ביומיים האחרונים מתנהל כאן דיון קשה, נוקב על זהות הנופלים. יוני טען בפנינו (ויאמר לזכותו שהוא עושה זאת רב הזמן באופן תרבותי ומכובד) כי החיילים הנהרגים באים מהפריפריה.
אם אתה אשכנזי, חילוני, אמיד, מאזור המרכז – סביר להניח כי למרות שפרופילך מאפשר זאת, אתה משרת בקרייה או במשרד ממוזג השייך לחמ“ן.
לא הכרתי את אורי גרוסמן, בנו של הסופר דויד גרוסמן (או כפי שנכתב באתר המשוקץ והמסית של המדינה, רוטרנט, סופר השמאל הקיצוני). לא הכרתי אף אחד מבין הנופלים. אביו של אורי פרסם בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" קריאה להפסקת המלחמה. אביו הוא שמאלני, חילוני, אשכנזי, סופר. הוא מייצג הבועה התל-אביבית למרות שהוא גר במבשרת ציון. הוא ושכמותו הם מטרות לחיצי לעג של הימין.
צפיתי בערוץ 10 בסיפורי הנופלים. קיבוצניקים, מושבניקים, עירניקים. גברים, אישה, רווקים, נשואים, בני משפחות שהותירו אחריהם נשים בהיריון. חיילים שכאשר המלכות קראה, עזבו הכל והתגייסו למלחמה. אלו הם אחיי.
זו הסיבה שסרבנות מאוסה בעיני בין אם היא באה משמאל ובין מימין. כי זו המדינה היחידה שיש לנו, זה הצבא היחיד שיש לנו, אלו הילדים, האחים, החברים היחידים שיש לנו. היום אני שומר עליך ומחר אתה שומר עליי. בגלל זה טקסטים מעין אלו הם טקסטים דוחים, גסים, מפלגים. כאשר המלחמה מתרחשת חיילים נהרגים. טנקיסטים, טייסים, חי"רניקים. הניסיון לתת בהם סימנים הוא ניסיון שפל, הניסיון להסית חייל נגד חברו הוא בזוי.
לא הכרתי את אורי גרוסמן. ייתכן שגם אתם לא. לא הכרתי גם את שאר עשרות הנופלים.
כתבת נהדר.
אני חושב שהרבה אנשים שקראו את ספריו של דוד גרוסמן מרגישים עכשיו קרובים לאבל הפרטי שלו.
במקרה יצא לי לקרוא לא מזמן את "חיוך הגדי", שעוסק בחיילים ובממשל הצבאי בשטחים.
גם שמו של הגיבור בספר היה אורי.
יובל, זה לא נדיר שאתה גורם לי לצחוק, הערב זו פעם ראשונה שאתה גורם לי לבכות.
בואו נקווה שזו גם פעם אחרונה.
אני חייב לציין משהו חיובי – רובם המוחלט של התגובות בynet הם תגובות מכובדות. אני ציפיתי להמון תגובות שמנצלות את נסיבתיות של האירוע הזה לטובת איזה אג'נדה פוליטית או דתית. אני לא יודע אם זה בגלל שאנשים הם כנראה לא עד כדי כך חולרות כמו שאפשר לחשוב, או בגלל סינון התגובות – אבל כך או כך – התוצאה מכבדת את המעמד הנוראי הזה.
הסתכלתי על הסיפור בNRG.
זו מדיניות עריכה. נו טוב, גם זה משהו.
כדאי לשים לב לכך שגרוסמן האב הותקף לא רק מימין אלא גם, וביתר שאת, משמאל – ב"עצומת סופרים צעירים" מיוחצנת היטב (במירב האיזכורים זכו ניר ברעם, דודו בוסי, ועוד כמה כאלה). עצומה זו הבהירה שאינה רק פוליטית, במובן של התייחסות לאירועים עצמם, אלא גם באה למצב את ה"צעירים", המורדים, הצודקים, האמיצים – כקול פוליטי אמיץ ורענן ומעורב אל מול החונטה הישנה (גרוסמן, עוז, יהושע).
אולי עכשיו הילדים יבינו מה זה מעורב.
יפה.
מהבוקר אני חונקת את הדמעות…..
גרמת לי להזיל דמעה
אהבתי.
וקישרתי.
תודה.
דויד גרוסמן לא מייצג שום בועה תל אביבית.
מדובר בירושלמי. ויש הבדל גדול.
החינוך הוא שונה לחלוטין (אורי למד בניסויי). חינוך לערכים ולא למולך הכסף והפוזה. חינוך למעורבות חברתית, חשיבה וסולידריות ולא לתרבות עדרית מפונקת של מותגים ורייטינג.
הטיעון של יוני, לצערי, עדיין תקף.
יהי זכרו של אורי ושאר חללי צה"ל והאזרחים ברוך.
רן: אם תקרא את השרשור בעיון תראה שיוני לא התייחס ל"תל-אביב" כמעט בכלל – הוא מתייחס ל"אליטות" – זה ה"עיתונאים" שהוא מצטט יותר מאוחר שמדברים על "אי המצאות" נופלים מתל-אביב ב"סטטיסטיקות".
וזה דרך אגב שקר. יש הרוגים מת"א.
הטיעון של יוני אינו תקף – כך או כך.
ראשית, לגבי הנושא לעיל – אני לא רוצה להביע דעה כי לומר את האמת – אין לי מספיק נתונים בשביל לדעת אם יוני צודק או לא, ובתכלס אני לא חושב שיש מישהו כאן (כולל יוני) שיש לו מספיק נתונים.
הרוג אחד או 30 הרוגים לא אומרים שום דבר על מגמות (ששוב, אני לא יודע מספיק – אצלי במילואים לא קוראים בדר"כ למספר אנשים בו"ז אז אני לא יודע אם אנשים מתחמקים או לא, אני לא התחמקתי משירות או מילואים בכל מקרה, ואגב, אני עונה על רוב הקריטריונים של אשכנזי מהמעמד הבינוני ששירת במודיעין, אבל רחוק מאוד-מאוד מהקרייה)
הייתי רוצה אבל להפנות למאמר של גדי טאוב על השמאל:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3290442,00.html
ולפתח עליו דיון (בהקשר של "מכתב הסופרים"), אני חושב שבאיזשהו מקום הוא צודק, אני לא מסכים איתו לגמרי, אבל הוא צודק בכך שהשמאל הרדיקלי כהגדרתו לא מציג כיום חלופה ריאלית (ואני לא אומר שהמהלכים היו נכונים, חלקם היו שגויים לדעתי)
הירנוט: בלמהנט טענו לא מזמן שבערך 80% (!!) מהטוקבקים מסוננים. את הקרדיט לרמת התגובות שם צריך לתת למערכת שכנראה מקפידה קצת יותר בימים אלו. האם רוב העם מתלהם, או שמא המתלהמים נמשכים ללמהנט? מי שיאיר את עיני, עיניי ישראלי כבר שנים לא ביקר בארץ, בסוגייא הזאת יבורך.
בנוגע לסרבנות או לסרבנות אפורה, יובל צודק לגמרי, דוט.
בהקשר הזה אני מנחש שהנושא של בנו של אולמרט שהוא כנראה משתמט ונמצא בחו"ל במקום בצבא ובתו שהיא פעילת שמאל קיצוני (אנטי ציוני?) יצוף לאחר המלחמה. אדלר יצטרך לעמול קשה כדי להוציא אותו מזה – אותי באופן אישי זה מחליא. השמאל הוא חשוב, והמגיבים בלמהנט מוכיחים זאת יום יום – אם ניתן לאספסוף להשתולל ונדאג להשתיק במקביל את השמאל, נחזה בהתפוררות המרקם החברתי בישראל (לי נראה שזה תהליך שכבר החל).
ככלל, כל הנושא הזה של פילוח עדתי או איזורי צריך לרדת מסדר היום. זה שהשיח המגעיל בנושא הזה זלג לעניין הנופלים זה ביזיון ממדרגה ראשונה. המדינה צריכה לשים את הנושא הזה בעדיפות עליונה ולעשות הכל כדי להעלים את העניין המטורף הזה, שעדיין חי ובועט כמעט שישים שנה לאחר הקמת המדינה. על הניסיונות לתת בנופלים סימנים יש לנהוג עם מרווח סבלנות קטן מאוד, כי גם לדמוקרטיה צריך להיות גבולות ברורים.
ומי שלא איבד קרוב משפחה למולך לא באמת יבין מאיזה מקום אני מדבר.
כתבת נאה ומרגש, יובל.
קשה להתווכח כשהגופה עוד מוטלת לפנינו, ולכן לא אעשה זאת.
רק אומר זאת: למרות שאני נשאר איתן בדעתי ובחששי האמיתי ממה שקורה בחברה הישראלית (ולא מטעמי התנגחות או הון פוליטי, כפי שעלו כאן השערות מדי פעם), אני באמת מאוד מקווה שהצדק איתכם.
הלוואי.
לגבי הבן של אולמרט, הוא עשה איתי טירונות כלל צה"לית ב-93', וכבר אז היו לו פטורים רפואיים מלהרים ארגז פעולה וללכת יותר מעשרים מטר ברציפות. אני לא יודע אם הוא סיים את השירות, אבל קרבי הוא כניראה בכל מקרה לא היה.
ואני חשבתי שהוא בגיל שירות כרגע – אך לא נמצא בארץ.
כך או כך נראה שהתקשורת תשלוף את ציפורניה ובקרוב נשמע הכל אודות משפחתו של אולמרט – הכוונה לכל המידע שהוחנק בבחירות.
יש לאולמרט שני בנים. אחד ג'ובניק מבוגר, והשני שכלל לא שירת בצבא. שניהם חיים בחו"ל.
יובל, אתה עצמך עושה מילואים?
אוריאל – כן, עשיתי את שלי אבל אם השאלה שלך מבקשת ממני שאדון איתך על התיק הרפואי שלי כאן, נראה לי שתאלץ לחכות להזדמנות אחרת.
צר לי על החיילים שנהרגו, על הנכים בגופם ובנפשם שבשבילם המלחמה לא נגמרת עם הפסקת האש, אבל הם לא אחי. הלב נקרע מהמחשבה על המשפחות השכולות שעבורם החיילים לעולם יישארו בני 24, 19, 27 ..והרשימה עוד ארוכה, אך הם לא אחי.
אי אפשר להזדהות כמו יובל עם החיילים ולהתעלם ממעשיהם. אי אפשר למאוס בסרבנים ללא תמיכה בפגיעה ההולכת וגדלה באזרחים שהם מבצעים. מאות אלפי תושבים/אזרחים פלסטינים ולבנונים נאנקים עשרות שנים תחת הצבא הישראלי אלפים ועשרות אלפים מהם שילמו בחייהם, בעשרות השנים האחרונות. אלפי ישראלים נפגעו ממעגלי השנאה ההולכים וגדלים סביבנו. מי שלא מבין את חלקו של מיטב הנוער הישראלי בתהליכים הללו (ולא של תפוח רקוב כמו הרמטכ"ל), תומך למעשה בשליחת אחיו לשדות המוות גם בעתיד.
אלון, תעשה לי טובה, גם אני נאנק תחת עשרות פיגועים, גם אני נאנק כאשר בודקים לי את התיק בכל פעם שאני נכנס לאיזשהו בניין, גם אני נאנק כאשר סוגרים כבישים, כאשר מפוצצים אוטובוסים, כאשר מפוצצים קניונים, גם אני נאנק כאשר יורים טילים על שדרות, כאשר רוצחים חיילים, כאשר יורים בתינוקות (קיבוץ מצר).
כן המצב על הפרצוף ואנחנו נאנקים. ואם החיילים האלו הם לא אחייך, גש בבקשה לקו הירוק הקרוב ביותר למקום מגוריך וחצה את הגבול. את תעודת הזהות הכחולה שלך אני מוכן לשמור במגירה.
אפשר (וצריך) לנהל ויכוח, אפשר (וצריך) כל הזמן לבדוק את עצמנו. מעולם לא האמנתי שעלינו לשלוט על מישהו, וכן, הכיבוש משחית וצריך להילחם בו, אבל שלא תעז לבוא לכא כדי להטיף לנו מוסר. מי שמך בכלל?
אם הפוסט מוקדש רק לנופלים אז אל תנצל אותו להתחשבן אם הסרבנים. ואם אתה רוצה שלא אבקר אז פשוט תמחק את תגובותי.
בכל מקרה, בקונצרן אתה יו"ר ומלך ומה לא, אבל מחוצה לו אתה עדיין כאחד האדם ולא תזרוק אותי מישראל בכזו קלות. לא אותי ולא את מיליון ומשהו האזרחים האחרים בישראל שחיילי צה"ל אינם אחיהם ואשר חושבים שמציאות חיינו אינה גזירת גורל ויודעים שאחיהם האמיתיים והמטפוריים נמצאים בתוך ומעבר לקווי הגבול.
את הנופלים לא נוכל להחזיר אבל אם כל מה שיש לך לומר לנותרים זה שאפשר וצריך לבדוק את עצמנו אז איך נגן על החיים ?
בטח שלא על ידי סרבנות.
רשע מה הוא אומר? מה לכם העבודה הזו….
מהערוץ שאתה אוהב
אלון, על איזה מליון משהו אזרחים אנחנו מדברים?