גילוי דעת

ביום רביעי האחרון בצהריים הרגשתי שכבר אי אפשר יותר. שלחתי הודעת דואר אלקטרוני לכל ראשי החוגים, המחלקות ובתי הספר בכל המוסדות להשכלה הגבוהה בישראל שמלמדים תקשורת. זו שעת חירום, כתבתי להם, ואנחנו לא יכולים לשתוק. בתוך 24 שעות ניסחנו במשותף טקסט, וכל ראשי היחידות, למעט שתיים, חתמו עליו. כעת נותרה שאלת הפרסום שלו.

יצרתי קשר עם עמוס שוקן, מו”ל עיתון “הארץ”. כתבתי לו שאני חושב שגילוי דעת מהסוג הזה, של כל ראשי היחידות שמלמדות תקשורת בישראל, גילוי דעת שמביע דאגה עצומה נוכח הפגיעה בחופש הביטוי של כלי התקשורת בישראל, צריך להתפרסם ב”הארץ” אבל שאין לנו משאבים לפרסם אותו. ידעתי שהבקשה שלי בעייתית. גילויי דעת מהסוג שלנו הוא הלחם והחמאה של “הארץ”, הוא בסופו של דבר הפרנסה של העיתון. ידעתי שרוב הסיכויים שאקבל תשובה שלילית.

אבל עמוס הוכיח פעם נוספת עד כמה הוא יוצא דופן בנוף התקשורת הישראלית, עד כמה הוא מו”ל אחר. אפשר להסכים איתו, אפשר להתווכח איתו, אפשר לאהוב אותו או לא, אבל אי אפשר שלא להעריך את המחויבות שלו לדמוקרטיה. עמוס שוקן הסכים לפרסם את גילוי הדעת שלנו על פני רבע עמוד, בעמוד 4 בעמודי החדשות, על חשבונו, ללא כל חיוב או עלות.

תקשורת, בדומה לשאר הדיסציפלינות של מדעי החברה כמו מדע המדינה, סוציולוגיה או כלכלה בדומה לאמנות, עיצוב או קולנוע, היא דיסציפלינה פוליטית. היא פוליטית לא במובן המפלגתי, של “ליכוד” מול “מחנה ציוני” או ימין מול שמאל. היא פוליטית במובן הזה שהיא עוסקת ביחסי הכוח בחברה. היא מנתחת אותם, מייצגת אותם, דנה בהם, חוקרת אותם, מדברת עליהם. עיתונאים ואנשי תקשורת מלמדים אצלנו ביחידות, הם מלמדים מהו חופש ביטוי, הם מראים עד כמה ריבוי דעות ופעולה חופשית של אמצעי התקשורת, הם תנאים הכרחיים לפעולתם.

אטומים אינם צריכים את תמיכת הפיזיקאים כדי לנוע ואינם זקוקים לאישור הממשלה. מולקולות אינן זקוקות לתמיכה ציבורית והביולוגים אינם נדרשים לצאת להגנתן. אבל אני לא פיזיקאי ולא ביולוג ועיתונאים הם לא אטומים או מולקולות, ומשום כך במאבק הזה על חופש הביטוי אני לא ניטרלי. יש לי עמדה, עמדה אינטלקטואלית וערכית ברורה ומשום כך אני וראשי יחידות אחדות שמלמדות תקשורת, לא יכולים, אדרבא אסור לנו, להישאר בצד כמשקיפים המתבוננים על המתרחש בשתיקה.

גילוי הדעת שלנו הוא לא התארגנות נגד “אנשי ימין” (נתניהו, ליברמן, רגב) או נגד “אנשי שמאל” (ניסנקורן). הוא נגד כל מי שמרים יד, מאיים ומטיל מורא על מי שתפקידם לדווח בצורה חופשית ונקייה מלחצים, על כל מי שתפקידם להציג מגוון של דעות, על כל מי שתפקידם להביע את דעתם. מי שעושה את זה, ולא אכפת לי אם הוא משמאל או מימין, אשכנזי או מזרחי, צהוב או ירוק, צריך דעת שהוא ימצא אותנו, עם כוחנו הדל, מולו. לא שאני חושב שאנחנו מרתיעים מישהו; אני לא נאיבי. אבל אם אנחנו מחנכים סטודנטים על ערכים דמוקרטיים, אנחנו צריכים להיות שם ולהשמיע קול, כאשר אותם ערכים נמצאים תחת איום וסכנה.

נכתבו 7 תגובות לפוסט “גילוי דעת”

  1. שרון:

    ורק האוניברסיטה העברית לא? בוז.

  2. רינת:

    העברית וחיפה, אם אני לא טועה.
    בוז לשתיהן ולראשי המחלקות שלהן.

  3. נחומי:

    כל הכבוד על המהלך!

    אני לא רוצה להיות נודניק (אולי קצת), אבל אין שם איזה בעיה בניסוח?
    “אנו,… רואים בדאגה את ניסיונות ההתערבות של הרשות המבצעת ב…. וכתוצאה מכך ביכולתם לבצע את עבודתם בצורה חופשית ומקצועית.”

    כאילו – לא נפלה שם איפשהו בעריכה המילה לפגוע/פוגעת/נפגעת ?
    או שבאמת הכוונה היא התערבות ביכולתם? זה ניסוח קצת מסורבל.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    חשוב מאוד שכל אחד יעשה כל מה שביכולתו בעת האפלה הזו. יישר כוחכם (מלבד שני הדיקאנים שמתנגדים לחופש הביטוי).

  5. נתן:

    כל הכבוד, הצלחתם ממש לבד לצעוק בתקשורת על כמה שסותמים לתקשורת את הפה.

    מתי עושים על זה כתבה בטלוויזיה?

  6. צחי:

    למה כל גילויי הדעת האלו מגיעים רק להארץ, עיתון שפחות ופחות אנשים קוראים אותו מדי שנה? מה הטעם לפרסם בעיתון שמגיע לכל כך מעט קוראים?

    ולגבי התקציב, האם לא ניתן היה לחלק את עלויות הפרסום בין תקציבי בתי הספר לתקשורת, ובכך אולי לממן מודעה בעיתון קצת יותר נפוץ?

  7. שושי:

    לפי אתרי החוגים, עכשיו: באוניברסיטה העברית, המחלקה ע”ש נח מוזס – ראשת החוג: פרופ’ יפעת מעוז.
    באוניברסיטת חיפה – ראש החוג: פרופ’ יריב צפתי.
    יתכן שבאותם חוגים עסוקים מדי לקראת שנה”ל תשע”ז בגיבוש קורסים לליקוק.

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: