“הם משהו אחר”

בסוף השבוע התפרסם ראיון מעניין עם תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי, כהגדרתו, שהקים יחד עם שותף את “מכון אתוס“, שבאתר האינטרנט שלו נכתב כי מטרתו “לבסס את גישת המחקר האנתרופולוגי באיתור בעיות ובניית פתרונות יישומיים בזירות קהילתיות שונות”.

הריאיון עמוס במשפטים דרמטיים, נחרצים, על בני הנוער בישראל. הנה מקבץ קצר:

“הילד הוא תלמיד מצטיין, מדריך בצופים, קצין ביחידה קרבית, אבל בחייו האישיים הוא אלים, הוא נצלן, הוא שוביניסט, אין לו באמת חברים טובים, ההסתכלות שלו על החיים היא מאוד מטריאליסטית ושטחית. לא באמת אכפת לו מאף אחד, גם לא מהמשפחה שלו”
“ילדים שמסתגרים בחדרם, כל חייהם במחשב. חלקם, ואני לא חושב שהציבור מודע לזה, כבר הפסיקו ללכת לבית הספר. צומח לנו מול הפנים סוג חדש של בן אדם”
“בניגוד למה שחושבים — הוא גם לא חכם יותר”
“היום כבר אין “שכונה”. תראי, כשאת מסתובבת בחוץ אחר הצהריים, מגיל מסוים, פשוט לא רואים ילדים ברחובות”
“הגבולות מיטשטשים אצל ילד שנמצא כל היום ביוטיוב”
“השיחה שלנו, יושבים אחד מול השני בבית קפה ומדברים — לא קיימת אצל בני נוער. הם כל הזמן מתעסקים במשהו. הם לא יודעים מה זו אינטימיות.”

“אם אמפתיה היא בעצם המדד העיקרי לאנושיות, הילדים שלנו פחות אנושיים מאיתנו. הם משהו אחר”

יאמר לזכותו של ליאון שהוא מכריז מראש שהוא מבצע הכללה. באופן אישי אין לי בעיה עם הכללות שכן הן כלי עבודה עבור אנתרופולוגים וסוציולוגים שמנסים לתאר את “התמונה הגדולה”. אחד החסרונות של הכלי הזה הוא שהוא מחמיץ חלק מהפרטים, וגם זה בסדר. אלא שלמרבה הצער, טיעוניו של ליאון מחמיצים כל כך הרבה פרטים עד שהתמונה שהוא מתאר מעוותת לחלוטין ושגויה.

נתחיל בכך שהוא אומר כמה דברי טעם. בני הנוער היום אכן חווים חוויה מתמדת של FOMO, חשש להחמיץ, וזאת בין השאר בגלל הסמארטפונים. אין ספק שהסמארטפון הפך למכשיר מרכזי בחייהם, אין ספק שהם מבלים איתו שעות ארוכות, אין ספק שחלק ניכר מחיי החברה שלהם מתווך דרך אפליקציות (ווטסאפ, סנאפצ’אט, אינסטגרם), אין ספק שהטכנולוגיות האלו משפיעות על בני הנוער. על חלק מההשפעות הוא כלל לא מדבר, כמו אשליית המולטיטסקינג שרבים סובלים ממנה.

הבעיה העיקרית, אבל לא היחידה, עם הטיעונים של ליאון היא שהם נטולי הקשר היסטורי. ליאון מספר שהוא חוקר את בני הנוער ב-20 השנים האחרונות. זה מאוד מרשים, אבל אולי כדאי להרחיב את היריעה ל-200 השנים האחרונות? אולי ל-2,000 השנים האחרונות?

במהלך סוף השבוע צפיתי בפרקי העונה הראשונה של הסדרה Deadwood שמתארת את החיים בשליש השלישי של המאה ה-19 בארה”ב, תקופת הבהלה לזהב במערב ארה”ב. Deadwood היא לא סדרה תיעודית אבל היא מספקת תיאור הרבה יותר נאמן למציאות של החיים באותה התקופה בהשוואה למערבונים של ג’ון ויין. מי שבוחן את האופן שבו האמריקאים חיו רק לפני 150 שנה, בעידן שבו טכנולוגיית התקשורת המרכזית היתה דפוס, לא מגלה בני אדם יותר אנושיים, כאלו שחווים אינטימיות בצורה יותר טובה.

בני אדם ב-Deadwood רוצחים אותך כי אתה מסתכל עליהם באופן משונה, זורקים אותך לחזירים כדי שיאכלו אותך, משתמשים בנשים ככלים לסיפוק עצמי, מתייחסים לבני מיעוטים כאילו היו בהמות, שודדים האחד את השני ללא שום בעיה. האם יש מישהו שמתגעגע לאנושיות המופלאה הזו שהיתה מנת חלקנו רק לפני 150 שנה?

המצב באירופה באותה התקופה לא מוצלח יותר. ההיסטוריונים שתיארו את האופן שבו השתמשו בילדים באותה התקופה בשוק העבודה מספרים כיצד היו קושרים אותם למכונה על מנת שלא יברחו – ילדים בני עשר, בני שמונה, בני שש. צ’ארלס דיקנס לא המציא מדמיונו הסוטה והמופרע את כל סיפוריו, כן? כמה אנושיות היתה אז בקרב בני הנוער? אלו שחושבים שהמצב בימי הביניים או ביוון העתיקה היה מוצלח יותר, לא הרימו ספר היסטוריה בימי חייהם.

מי שמאמין שטכנולוגיה לא משפיעה עלינו, לא יודע על מה הוא שח. טכנולוגיה משפיעה עלינו, היא תמיד השפיעה עלינו. לא מדובר רק בטכנולוגיות תקשורת; אבק השרפה השפיע עלינו, הטלסקופ שינה אותנו, השעון טלטל את עולמנו, פצצת האטום כמעט והשמידה אותנו. בתוך כל אלו, גם טכנולוגיות תקשורת השפיעו עלינו, על מי שאנחנו, על אופי מערכות היחסים שלנו, על הדרך שבה אנחנו חושבים על עצמנו ואת עצמנו. ההשפעה שלהן גדולה כל כך כיוון שאנחנו חיה שמתקשרת, שמחפשת קשר.

ואולם מסגור ההשפעה של הטלפונים הסלולריים על בני הנוער בצורה כל כך דטרמיניסטית, פסקנית, וחד-כיוונית, הוא מסגור שטחי ורדוד. בני הנוער אכן פועלים בתוך עולם רווי טכנולוגיות אבל הם לא קורבנות שלהן. הם לא יצור פאסיבי, נטול הגנות, סוג של בטטה-ספוג, שמופגזים במסרים שמעצבים את אישיותם כאילו היה פלסטלינה (בהקשר הזה כדאי לקרוא ספר כמו זו של דיינה בויד, שהכותרת שלו היא “זה מסובך“).

בוודאי שלגדול עם טלפונים סלולריים מייצר סוג אחר של בני נוער שגדלו עם טלוויזיה (וכמו שפוסטמן הראה, לגדול עם טלוויזיה מייצר סוג אחר של בני נוער מאלו שגדלו עם ספרים), אבל הטענה שהתוצאה היא בני הנוער פחות אנושיים, היא כל כך מרחיקת לכת עד שהיא קורסת לתוך עצמה. בניסיונו לשרטט מציאות עגומה, ליאון מספק הצהרות סנסציוניות, נטולות דקויות, נטולות הקשר היסטורי, נטולות אנדרסטייטמנט. משיחת המכחול שלו כה עבה, עד שלא ניתן לראות תחתיה דבר, עד שכל מה שהיא מתארת הוא כתם בוצי: הטכנולוגיה הורסת את חיינו, הורסת את ילדינו, הורסת את העולם. נו טוב, עוד “איש יום הדין”; תמיד יש מישהו שמשחק את התפקיד הזה. זה תפקיד שיש לו ביקוש קשיח.

מי שמחפש להיכנס להיסטריה בגלל שהילדים שלו מבלים שעות רבות מול המסכים, ימצא בליאון שותף נאמן. מי שמבין שהמציאות החברתית היא לא חד-כיוונית (הטכנולוגיה משפיעה -> בני הנוער מושפעים), מוזמן לשתות כוס מים. בני הנוער של ימינו, עם הסמארטפון שלהם, אינם פחות אנושיים, פחות טובים או יותר מפחידים מבני הנוער שהסתובבו כאן לפני 50, 100, 150 או 1,500 שנה; הם שונים. בחלק מהמקרים הם שונים לרעה ובחלק אחר של המקרים הם שונים לטובה. מה שבטוח הוא שהם הרבה יותר מתוחכמים מהקרדיט שליאון נותן להם.

הניסיון לצייר אותם כמפלצות אומללות אולי טוב לעסקים, אבל הוא רע ומטופש מכל בחינה אחרת.

עדכון: אני מודה לד”ר ניקולס ג’ון מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית על שהפנה את תשומת ליבי לכך שניתן להוריד את הספר של בויד ללא תשלום וברשות מלאה של בויד עצמה. לחצו כאן כדי להורידו מהאתר שלה.

נכתבו 29 תגובות לפוסט ““הם משהו אחר””

  1. מרב@:

    יופי, חסכת לי לחפש סימוכין לתחושות שעלו בי כשקראתי את המאמר הזה ואף כתבתי עליו על הקיר שלי את הדברים הבאים:
    “הילדים שלנו הרבה פחות אנושיים מאיתנו'” לטענתו של תמיר ליאון בראיון עם איילת שני במוסף הארץ. אז אחרי שגמרתי להתרגז מההכללה הגורפת הלכתי לקרוא בעיון ולהבין למה החוויה של האנתרופולוג המדופלם שונה כל כך מזו שאני מכירה כמי שמגדלת 3 מתבגרים-בוגרים ומכירה את חבריהם, אחייניהם ואחרים בגילם. ובכן, ליאון מבסס את נחרצותו על שלושה מקורות מידע:
    א. טענות של הורי מתבגרים (הוא לא מוריד את הזבל, היא לא עוזרת בבית וכו’. נשמע מוכר למישהו?)
    ב. שיחות עם מועמדים לשירות בצה”ל, בתפקידו כיועץ לצבא – “אני שואל: יש מישהו שאתה מספר לו הכול?” ותנחשו מה אומר לו אותו מתבגר – “לא!” (האם יש מישהו שמגדל מתבגר שלא שומע את התשובה הזאת מאה פעמים ביום. אה סליחה לפעמים זה גם “לאיודע”, “סבבה” והנפוץ מכולם – נהמה עמומה)
    ג. אלפי שיחות עם בני נוער שמהן הוא למד שהילדים מסתגרים בביתם, מנותקים, חוששים כל הזמן שבמקום אחר קורה משהו מעניין יותר ואפילו המציאו לזה שם מפוצץ – FOMO – “הפחד הזה” גילה ליאון, “שמשהו קורה בלעדיך הוא חרדה מתמדת שבני הנוער מצויים בה” (הלו!? יש איזה מתבגר שלא חווה את הפחד הזה, גם בתקופת האבן)
    ***מכל זה אין לי אלא להסיק שתמיר ליאון לא היה מתבגר ולא גידל מתבגרים או, לחילופין (וזה אולי גרוע יותר), שהפחד מפני טכנולוגיה מספק לו פרנסה כל כך טובה שיש לו עניין להזין אותו ללא הרף.

  2. יובל:

    ה- XKCD המתבקש:
    https://xkcd.com/1289/

  3. גיל:

    נו, מה רצית, שיספר כמה בני הנוער של היום נפלאים? הרי אז זה היה הרבה פחות מעניין כי אין כמו נבואות זעם ליצור עניין, והכי טוב נבואות לעוד 30 שנה כשאף אחד לא יבדוק כמה הדברים שנאמרו נכונים. די ברור שהדברים שאמר מוטים וקל לדבר על צדדים שליליים של טכנולוגיה מאשר על החיובים שלה.

    דווקא בתור אחד שיש לו רקע באנתרופולוגיה סיקרן אותי לדעת מה הרקע שלו ולא מצאתי שום מידע על פירסומים אקדמיים שלו או איפה הוא למד ומה הוא עשה. חבל שהכתבה לא נותנת שום מידע כזה מלבד העובדה שהוא אנתרופולוג יישומי ומשתמש בשיטות איכותניות. אני חושב שיש כאן אמירה מסוימת על סוג המחקר הזה שהוא מאוד מוגבל בעיניי.

  4. צ'יקי:

    גם אני רוצה להיות מומחה לאיזשהו תחום מעורפל ולהרוויח הרבה כסף באמצעות הפחדה. נשמע כיף.

  5. הדנה:

    מסכימה איתך לגמרי שהדברים הם הכללה מוגזמת בלי הקשר רחב ומתבססים על עובדות סובייקטיביות במקרה הטוב. (גילוי נאות אני מכירה את השותף שלו).
    עם זאת, אני באופן אישי כהורה, ובאופן אינטואיטיבי לגמרי מעדיפה שילדי יחוו את העולם באופן ישיר יותר, לפחות בגילאיים הצעירים שבהם נבנית המוטוריקה, התפישה החושית ותפישת המרחב. הקלות שבה הם מוקסמים ונצמדים למסך כמו לסוכר ומלח – אלה גירויים מיידיים עוצמתיים שמשתלטים על טעמי הביניים. רמת הגירוי רק עולה ופתאום סתם לשחק בבוץ זה משעמם. אבל לבוץ יש ריח, הוא חלקלק יוצא כמו נחשים בין האצבעות ומכתים דברים אחרים בדרך.
    אני בתור הורה גם מוטרדת מאוד ממה ששומעים מסביב על חרמות על שיימינג על תופעות של הפצת סירטוני סקס של נערות. ברור שדברים כאלה תמיד היו קיימים אבל היום הטכנולוגיה מעצימה אותם. אם פעם לא היית מקובל בכיתה היום זה ירדוף אחריך לכל מקום יציקו לך בפייסבוק בווטאפ. אם פעם הפיצו על נערה שהיא שרמוטה היום היא יכולה למצוא את סרטון שלה באתרי פורנו.
    אני חושבת שהמרואיון מתוקף העבודה שלו ותחומי העניין שלו פוגש יותר במקרי הקצה ומשליך מהם על הכלל אבל בכל זאת יש משהו בעידן שלנו שרץ מאוד מהר בלי שמישהו מספיק להבין מה ההשלכות וכשהשאלות מתחילות להתעורר הטכנולוגיה כבר במקום אחר. הפער הבין דורי יורד והתאוצה הזו לא הולכת להיפסק ולדעתי רק הולכת להתעצם.
    באופן אישי אני אוהבת טכנולוגיה, משתמשת בה ולא מפסיקה להתפעל ולהתרגש אבל כהורה אני מרגישה שהתפקיד שלי לתווך לילדי את העולם הוא יותר מסובך ממה שהיה להורי ורמת ההתערבות שלי יותר גבוהה משלהם לא בגלל שלהם היה פחות אכפת ממני אלא בגלל שהיא הרבה יותר נחוצה להם.
    אני מרגישה שהמוח שלי השתנה בעיקבות דפוסי השימוש הטכנולוגי, כמו שאמרת אשליית המולטיטסקינג, ירידת ריכוז, חוסר סבלנות לשיהוי של שניה בטעינת דף אז מה זה עושה למוחות מתפתחים? יכול להיות שזה מפתח להם יכולות הרבה יותר טובות משלנו אולי דווקא נוצר פה איזה דור עם תכונות על חדשות? ימים יגידו.

  6. הדנה:

    אגב מאז Deadwood יש לי התניה לאמר קוקסאקר אחרי כל איזכור של סן פרנסיסקו.

  7. יורם צור:

    אני חושב ובאמת מאמין שאתם מקנאים. סוף סוף מגיע מישהו ומעלה את האנתרופולוגיה לראש השיח וכל שאתם עושים זה לחפש למה לא. מכיר כמוכם. קנאים קטנים שכל עשייתם היא במאמרים המוגבלים בתוך השיח הלא רלוונטי. תפקחו עיניים ותראו מה קורה בארה”ב. איך שם תחום האנתרופולוגיה היישומית כל כך מפותח. ואצלנו – כלום. למה ? בגלל אנשים כמוכם. תמצאו חיים. שיהיה לכם בהצלחה.

  8. גיל:

    יורם, אני בעצמי אנתרופולוג בהכשרתי ואין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר שהיא תהיה מרכזית יותר בשיח הציבורי. עם זאת, אנתרופולוגיה כמו כל דיסיפלינה אחרת במדעי החברה מכילה מחקרים טובים יותר ופחות, או גישות ותאוריות טובות יותר ופחות. האם ביקורת של מחקר או אדם אחד שוללת לגמרי את התחום? נראה לי מוגזם. בסך הכל מבקרים מה שאדם מסוים אמר על בסיס מה שנראה מידע מוטעה. אם יש לך תובנות כלשהן לגבי המחקר הזה אני למשל אשמח לשמוע. על מה בדיוק המסקנות מבוססות? מיהם בני הנוער והילדים שנחקרו? אלו שאלות שאלו אותם? איך ניתחו אותם? וכו’. אם האנתרופולוגיה רוצה באמת להיות רלוונטית היא צריכה להיות מבוססת מדעית, אחרת כל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה בלי שום תוקף לדברים.

  9. רחלי:

    סיכמת יפה את מה שחשבתי כשקראתי את הכתבה איתו.

  10. יורם צור:

    גיל יקרי,
    אם לטענתך האמירות הנטענות לא רלוונטיות כיוון שמתבססות על מידע מוטעה – תבקש מידע מהחוקר. תבין באמת לפני שאתה תוקף.
    אני לא אנתרופולוג אבל אני אבא לילדים מתבגרים שבתפקידי המקצועי עובד שנים רבות עם בני נוער. אני יכול לומר בפה מלא שכל התופעות שתמיר מדבר עליהן קיימות. נכון שיש ילדים לכן וילדים לשם אבל אין ספק שאנחנו כאנשי מקצוע חווים עליה בכל המדדים. יצא לי לטפל ולא מעט בבני נוער ששתו אלכוהול. אתה יודע מה הם מספרים ? שהם שותים כדי לדבר אחד עם השניה. הם כבר לא יודעים איך לדבר. כל אחד בעולמו . כל אחד צמוד כאוויר לנשימה לסלולרי שלו. משהו קורה כאן. זו לא סתם החמרה. תסתכלו מלמעלה. תחברו בין הדברים. אל רק תשבו באקדמיה. העם זקוק למדיניות. להתוויה. מאמר זה נחמד אבל כדי באמת להזיז דברים צריך אנשים כמו תמיר. אז תחקרו ותבדקו. והכי חשוב שאם אתם מוצאים נכון בדבריו – תתנו לו יד כדי לשנות. כדי להשפיע. אני יודע שתצליחו.

  11. זיו:

    ואו, הם שתו כדי לדבר אחד עם השני? מעניין למה זה נשמע לי מוכר…
    ממתי אנשים שקשה להם להיפתח זה רע? ממתי זה נדיר? ממתי ההכרה בזה הפכה לבעיה?

  12. שגית:

    יורם, תרשה לי להפתיע אותך, אבל גם כשאני הייתי בת 17 (וזה היה לפני כמעט 30 שנה) בני הנוער שתו כדי להשתחרר, להיפתח ולהתחיל שיחה עם בני/בנות המין השני. אין ספק שהנוער השתנה וזה נורא פופולארי לצקצק בלשוננו על הנוער של היום לעומת איך שאנחנו היינו (להזכירך, גם ההורים שלך ושלי אמרו ככל הנראה על בני דורך), אבל מכאן ועד לקביעת קשר סיבתי בין שימוש בטכנולוגיות תקשורת לבין היעדר אמפתיה, אנושיות ועוד יש דרך ארוכה.
    ואגב, אם כבר באנתרופולוגיה עסקינן, ומאחר שמחקר הוא תחום העיסוק שלי האנתרופולוגיה בעצמה נמנעת מלבצע הכללות גורפות מתוך הבנה כי המחקר האנתרופולוגי מבקש לבחון תופעה ספציפית בתוך הקשר רחב ולא במטרה להכילו על כלל החברה. ולכן המושג אנתרופולוגיה יישומית הוא בבחינת אוקסימורון.

  13. יורם צור:

    ולך מרב – אני חושב שאת חוטאת בדברייך. אני בטוח שיש הרבה יותר ממה שציינת. קל להיות ציני. קשה יותר להסתכל במראה.

  14. גיל:

    יורם, הייתי מאוד שמח לראות את המחקרים אם הם היו גלויים אבל מאמצים שלי ושל אחרים למצוא אותם עלו בתהו, כמו גם הם סותרים מחקרים אחרים בתחום. אני לא צריך לפנות לאף אחד אלא המידע המחקרי הזה צריך להיות זמין ופתוח לביקורת, ואם הוא נסתר אז קצת קשה לקחת אותו ברצינות.

    אין לי שום דיעה לאיך הדברים צריכים להראות אבל לפני שפועלים צריך לבדוק שהפעולה מוצדקת ומבוססת על מצב אמיתי בשטח.

  15. יורם צור:

    גיל, השטח זה גם אנשים כמוני. בטוח שאם אתה רוצה לקבל את המידע תוכל לעשות כך. אנחנו כבר התחלנו בשינוי. שיהיה בהצלחה.

  16. גיל:

    יורם, שטח זה אולי אתה, אבל אם רוצים לשנות דברים בהקף גדול צריך לבסס את זה על מחקרים.

  17. גיל:

    סמארטפונים בביה”ס – אותו עניין מנקודת מבטו של מורה:
    http://www.edunow.org.il/edunow-media-story-153618

  18. ג'וני הבלונדיני:

    יובל כיף לקרוא את מה שאתה כותב
    אבל הכי כיף לקרוא כשאתה כותב על טכנולוגיה
    אז עשה מצווה ותכתוב יותר:)

  19. ארז:

    אני מכיר את תמיר בצורה שטחית הוא חוזר על המנטרה כבר שנים ודי ברור שאין כאן ממש מחקר. המטרה הברורה של שיח כזה הוא יצירה של פאניקה מורלית שמביאה הורים ובתי ספר להזמין אותו לשאת את הדרשה הקבועה. המטרה המרכזית היא לפיכך קודם כל הפחדה (יובל בדיוק כמו שכתבת פעם על ביבי ועל להיות תלמיד מוכן). הפחדה יוצרת שוק למסרים המפחידים. יש מקום למחקר בנושאים הללו אין מקום לרטוריקה של הפחדה.

  20. משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    אני מסכים שהרטוריקה ובעיקר הכותרת מוגזמים, עדיין יתכן שבסה”כ המצב מידרדר (לא ביחס ללפני 150 שנה, ביחס ללפני 40 שנה. גם על המצב לפני 150 שנה לא הייתי לומד מסדרת טלויזיה)

  21. גבע:

    הוא צודק.
    דדווד מציגה את האנושיות, כפי שהיא, במובן ההובסיאני.
    הנוער פחות אנושי, וטוב שכך

  22. עזי:

    אני לא מכיר ענף מדעי או מקצועי בשם אנתרופולוגיה יישומית אם כי, אני חייב לומר, שזה מונח מרשים למדי. אני גם לא מכיר אישית את תמיר ליאון אם כי, אני חייב לציין, התרשמתי לרעה מידיעותיו ודעותיו המובאות, מדי פעם, באמצעי תקשורת שונים.

    כמי שעוסק לא מעט שנים בחקר התנהגות מקוונת, במימדים שונים ומגוונים שלה, אני גם חייב לומר שלעיתים רחוקות הזדהיתי או הסכמתי עם מה שהובא בשמו של ליאון. בהקשר זה, מה שמושך את תשומת לבי היא התופעה שבה כל מיני מומחים, או מעין-מומחים, מתבטאים באמצעי תקשורת בבטחון רב, בהכללות גורפות, בקביעות נחרצות, במסקנות פסקניות ובהתנבאויות ידעניות – תופעה הנדרשת למחקר ולהבנה בפני עצמה. מילא שנאמרים דברים שגויים, או לפחות בלתי-מדוייקים בעליל, או שנשענים על אינטואיציה אישית או גיגול שטחי, אבל להציג דברים אלו כאילו יש בהם אמת שמימית, כאילו הם מבוססי-מחקר מדעי, כאילו אין בהם ספק – זוהי לא יותר משטות מוחלטת, שלא לומר מניפולציה שיווקית שחוקה של דובר זה-או-אחר.

    חבל, ממש חבל, ומצער עד מאד, שאמצעי התקשורת נותנים במה, מיקרופון ודרך מהימנה כביכול להפיץ קשקושים לקהל הרחב. חבל לא פחות שאלו שאמנם יש להם הסמכות והידע פשוט שותקים, אולי כי תרומתם לרייטנינג (הניזון מהיסטריה, הגזמה ובולטות פופוליסטית ופומפוזית) קטנה הרבה יותר.

  23. גיל:

    עזי, דווקא יש אנתרופולוגיה יישומית וזה תחום מאוד פורה בחו”ל. אני מסכים עם מה שכתבת אבל אין צורך לבטל תחום שלם רק בגלל שמישהו מוציא לו שם רע.

  24. אודי:

    שלום יובל,

    אני נהנה לקרוא את הפוסטים שלך ולרוב אני מסכים איתך. כאן דעותינו קצת חלוקות.
    “דור המסכים” הוא לא סתם צורת ביטוי שיש בה טון של לגלוג על הרובוטיות של הנוער. עובדתית, הם נמצאים במשך שעות רבות במהלך היום מול מסכים, צורכים ומייצרים מידע ולעתים רבות סתם בוהים במסכים. הדור הקודם שפיתח את כל האמצעים הטכנולוגים הממכרים אחראי לא פחות למצב הזה אבל זה המצב (אגב, אנחנו המבוגרים מכורים לא פחות). אני חושב שנתפסת לעובדה שאמפטיה אינה מגדירה אנושיות אבל לא התמודדת עם הבעיות האמתיות שהשימוש בטכנולוגיה יוצר (לצד הדברים החיוביים שהיא מביאה איתה). הפיתוחים הטכנולוגים משנים לנו באופן קיצוני את סגנון החיים, החשיבה, הפנאי והתקשורת שלנו. האם אתה לא חושב שלאורך זמן יש פוטנציאל שתהיה לטכנולוגיה השפעה כזו על ילדים ונוער שנאמר לעצמנו מה זו המפלצת הזו שפיתחנו?

  25. עידו:

    בהמשך לתגובה 2 – עוד XKCD מתבקש:
    https://xkcd.com/1348/

  26. איציק ש:

    כמו שציינו כאן אחרים, תמיד יהיו אנשים שינצלו פחדים של אחרים לעשיית רווח לעצמם – סוכני ביטוח דרך אנתרופולוגים ועד ראשי ממשלה. מה שאותי בעיקר הדאיג בסיפור הזה היה אספקט אחר – מה שניתן לכנות ה”קליקבייטיזציה” של עיתון הארץ. לא קראתי את המאמר כשהופיע, וזאת בעיקר בשל הכותרת המקוממת, אשר הצהירה שאנתרופולוג קובע כך וכך. הארץ הוא עדיין (לדעתי) העיתון הטוב במדינה, אבל גם ידיעות אחרונות היה פעם עיתון רציני…

  27. ענת:

    מעניי שדיברנו על הכתבה עם אמא שלי, והיא דוקא אומרת שכשהיא היתה נערה, בשנות ה 60′, היתה המהפכה האמיתית – נכנסו לראשונה מסכים לבתים ולחיים של אנשים, ושלא נחשוב שאנחנו אלו שחווים את השינויים הכי משמעותיים ומהירים

  28. הורים, מתבגרים ורשתות חברתיות – ואיפה אנחנו בתוך זה?! | דגים ברשת:

    […] הראיון/כתבה עם תמיר ליאון והתגובות אליה, עברה על הרשת לפני כשבועיים סערה זוטא, כולל תשובות […]

  29. אמיר:

    אני לא אנתרופולוג ואין לי כלים לשפוט בינך ובין ד”ר ליאון.
    (אני מודה שהדברים שלו משכנעים יותר).

    אבל אני כן עוסק בהיסטוריה ותסלח לי אבל ללמוד על העבר מסדרת טלויזיה בת ימינו ? זו ממש לא היסטוריה.
    הרבה יותר אמין ללמוד עליה מכתבי הסופרים בני הזן (כמו שצייינת את דיקנס) אבל צריך לזכור שיצירה ספרותית, תמיד תביא מצבי קיצון כי אחרת זה יהיה די משעמם. אין ספק שלא היה כיף לחיות בזמן המהפכה התעשיתית, לא למבוגרים ולא לילדים (אלא הם היית שייך לשכבת האצולה והעשירים, שכבה דקה מאד).

    אז לעשות השואות של יחסים בין אישיים ותופעות חברתיות אחרות – אין לי כלים. הבעיה היא שהניסוי תמבצע מול עיננו ואם בעוד 20 שנה כשיבואו התוצאות של ה’ניסוי’ הזה, זה עשוי להיות מאוחר מדי.

    כהורה אני מאמין בשביל הזהב, לא צריך להחרים ולא צריך להתמכר.

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: