כשהסגנון קם על יוצרו

במהלך סוף השבוע התקוממו רבים על ניסוח הפתיח בידיעה של אלי סניור, כתב הפלילים של "ידיעות אחרונות" שעסק בילדה בת ה-15 שנאנסה ברחובות. הסיבה לכעס היא שהניסוח רומז שלילדה יש חלק במה שאירע לה, שהיא היתה יכולה למנוע את האונס אם רק היתה בוחרת לצעוק ולהתנגד אך מכיוון שלא עשתה זאת, נאנסה.

כותב הידיעה מיהר להתכחש לפתיח. לטענתו, אין לו כל חלק בניסוח המשפט שפתח את הידיעה שהוא עצמו חתום עליה. ב"ידיעות אחרונות" מיהרו לגבות אותו והיום בבוקר מפרסם העיתון התנצלות חריגה.

על כך אני מבקש להעיר שתי הערות.

אחרי שעבדתי כמעט חמש שנים ב"הארץ" התחלתי לעבוד ב"ידיעות אחרונות" וכבר בימים הראשונים היה מי שהסביר לי את אחד ההבדלים הגדולים בין העיתונים (מנקודת המבט של העיתונאים עצמם): "הארץ הוא עיתון של כתבים", הסביר לי אותו אדם. "ידיעות אחרונות הוא עיתון של עורכים".

המשמעות של המשפט הזה היא שלעורכי הידיעות/כתבות יש הרבה יותר כוח מאשר מי שכתב אותם. לא פעם ולא פעמיים כתב ששלח בערב את הידיעה, קם בבוקר לגלות שהיא הפכה למשהו אחר לגמרי. בין לבין אף אחד לא טורח לעדכן אותו שהחתימו אותו על יצירתו של העורך שלנצח נותר מאחורי הקלעים ובלתי מוכר לציבור.

אינני יודע אם זה מה שקרה גם במקרה הזה – נוסח ההתנצלות והטענות של סניור מרמזות שזה אכן מה שקרה – אבל מה שבטוח הוא שמנקודת הראות של מי שכותב את הטקסט במקור, הסיטואציה הזו היא בלתי נסבלת ואני עדיין מתקשה להבין מה ההיגיון המקצועי שעומד מאחוריה. אחת האפשרויות היא שיש בעיתון ניסיון ליצור "קול", כלומר סגנון זהה. מה שמוביל אותי אל ההערה השניה. היא נוגעת לסגנון של הפתיח.

כאמור, היו מי שראו בסגנון ובתוכן של הפתיח ניסיון להאשים את הקורבן. אני מזהה בו משהו אחר לגמרי. אני מזהה בו את חנוך דאום וסמדר שיר. לפני כשנה פרסמתי טקסט ב"העין השביעית" בו הצגתי את הדרך שבה דאום ושיר כתבו על שני הילדים שהושלכו מגג בניין בצפון תל-אביב על ידי אביהם.

דאום, כתבתי, כותב אל שני הילדים כאילו הוא בן משפחה קרוב (למרות שמעולם לא פגש את הילדים) ושיר יורה שורה של שאלות שכנראה מופנות, בהיעדר כתובת אחרת, אל בורא עולם ("האם ביקשו בלבם שהשנה אמא ואבא יחזרו לחיות ביחד, כמו פעם? האם בגילם הצעיר איבדו את התמימות והבינו שהחלום הזה כבר לא יוגשם?). קראתי לסגנון הזה "הפורנוגרפיה של המוות".

הפתיח המסריח שמופיע בידיעה של אלי סניור הוא לא יותר מחיקוי, שפצור, שכלול, שעתוק, שיפור של המקור. הוא ניסיון לייצר קרבה מזויפת (דאום) אל הקורבן בשילוב של שאלות רטוריות (שיר) שנועדו להגביר את האימה אצל הקורא. רצה הגורל והפעם הסגנון אינו מופנה כלפי אדם מת אלא כלפי אדם חי ולא כלפי מי שנרצחו אלא כלפי מי שנאנסה.

הקונטקסט עושה לפעמים את ההבדל – אחרי הכל פורנוגרפיה של מוות היא לא פורנוגרפיה של אונס – אבל אין לי ספק שלפחות בהתחלה, אף אחד ב"ידיעות אחרונות" לא הבין מה הבעיה. אחרי הכל, זו המכונה והיא עבדה חלק כל כך הרבה שנים, אז מה פתאום כולם קופצים? הסירו דאגה מלבכם; באסון הבא נראה שוב את "בכירי" כותבי הטורים ב"ידיעות אחרונות" סופקים ידיהם אל השמיים וזועקים "איפה אתה, אלוהים?! איפה?!" ואז נכנסים אל התחתונים של הקורבנות ומדברים בשם אמפתיות מסחרית מזויפת.

15 מחשבות על “כשהסגנון קם על יוצרו

  1. לאלי סניור ולמסכימים איתו בנושא האונס.
    מזל שטמטום ואטימות היא לא מחלה כואבת, אחרת צעקותיך היו נשמעות עד ניו יורק.
    אל תדון אדם עד שתעמוד במקומו, איך אתה בכלל מעז ופחות ברור איך העורך הראשי אישר לפרסם את השטויות שלך. רק היה חסר לסקול אותה באבנים, שהרי זה העונש בעולם השלישי לאשה שנאנסה, שהרי זו אשמתה … ואחרי זה מתפלאים למה נשים לא מתלוננות או "נזכרות" אחרי 10 שנים ויותר.
    האמן לי, לא שוכחים…

  2. משתמש אנונימי (מגיב 1),
    ההתעקשות שלך להמשיך להתנפל על אלי סניור, גם אחרי שכל המעורבים כבר הבהירו שאין לו קשר למקרה, להמשיך לצעוק על העורכת כאילו היא בעד אונס או נגד קורבנות אונס – למרות שברור שבסך הכל היא עורכת עם שיקול דעת לא מוצלח, שלא הבינה שהפעם זה לא המקום לדרמה זולה, היא לא במקום.

    אלי סניור לא עשה כלום. אין שום סיבה לנכס לו דעות שהן לא שלו.
    וידיעות אחרונות – שכן עשה משהו, כי הוא נכשל בהרגל הכותרות הצהובות שלו – דווקא לקח הפעם אחריות מלאה, לא הפקיר את הש.ג. והתנצל בפני כל מי שהוא הצליח למצוא.
    זה לא הופך שום דבר לבסדר, אולי, אבל זו בהחלט התנהלות עדיפה פי כמה מההתנהגויות שאנחנו רגילים אליהן.

  3. קודם כל – אתה צודק. אבחנה חדה וחזקה, שכל מי שאי פעם קרא ידיעה ב"ידיעות" מבין את נכונותה של הטענה שמוצגת כאן.

    שנית, אני מבקש להרחיב את הטענה. כלל סגנונו של ידיעות הוא לפנות אל הלב, במחיר עיגול פינות (עובדתיות, ניסוחיות, מוסריות, אתיות ומקצועיות). ידיעות הוא טבלואיד צהוב מהזן הנחות ביותר. המשמעות היא שמתוך כוונה למכור ולבסס את איתנותו (הכלכלית והפוליטית), מטרתו של ידיעות היא להפחיד, לרגש, להתסיס ולגעת לנו בלב.

    כיצד הוא נוגע לנו בלב? דרך פאתוס, זעזוע, רגשנות זולה, לאומנות, פטריוטיות שטחית, הפחדה וכדומה. שיטות רטוריות אלו מאפשרות לעיתון לעקוף את מנגנוני הרציונל של קוראיו ולפלס דרך ישירה לקיבתם. הדבר חזק יותר מהעובדות ומהקפדות מיותרות על מקצוענות עיתונאית, כאמור. אבל אלו ערכים שוליים.

    גם הסיפור פה, של השטחת הסיפור ורגשנות פופוליסטית (על חשבון העובדות, זוכרים?), הוא כדי לגרום לקוראים לדמוע.

    אגב, סמדר שיר וחנוך דאום הם אכן אקזמפלרים ראויים לשיטת "הקיבה". שיר היא כותבת פופוליסטית מאז היתה בת 16 ("נפרדנו כך" של אבנר גדסי), ועשתה קריירה שלמה בצורה הזו. דאום הוא הדוד האינפנטיל המביך שמתיימר להגיד את מה שאנחנו רוצים אבל נמנעים (כי זה מביך/לא מוסרי/שגוי וכדומה).

    בקיצור, מי שקורא "ידיעות" – מגיע לו.

  4. לגבי אלי סניור.

    משתמע טיפה מהפוסט ובמפורש מאוד בתגובות שלכאורה הכתב שהביא את הידיעה בסדר גמור והאשמה כולה תלויה בעורכת שניסחה את כותרת המשנה. לא כך הדבר.

    העורכת הגזימה והבליטה, אבל היא הגזימה והבליטה את מה שכבר היה שם. בכתבה עצמה מביא אלי סניור את דבריו של שוטר עלום שם שאומר שאם הנערה היתה צועקת האונס היה נמנע. אין שום תימוכין עובדתיים לאמירה הזו (וגם לא יכולים להיות) והכתב מביא אותה ללא שום ביקורת, למרות שהוא בעצמו כותב שהאנס איים על הנערה שירצח אותה. ומה היה קורה אם היתה צועקת ונרצחת בשל כך? מר סניור היה כותב על כך בזעזוע.

    נכון שלולא העורכת האשמת הקורבן של סניור כנראה היתה עוברת מתחת לרדאר. כל כך התרגלנו שכל דיווח על מעשה אונס או תקיפה מינית מלווה בשאלות למה לא עשית כך או אחרת שאף אחד כבר לא שם לב. אבל לגופם של דברים אין הרבה הבדל בין כותרת המשנה למה שעולה מהכתבה עצמה.

  5. ביקורת נכונה ומדויקת.
    יחד עם זאת, טענת כי אינן מזהה פה האשמת הקורבן, אך אני סבורה שהיא קיימת.
    אני חושבת שכל ביקורת כלפי ידיעה חדשותית מסוימת אכן צריכה לנגוע בהיבט העיתונאי, אך לא רק. כפי שטענת, בידיעה המדוברת אכן קיים הרצון של העורכים ליצור דרמה זולה ע"י הוספת דעה אישית, אבל מדוע הוספת הדרמה הזו נעשתה דווקא כאשר הם הפנו שאלות כלפי הנאנסת? מדוע הם לא הפנו שאלות כלפי האנס למשל, או אולי כלפי המשטרה? הם יכלו למשל לפתוח בדעה האישית הבאה- "אילו רק היו יותר סיורי ניידות ברחובות, זה יכול היה להיגמר לגמרי אחרת".
    הרי הם יכלו לבחור בהרבה אפשרויות אחרות, אבל הם בחרו דווקא בהפניית שאלות כלפי הנאנסת, מדוע?

    והתשובה היא כמובן ידועה- אף ידיעה חדשותית לא מתקיימת בחלל ריק. לכן חשוב להתייחס גם לחלל התרבותי שבו הידיעה מתקיימת. והחלל הזה הוא חלל שבו יש נטייה להפנות שאלות מאשימות ולהטיל ספק בקורבנות אונס, וזהו כמעט הפשע היחיד שבו הצד המותקף חשוף ליחס שכזה. לכן, העורכים/ות חטאו פעמיים: הם הביעו דעה אישית בידיעה חדשותית וניסו ליצור סיפור מתח זול, והם גם המשיכו לשעתק ולהפיץ ברבים את תרבות האונס והאשמת הקורבן בה אנו חיים.

  6. מעבר לסגנון, אני רואה בעייה יסודית ביומרה לדווח דברים שלא קרו אבל יכולים היו אולי לקרות אם ואילו.

    מה שכן קרה במציאות מספיק חשוב כדי למלא את דפי העיתון בתוכן ראוי לדיווח.

    במקרה הזה, זה באמת יצא פוגע במיוחד, אבל הניסיון לתאר תרחישים חלופיים למה שקרה במציאות ("אילו הוא רק לא שתה יותר מדי, הוא לא היה מסתבך בקטטה ונדקר\דוקר", "אילו המוקד המשטרתי היה מתייחס ברצינות לתלונה האסון היה נמנע") מיותר כמעט תמיד. מספיק לציין מה שקרה, לפי הסדר. ("הוא שתה, השתכר והסתבך בדקירה", "המוקד התעלם מהתלונה וקרה אסון", וגם "האנס איים בסכין על הנערה, שקפאה על מקומה").

  7. פוסט מעניין ואני מסכימה עם מה שכתבת.
    רק לא כל כך הבנתי את העניין עם דאום ושיר: שניהם כתבו את הכתבות הנ"ל בידיעות אחרונות.
    לפי מה שאתה עצמך כתבת, סביר להניח שהטורים שלהם שופצו על ידי העורכים. מנין לך שהם אלה שכתבו את אותם המשפטים שציטטת, ושהמשפט האומלל בכתבה הנדונה הוא רק חיקוי של זה ולא עוד מאותו בית היוצר?

  8. בכתבה על מפכ"ל המשטרה במוסף השבת בחר הכתב לראיין בגוף שלישי.. מעולם לא ראיתי ראיון עיתונאי עלוב שכזה פשוט נראה רע מתנשא ולא מכובד… אולי זו איזשהיא מדיניות חדשה של ידיעות בניסיון להחזיר אליהם את הקוראים האבודים,אז כהרגלם בקודש הם מופיעים את המשטר) בצדק או לא זה בעיני המתבונן (לא אני לא שוטר) ניחא אבל להעלות ביקורת כלפי ילדה שאיבדה את תמימות ותצטרך לסחוב את הטראומה במשך כל חייה זה באמת לעבור את הגבול…

  9. וברור הרי שאם היא לא היתה יוצאת מהבית בשעה חמש ויוצאת לגן ציבורי/פארק שומם, הרי לא היה קורה לה כלום. ומכאן שכל האחריות מוטלת עליה.
    שלא לדבר על השטחיות מאחורי הטיעון "הלכה לעשות כושר", בשעה 5 בבוקר? בטוח שהיה משהו אחר.
    ואם לא, הרי מה פתאום לעשות כושר? זה בגלל שהיא רוצה להיות כוסית-על ולמשוך תשומת לב גברית. היא בטח לבשה בגדי לייקרה צמודים וחושפניים.

    בקיצור, מה שרציתי להגיד בכל האמור לעיל, ממש לא קשה למצוא איך להאשים אותה. הייתי מצפה לקצת יותר מכתב / עורך/ בעל עיתון שאמור לשאת באחריות לנכתב על גבי דפי הרפשושון שלו.

