Cloud של Bezeq (הכי טוב בבית) שהוא בעצם שירות של Pogoplug?

Pogoplug אינה מתחייבת או אחראית לכך, שתוכן כלשהו שתאחסן בשירות או שתהיה לך גישה אליו דרכו, לא יספוג בשוגג נזק, שיבוש או אובדן.
ברור.

בקיצור, בפעם הבאה שגידי גוב מציע לכם לגבות את המחשב שלכם על ה-Cloud של Bezeq (הכי טוב בבית), תזכרו שמדובר בחתיכת הצעה אטרקטיבית.

תעבדו עבורנו ולא תאמינו מה יקרה אחר כך

בעבר טענתי שמי שקורא את "חורים ברשת" מגיע לו ואני עדיין עומד מאחורי ההצהרה הזו. אבל מה בקשר למי שכותב ב"חורים ברשת"?

דוד אברהם מ"וואלה ברנז'ה" מספר שגל מור, מייסד "חורים ברשת" פיתח במודל עסקי חדש, כנראה אחרי שהמודל העסקי הקודם "תנו לנו 150 אלף שקל ונגיד לכם תודה" מיצה את עצמו. על פי המודל החדש כותבים שיכתבו ל"חורים ברשת" יקבלו כסף כנגזרת מהוויראליות של הטקסט שכתבו. זאת אומרת שאם הם כתבו טקסט ומעט אנשים קראו אותו, הם לא יראו גרוש אבל אם זה יהיה טקסט מוצלח הם יתחלקו עם "חורים ברשת" בהכנסות (אברהם לא שואל ומור לא עונה מהם יחסי החלוקה בין הכותב לפלטפורמה). "עיתונאות יזמית מבוססת תמריצים היא בעינינו המודל הנכון לעת הנוכחית", הסביר מור.

לול!

אבל בואו נתחיל בהתחלה.

"חורים ברשת" הוא אתר clickbait קלאסי. למעשה, הוא כל כך קלאסי שהוא פארודיה על מהו clickbait. כדי להמחיש את הטענה, לבשתי כפפות פלסטיק, אחרי הכל אני לא רוצה לתפוס בטעות מנדבוצ'קס, ונכנסתי ל"חורים ברשת". מצאתי שבשבוע החולף הופיעו באתר יותר מ-25 ידיעות שבכותרת שלהם הופיעה המילה "זה" ועוד 15 ידיעות שהופיעה בהן המילה "זו". כותרת ידיעה סטנדרטית באתר מנוסחת כך: "כשסטודנט של המרצה הזה למתמטיקה חיפש אותו בגוגל הוא הופתע ממה שהוא מצא" (לא תמצאו כאן קישורים ל"חורים ברשת". תצטרכו להאמין לי שאני לא ממציא).

הפיכת הכותבים לכאלו שמתפרנסים מכך שאנשים יקליקו על כותרות הטקסטים שלהם שמופצות ברשתות החברתיות, תהפוך את הפרקטיקה הזו לקיצונית במיוחד. בקרוב: "הכלב הזה אכל את הילד הזה כדי למצוא את הדבר הזה בתוך הבטן שלו שהשפריצה את הנוזל הזה לתוך הפנים של האיש הזה. לא תאמינו מה קרה אחר כך!".

אם בזה (משחק מילים) לא די, "חורים ברשת", שגם כך מתעסק בעיקר בפורנו, אחרי הכל, פורנו זה מאוד ויראלי ("הסרטון של אנשים ממשים אשכים…"; "תאילנד מזהירה: חמש שנים בכלא על סלפי עם מחשוף תחתון"; "מחאת הפטמות"; "האישה הזו מנהלת מאבק למען חשיפת חזה…"; "האם לגיטימי להכריז על חרם אוראלי"), צפוי להפוך על פי המודל העסקי היזמי החדש לאתר הדושבאגים הרשמי של ישראל – אם הוא לא כזה כבר כעת.

(לא אילוסטרציה: כך נראות "כתבות" ויראליות ב"חורים ברשת")

לבסוף, צריך להיות חזיר מסוג מאוד מיוחד כדי לדרוש מהכותבים שלך לעבוד בשבילך פעמיים: פעם ראשונה אתה מבקש מהכותב לכתוב עבורך טקסטים בחינם ופעם שניה אתה דורש ממנו לקדם אותם. אם הכותב יצליח בשתי העבודות הוא ודאי יהיה מאושר לגלות שהוא נדרש להתחלק בהכנסות עם מי שלא לקח שום סיכון כדי לפרסם את הטקסט ובעצם לא מתגמל את הכותב על כישרונו ככותב אלא על כישרונו כנוכל שמצליח לגרום לאנשים להקליק על תמונות פורנוגרפיות.

עכשיו כשאני חושב על זה, גם מי שכותב עבור "חורים ברשת" מגיע לו.