הסוכן שתקע אותי

לפני כמה ימים האלגוריתם של לינקדאין המליץ לי על פוסט של מישהו שאני לא מכיר. אותו אדם סיפר לעוקביו שבניוזלטר הבא שלו הוא מתכוון לנתח את הכישלון של חברת קודאק: "אני רואה בסיפור הזה מקרה מבחן מרתק על קיבעונות, נקודות מבט שיווקיות לא נכונות, תגובה אטית מדי לשינויים, ואז ניסיון מאוחר מדי לשינוי שהשאיר את החברה איתנו עד היום", הוא כתב.

זה אחד הסיפורים המוכרים בעולם הטכנולוגיה — חלוצת הצילום הדיגיטלי, שלא אימצה בעצמה את המוצר המהפכני שלה ונשארה מאחור בעולם הפילם — אבל מילא, זכותו. ובכל זאת, מה שתפס את תשומת לבי היה משהו אחר — התגובות. הנה כמה מהן:

"הסיפור של קודאק מרתק דווקא משום שהיא לא פיספסה את הטכנולוגיה הדיגיטלית, אלא התקשתה לשחרר את המודל העסקי שהפך אותה לענקית", נכתב באחת.

בתגובה אחרת נכתב: "הסיפור של קודאק הוא תזכורת חזקה לכך שגם הצלחה אדירה יכולה להפוך לקיבעון. בעיניי, האתגר האמיתי של ארגונים מצליחים הוא לדעת להשתנות דווקא כשהמודל הקיים עדיין עובד".

ועוד אחת: "קודאק היא דוגמה מצוינת לכך שגם ארגון שמזהה שינוי טכנולוגי לא בהכרח מצליח להשתנות איתו. האתגר הוא לא רק לראות את העתיד, אלא להיות מוכנים לערער בזמן על המודל העסקי והנחות היסוד שהביאו אותך להצלחה".

לכל בר דעת ברור שהטקסטים האלו, או לפחות חלקים גדולים מהם, נכתבו על ידי "סוכנים" (אייג'נטים) — בוטים אוטונומיים מבינה מלאכותית שמבצעים את פעולת הכתיבה עבור שולחיהם. למעשה, כמעט לכל התגובות שנכתבו יש תגובות משל עצמן. גם הן נכתבו על ידי סוכנים.

אבל הסוכנים לא מזדהים כסוכנים. האנשים עצמם, אלו עם התמונה והתואר המפוצץ, הם אלו שחתומים על התגובות. יש ביניהם יועצי בינה מלאכותית, מפתחים, מייסדת חברת משאבי אנוש, אדם שעוסק ב"פיתוח מנהלים", ואפילו מישהו שמכריז שהוא עוזר לאנשים אחרים.

אני לא חושב שהאדם שפירסם את הפוסט המקורי נעזר בבינה מלאכותית כדי לכתוב אותו, אבל שלא בטובתו הפוסט שלו הפך לבית קפה קטן שבו כל הסוכנים של כל האנשים שעוקבים אחריו החליטו להתיישב ולקשקש ביניהם: "זה סיפור מצוין!" "יש פה לקח לארגונים!" "הסיפור הזה הוא שיעור חשוב בחדשנות!"

קחו את הפוסט האומלל הזה ותכפילו אותו בכל לינקדאין ואז תכפילו אותו בכל האינטרנט, ונסו לחשוב כמה מים, כסף ואנרגיה העולם מבזבז מדי דקה על תחלופת ההבלים הזאת.

אם הסיפור הזה היה מוצג בפניכם לפני עשור, באחד הפרקים של הסדרה "מראה שחורה", הייתם אומרים לעצמכם שהפעם צ'רלי ברוקר, התסריטאי הראשי של הסדרה, ממש הגזים. "מי ירצה לתת לבוט שלו לייצג אותו ברשת חברתית מהסוג של לינקדאין?" הייתם שואלים. "מי ירצה שבוט, שכותב בסגנון לעוס, שחוק, דביק ובנאלי מהסוג הזה, יכתוב כך בשמו?"

אבל לא רק לינקדאין הפכה לרשת שבה הבוטים מדברים עם עצמם; העולם כולו עובר השתלטות בוטים מהירה. אנשים מבקשים מהסוכן שלהם לכתוב עבורם מסמך קורות חיים, ואז הם מגישים אותו באתר האינטרנט של המעסיק הפוטנציאלי. הוא מצדו מפעיל סוכן משלו שקורא את קורות החיים ואז מקבל עבורו החלטה.

אם יוחלט להזמין את האדם לראיון עבודה, סביר להניח שהוא ייתקל בראיון מקוון שמי שמנהל אותו הוא סוכן אחר, שייתן למחפש העבודה ציון על בסיס מרכיבים שאינם ידועים לו, ולעתים אפילו לא למעסיק שמשתמש בשירותיו של הבוט. הוא הרי שוכר את השירות הזה מהחברה שמפתחת אותו, וזו שומרת את מרכיבי האלגוריתם שלה בסוד.

ברשתות החברתיות אפשר למצוא אינסוף אנשים שמתגאים בסוכנים שהם בנו — הם חוסכים להם זמן, פוטרים אותם מהצורך לכתוב משהו בעצמם, לתקשר בעצמם או לנהל אינטראקציה כלשהי עם מישהו אחר. אבל בהדרגה, "המישהו האחר" הזה מבין שהוא מנהל אינטראקציות עם בוט־סוכן, ולכן הוא מפתח בוט־סוכן משל עצמו כדי שהוא ינהל את האינטראקציה עם הבוט־סוכן ההוא במקומו.

האם יש מישהו שמסתכל על התופעה הזאת, שהולכת ומתרחבת במהירות, ואומר לעצמו "אחח, איזה גן־עדן"? אולי. אפשר לראות את היתרונות כאשר מדובר באינטראקציות מעיקות, משעממות וחוזרות על עצמן. באופן אישי הייתי שמח אם הסוכן המלאכותי שלי היה מטפל בשיחה עם רשות המסים או עם הביטוח הלאומי.

אבל האם הייתי רוצה שהוא ידבר עם בני המשפחה שלי בנוגע להחלטה איפה עושים את החג? האם הייתי רוצה שהסוכן שלי ידבר עם הסוכן של חברים שלי? ייתכן שלשם אנחנו הולכים. אדם אחר בלינקדאין כתב: "שיכפלתי את אחד החברים הטובים שלי לסוכן בטלגרם שיכול לענות 24/7". נפלא.

בעשור האחרון עמק הסיליקון מנסה לשכנע אותנו שכל אינטראקציה שדורשת מאמץ היא חיכוך מיותר, שהיא משהו שצריך להילחם בו, להעלים אותו. אתה כבר לא צריך לדבר עם אף אחד כדי להזמין מונית, כרטיס טיסה, מלון, אוכל או ביטוח נסיעות.

הטענה שהחיים שלנו יהיו טובים יותר אם רק נפסיק לדבר עם בני אדם אחרים מתפשטת, ועכשיו, בעזרת הבינה המלאכותית, אפשר גם לתת לה צורה.

אז הנה שאלה: הייתם רוצים לקרוא את הטקסט הזה, שאתם קוראים עכשיו, אם הייתם יודעים שהאייג'נט שלי הוא שכתב אותו עבורי? לתחושתי, רוב האנשים יענו על כך בשלילה. זה מעלה את התהייה מדוע לפחות חלקם מרגישים בנוח לשחרר את הסוכנים שלהם כדי שהם יכתבו עבורם. האם זו עצלנות או שמא הם פשוט אומרים לעצמם שזו "רוח התקופה"?

(מוסף הארץ, פורסם ב-11.9.2026)