  10. סיפור קטן שמאשש את התזה על כך שזה עיתון של עורכים (רוב הזמן, ברמה נמוכה ביותר): פעם, לפני הרבה שנים הייתי כתבת בידיעות. באחד הימים, בהיותי בדרך מירושלים לת"א התבקשתי לעשות טובה קטנה למערכת ולעבור דרך אולפני הטלויזיה בנווה אילן. באותה שעה צולמה שם תכנית "חיים שכאלה" על נתן שרנסקי, ואני התבקשתי לקיים ביקור קצר במקום ולשלוח למערכת כמה שורות שאמורות היו להפוך לכיתוב לתמונה שצילם שם צלם מטעם העיתון. כך עשיתי. בטקסט הקצר ששלחתי תואר בקצרה הארוע ומה שהתרחש שם. אולם, למחרת בבוקר פתחתי את העיתון וראיתי תמונה בה מצולם שרנסקי יושב ליד מישהי שניתן לתארה כאישה מטופחת ונאה, בלונדינית עם שיער ארוך שאסוף בפקעת על קודקודה, וניתן לציין כי היא לא היתה דקת גזרה (בלשון המעטה). אני לא ראיתי את האישה הזו בזמן שהותי באולפנים (היו שם מאות אנשים) , ולא שהיתי ליד הצלם כשהתמונה צולמה – אבל כל זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא הכיתוב שהיה מתחת לתמונה ועליו אני הייתי חתומה. בכיתוב נאמר כי בתמונה ניתן לראות את שרנסקי ולידו את לודמילה תיכון אשתו של דן תיכון שכיהן באותם ימים כיו"ר הכנסת. נחרדתי. היה לי ברור שזו לא לודמילה תיכון, גם אם בעין ממש עצלה ושלושת רבעי עצומה ניתן היה למצוא מעט דמיון בין שתי הנשים, וגרוע יותר: ידעתי כי למרות שלא אני כתבתי את גבב השטויות האלו – אני חתומה עליו. המבוכה הלכה וגדלה כאשר זמן קצר אחר כך הגיע טלפון נזעם מלשכת יו"ר הכנסת ובו נשמעה תמיהה על העובדה שלפי ידיעות אחרונות של אותו בוקר, הגברת תיכון צולמה יום קודם בנווה אילן בשעה שלא רק שהיא לא היתה שם אלא שממש באותן שעות היא שהתה עם בעלה (יו"ר הכנסת) בביקור רשמי בחו"ל. שיא החוצפה היתה כשהתחלתי לקבל טלפונים נוזפים מהמערכת על הבזיון שעשיתי. כמובן שמה שקרה הוא שאיזשהו עורך/ת ראו את התמונה, והחליטו על דעת עצמם שהגברת הבלונדינית היא לודמילה תיכון, והוסיפו את הכיתוב השגוי על שמי, מבלי אפילו לטרוח להתקשר אלי ולוודא איתי את הנושא. כאן מדובר בסיפור קטן ולא גורלי לחיי איש/ה, אבל זה סיפור חשוב כשהוא מצביע על סמפטום, כי אם אפשר "להושיב" את לודמילה תיכון בנווה אילן ליד נתן שרנסקי כשהיא נמצאת בחו"ל, אפשר לעשות אחר כך כל דבר אחר. בצבא קוראים לזה "רוח היחידה" או אם תרצו "רוח המפקד".

  11. מבין ולרוב מזדהה עם מקור הביקורת שלך – זיהית סחף אימפולסיבי הולך ומתלהם, והיית אינטליגנטי וספקן מספיק על מנת להעלות טיעון נגדי. כמובן שמדובר בשאלה של פרספקטיבה, ועל אף היושר האינטלקטואלי והרטוריקה המוצלחת – לתחושתי בחרת בנקודת מבט שגויה והרסנית.

    "העיתון של המדינה" הוא הפריזמה דרכה נחשף ציבור רחב מאוד לאונס של אדם פרטי.

    אפשר לנתח ולהתפלפל על הרקע הספרותי של הז'אנר, או על פילוח האשמה לגורמים, אבל לתחושתי זה מפספס את "הפיל בחדר" ובוחר להתמקד בתחום שולי ואזוטרי של אירוע יחסית פשוט:

    הפלט של כל "המערכת" (גורמי השטח של המשטרה, דוברות המשטרה, הכתב, העורך, העורך הראשי ונוספים) היה מזעזע.
    מזעזע בנזק למי שמקרה האונס הספציפי קרוב ללבו, נזק למי שאונס ותקיפה מינית באופן כללי קרובים ללבו, נזק לציבור הרחב שניזון מהטרמינולוגיה המתועבת הזאת, שמהווה עוד טיפה בים של נורמות חברתיות פסולות.

    השאלה שבעיניי כל אדם צריך לשאול את עצמו היא כלפי מי מופנית האמפתיה שלו קודם, ומי ייחשב לנזק היקפי – כברירת מחדל.
    ופה לדעתי אתה, ידיעות אחרונות והמשטרה טועים ומטעים.
    יכאב לי הלב על הכתב הישר שיאבד את פרנסתו רק כי הוא היה חלק ממערכת קלוקלת. אבל במידה. בפרופורציה לאמפתיה שלי כלפי מי שתקיפה מינית הייתה, עדיין או תהיה חלק מחייו האישיים.

    וכן, כנראה קיימות צורות נוספות לרוע, ולא, כנראה שלא אקרא "ידיעות אחרונות" לא בגרסת האשמת הקרבן ולא בגרסת האשמת הגורל – אבל האופציה הראשונה מרתיחה לי את הדם, לדעתי בצדק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *