אם נבחן את השירותים הטכנולוגיים שעמדו לרשות המשתמשים בשנת 2000 ונשווה אותם לסל השירותים שעומד לרשותנו בסוף 2023, נגלה באיזו מהירות עולם הטכנולוגיה מתקדם. בראשית המאה לא היו רשתות חברתיות, טלפונים חכמים, אפליקציות או בינה מלאכותית זמינה. רוחב הפס היה צר והשירותים המקוונים שניתנו לאזרחי המדינה היו מינימליים, אם בכלל.
בהשוואה לשנת 2000, אנחנו חיים בגן־עדן טכנולוגי: מנועי חיפוש מתקדמים, חיבוריות קבועה לרשת מכל מקום ובאמצעות כל מכשיר, אפליקציות מתקדמות ושירותים מקוונים שניתנים על ידי מגזרים שונים בזירות שונות – ממסחר אלקטרוני ועד בידור, משירותי בנקאות ועד שירותי בריאות.
זה נשמע נפלא, אבל מה בנוגע לאנשים שפחות מחוברים לטכנולוגיה? מה בנוגע לבני הגיל השלישי שתמיד התקשו עם טכנולוגיה (זוכרים את התקופה שההורים שלנו ביקשו שנכוון להם את השעון במכשיר הווידאו?) וכעת עומדים חסרי אונים מול ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות?
אדם שבשנת 2000 היה באמצע שנות ה־50 לחייו ושלא עקב, התנסה או התעניין בחידושים הטכנולוגיים, עשוי למצוא את עצמו מנותק מכל מה שהטכנולוגיה מציעה. הוא לא יודע איך מזמינים מוצרים דרך האינטרנט, הוא לא יודע איך להוריד ולהתקין אפליקציה, איך פותחים חשבון חדש בשירות חדש, איך ממלאים את הפרטים הנדרשים בשדות השונים. ומה בסך הכל הוא רצה, להזמין מונית?
בעוד שאפשר לומר כי שירותים כאלה הם מותרות, העניינים מתחילים להסתבך כשמגיעים לשירותים חיוניים כמו שירותי בריאות מקוונים, שירותים של משרד הפנים, מס הכנסה או ביטוח לאומי. ומה בנוגע לשירותים בנקאים, או לאינסוף הטפסים המקוונים שצריך למלא אם רוצים לקבל ויזה לארצות הברית?
מצד אחד, אנחנו שמחים ששירותים מהסוג הזה עברו לרשת. במקום לעמוד בתור בסניף עמוס, צפוף ודחוק, אנחנו יכולים למלא את המידע כשאנחנו בבית, בזמננו הפנוי וללא לחץ. אבל הסיבה האמיתית לשביעות הרצון שלנו קשורה לכך שרובנו יודעים איך לעשות את זה. אנחנו מבינים את הטכנולוגיה, יש לנו מודל מנטלי של איך נראה טופס מקוון ואיך ממלאים אותו, אנחנו מבינים מה זה אומר "לחתום דיגיטלית" (לא צריך להתרגש, זה בסך הכל קשקוש, עושים את זה עם העכבר, זו לא בעיה) – אבל מה בנוגע לאלו שעבורם זו סינית מדוברת?
עבורם הקלדת כתובת אינטרנט ארוכה היא אירוע מתסכל, התקנה של אפליקציה היא עניין בלתי אפשרי, הבקשות של האתרים סתומות, הודעות השגיאה לא ברורות ואין עם מי לדבר, אין איך לקבל עזרה – מה אז עושים?!
האמת המרה היא שרוב הזמן האנשים האלו נותרים בחוץ. מי שיש לו ילדים או נכדים עם פנאי וחשק, נעזר בהם ובמהלך הזמן מגלה שהוא פיתח בהם תלות מרגיזה. מי שיכול מגיע פיזית לבנק, לקופת החולים, למשרד הפנים, למס הכנסה, אבל מי שהוא גם בודד וגם לא יכול או רוצה להשקיע את הזמן כדי להמתין לאנשים שיכולים לסייע (שגם הם נעלמים והולכים), נותר מחוץ לעולם שמוכר לנו, מודר מהיתרונות שהוא מספק ומהשירותים הבסיסיים שהוא מעניק.
"מה זאת אומרת אתה רוצה לשלם במזומן? מי משלם במזומן? אין לך ארנק דיגיטלי?". האם הייתם אומרים את המשפט הזה לסבא וסבתא שלכם ומצפים מהם להסתדר? אמנם יש מי שיידעו להתגבר על המחסום הטכנולוגי אבל מה בנוגע לאלו שלא? הם רק מנסים לשרוד, מנסים לקבל עזרה.
אם בזה לא די, יותר ויותר ארגונים "מענישים" את מי שלא מפגין אוריינות דיגיטלית מלאה. באנגליה התפרסם מקרה של זוג בריטי, היא בת 79 והוא בן 80, שנאלצו לשלם קנס בגובה של 110 ליש"ט (כ־500 שקל) לחברת התעופה ריינאייר, כי הם הדפיסו בטעות את כרטיסי הטיסה הנכנסת במקום את כרטיסי הטיסה היוצאת. חברת התעופה הסבירה שהזוג היה צריך להקפיד וליישם את ההנחיות שנשלחו אליהם במייל.
לפנינו סוג של פרדוקס. עולם הטכנולוגיה מתקדם בקצב מהיר ומעניק עוד ועוד שירותים לצרכנים ולאזרחים. מי שעומד בקצב מוזמן ליהנות מהם אבל מי שלא, נותר ללא אלטרנטיבה ראויה.
המגזר הציבורי משקיע משאבים בניסיון להנגיש את השירותים שלו לקשישים ולאנשים בעלי מוגבלויות – אם כי לא תמיד ברצון או בהצלחה – אבל המגזר הפרטי והמסחרי הרבה פחות מתעניין בהם. אין להם לובי, אין להם כוח קנייה, אין להם כוח פוליטי וממילא, אתם יודעים, עוד מעט הם כבר לא פה.
זו בעיה שיש לה פתרונות, אבל בשלב הראשון צריך להודות בקיומה: העולם מתקדם במהירות ומותיר מאחוריו את ההורים שלנו, את הסבים והסבתות שלנו. אלה הם האנשים השקופים של העידן האולטרה־טכנולוגי שבו אנחנו כל כך מתפארים.
(מגזין TheMarker, פורסם ב-10.10.2023)
כתיבת תגובה