דילמת העובד לשעבר

אבי לן העלה אתמול פוסט מרתק בבלוג שלו. בפוסט הוא מספר על היחסים המורכבים שהיו לו עם מו”ל “מעריב”, עופר נמרודי. הפוסט שלו מרתק כיוון שלן היה בעמדה בכירה בעיתון וזאת בשל תפקידו כעורך NRG. בפוסט הוא מספר על הדרך שבה נמרודי שיכתב טור אישי שכתב לן אודות שרי אריסון ומכה על חטא שקיבל את תכתיבי המו”ל.

הפוסט שלו, כפי שניתן לקרוא בתגובות, מעלה שורה של תהיות:

1. האם הוא היה מעז לכתוב את אותו הפוסט בתקופה שבה הועסק על ידי נמרודי?

2. האם המעשה של לן אתי? מצד אחד הוא חושף את “אחורי הקלעים” בצורה ישרה וכנה ומצד שני הוא מפר באופן מוחלט את האמון של המעסיק בו. אז נכון שנמרודי הוא מעסיק לשעבר, אבל האם זה פוטר את לן מחובת הדיסקרטיות שחלה עלה בתקופה שבה היה העובד של נמרודי?

3. האם לן יורה לעצמו ברגל? אם אני מעסיק פוטנציאלי אני חושב פעמיים לפני שאני מעסיק את לן אם אני יודע שיומיים אחרי שהוא עוזב הוא שופך את כל המררה שהצטברה אצלו במהלך תקופת העבודה פלוס סודות מחדרי הדיונים.

4. ואולי הוא בכלל אמיץ על שהוא מוכן להניח על עצמו את הצלב גם כשהוא יודע שיהיה לזה מחיר? או שמא הוא דווקא פחדן בגלל שרק עכשיו הוא מוכן לדבר כשהוא יודע שאין לדבריו מחיר מצד המעסיק?

התשובות שלי הן: לא, אני מתלבט, כן, באמת שאני לא יודע.

נכתבו 40 תגובות לפוסט “דילמת העובד לשעבר”

  1. יובל:

    הממממ. תמר אמרה לי שזה פוסט מעורר מחשבה.
    אבל המממ, את המחשבות שלכם – תכתבו כאן. כאן ממש כאן ליד התגובה הזו. ממש מתחת. ממש פה. תלחצו שם ותכתבו פה. כאן תכתבו את המחשבות שלכם. כי אני יודע שאתם חושבים. חושבים חושבים. על הבוקר חושבים. מחשבות חושבים. אבל כאן. כאן ממש כאן תכתבו את המחשבות שלכם. כי הגלי אלפא שלכם חלשים על הבוקר. עוד לא אכלו ארוחת בוקר. ואי אפשר לדעת מה אתם חושבים אלא אם כן אתם לוחצים כאן, ממש כאן, וכותבים מה אתם חושבים.
    חשבתי שכדאי להבהיר את זה.

  2. מוסיף:

    יחסי עובד-מעביד בישראל של היום הם מאד מורכבים ומזכירים יותר שדה מוקשים מכר פורה לעבודה משותפת. לדעתי, בהתחשב בשוק הישראלי הריכוזי והמצומצם, ובכוחו הרב של נימרודי בתוך המשק הישראלי בכלל ובעולם התקשורת בפרט, לן מגלה אומץ רב. אני מניח שאם הוא היה כותב את הדברים כשהוא עוד עבד ב”מעריב”, דינו היה כדינם של חושפי השחיתות האחרים בישראל- חיים קשים מאד על הצלב, חוסר יכולת להתקבל לעבודה אחרת, וחוסר בעניין ציבורי.

    בהתחשב בזה שלן גם חס על יושרו המקצועי וגם על האפשרות שלו להשיג תעסוקה בעתיד, הוא עשה לטעמי את המעשה הסביר ביותר.

    אם היו לו ביצים משיש הוא היה עושה את זה בזמן שהועסק במעריב. אבל, כאמור, אין במחוזותינו אנשים כאלה.

  3. אמיר:

    לדעתי לא הגון מצידו לפרסם דברים פרטיים בינו לבין הבוס שלו. זה לא רק עניין של יחסי עובד מעביד שאמורים להשאר פרטיים, אלא כל שיחה שנועדה להיות פרטית. כל שיחה כזאת אמורה להישאר פרטית ובעת פרסום הזכרונות לא לציין שמות.
    כמובן שלעיתונאי קשה לשמור על פרטיות השיחות ועדיין.

  4. יובל:

    לעיתונאי קשה לשמור על פרטיות השיחות? נו באמת.

  5. UriD:

    טוב, אם אתה מתעקש…
    אני אנסה לענות על השאלות שלך לפי הסדר:
    1. כנראה שלא, אבל אין בזה כדי לרמוז שהמעשה לא אתי.
    2. אני נוטה לחשוב שאין פה ממש מעשה לא אתי. אני פתוח לשכנועים אבל אני לא ממש רואה חובת דיסקרטיות. העובדה שמישהו התערב בתכנים, היא לא ממש סוד, ואת העובדה שהמישהו הזה הוא המו”ל, לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין. מה גם שהעובדה שהמו”ל מתערב בעריכה היא לא בדיוק מידע עסקי בעל ערך (מעבר לערך הרכילותי). חוץ מזה, מי מאיתנו לא מספר סיפורים כגון אלה לחברים משפחה וכו’. אז נכון שלפרסם בבלוג זה לא בדיוק לספר לחבר’ה, אבל גם לא קיימת חובת סודיות על מה שהוא לא מידע עסקי.
    3. אולי, אבל אולי הוא מרחיק מעליו רק מעסיקים שנוטים להתערב בצורה לא עניינית בעבודה שלו.
    4. אני לא חושב שהוא פחדן – לכתוב דבר כזה על המעסיק הנוכחי שלך זה לא אומץ, זו טיפשות. אבל אני גם לא משוכנע שזה איזשהו אומץ ראוי לציון – אני לא חושב שאבי לן חשב על זה ככה לפני שהוא פירסם.

    קדימה, אני מוכן לשמוע למה אני טועה

  6. אמיר:

    ועוד משהו
    דפדפתי עכשיו ברשימות בבלוג של אבי לן ברשימות (חה) של אבי לן. אין ספק שהוא לקח את המושג בלוג אישי בצורה הכי אישית שיכולה להיות. מצאתי את עצמי מתפתל כמה פעמים באי נוחות רבה.
    למרות שהיו בינינו יחסי אהלן ולמרות הצבהבהות ודחף המציצנות אני לא חושב שאכניס אותו לרסס שלי.

  7. אמיר:

    יובל, לא התכוונתי לומר שלעיתונאי קשה לשמור על פרטיות השיחות, אלא שפחות או יותר הנחת היסוד בשיחה עם עיתונאי (ואני לא מדבר על בין-חברים) היא שכל עוד לא נאמר אחרת, הדברים עשויים להתפרסם.
    ואתה יודע מה?

  8. אמיר:

    אופס ברח לי…

    אנשים שכותבים ומתפרנסים מהכתיבה ואף כותבים בנימה אישית, הרי שגם שיחות בין חברים עשויות להחשף וזו גם הנחת יסוד כלשהי אלא אם נאמר אחרת במפורש.

  9. יובל:

    אמיר, המקרה הזה יותר מסובך שכן כאשר הוא עבד בנרג’ לא היה לו בלוג ברשימות. כלומר לנמרודי לא היתה שום סיבה לחשוש שדבריו יכתבו מאוחר יותר בבלוג. מסיבה זו, “הבגידה”, אם יש כזו, חמורה שבעתיים.

  10. עודד:

    מה עם האינטרס הציבורי בחשיפת האופן בו פועל גוף תקשורתי חשוב כמעריב?

  11. יובל:

    עודד – זו הסיבה שאני מתלבט בנוגע לשאלה השנייה – האם המעשה אתי? כי מצד אחד אני די משוכנע שמה שהוא עשה כלפי המעסיק הוא לחלוטין לא אתי. מצד שני, מעריב הוא לא מפעל לייצור צמיגים, הוא לא ביזנס רגיל ולכן האינטרס הציבורי במקרה שלו כבד במיוחד.

  12. אמיר:

    דווקא נמרודי כמו”ל שנמצא במעריב פה ושם כמה שנים צריך לדעת שחלק מהשיחות הפרטיות שלו עם עיתונאים יצאו אי פעם לאוויר החופשי אם בצורת ספר זכרונות, אנקדוטה, כהקדמה לטור, או בכל דרך אחרת.

  13. מוסיף:

    לדעתי האינטרס הציבורי עולה על ההתלבטות האתית.

  14. יובל:

    מוסיף, אני יכול לומר לך שפעמים רבות העיתונאים במערכות השונות מרגישים שבעלי הבית לא מדברים איתם. אם הטענה שלך תקפה, הרי שההימנעות שלהם מלדבר עם העיתונאים הגיונית ואפילו מחויבת במציאות. למה לי כמו”ל להזמין עיתונאי לשיחה אישית אם אני יודע שמחר כל השיחה נמצאת בבלוג שלו?

    הרי צריכים להיות כללי משחק, לא?

  15. הסטודנט:

    אני מתפלא שג’ונתן עוד לא הגיב. אם אני זוכר נכון את לימודי יסודות המשפט שלי (ואני לא) המעשה של 2 הוא אפילו לא חוקי.
    ומכיוון שאתה שואל לגבי האתיות, ומכיוון שבעווני לקחתי גם קורס באתיקה, אני יכול להציע את ההשקפה הבאה:
    אחד הכלים הפשוטים לבדוק מוסריות של דבר היא לראות מה היה קורה אם הוא היה נהפך לחוק הכללי. דהיינו, אם כל עובד שמתפוטר יפרסם ברבים את הנעשה מאחורי הקלעים של מקום עבודתו לשעבר. הרי מצב כזה לא יאפשר בעצם שום אינטראקציה תחרותית, ועל כן הכלכלה תקרטע. האם זה טוב לחברה (society) שדבר כזה יקרה? מן הסתם לא.

  16. אודיסאוס:

    למה רק בענף העיתונאות זה כך?

  17. UriD:

    סטודנט, בתור מי שלמד (קצת) את קאנט, אתה משתמש בו במקרה הזה בצורה נוראית.
    הרי לא מדובר פה על חשיפת המבנה העסקי של מעריב, או על מערך ההפצה שלו, או חלילה על המקורות העיתונאים שהכתבים משתמשים. מדובר על תיאור של מקרה שמעיד על התנהגות מסוימת של המו”ל. אין שום בעיה להגיד שאני מוכן שדברים כאלה יתפרסמו, אבל מידע עסקי הוא סודי.
    לצורך העניין, גם אם הוא היה מפרסם שרוב העיתונאים במעריב מעדיפים עפרונות בי-2, אין בפרסום כזה בעיה, כיוון שזה לא מידע עסקי מהותי.

  18. UriD:

    אודיסאוס – כי בהיי-טק לבוס שלי אין מספיק הבנה טכנית להתערב לי בעבודה, והוא יודע שאם הוא יעשה את זה החברה תיפגע. וחוץ מזה, אם משהו מפריע לי, אני מספר לחברה שלי ולא מפרסם את זה לכל העולם. אם הייתי מפרסם את זה, אז הייתי עיתונאי.

  19. מוסיף:

    יובל, אז שבעלי הבית בעיתונים יוותרו על תפקידם כמי שמגינים בגופם על פוליטיקאים ואנשי הון מפני ביקורת ציבורית, ואז הם יוכלו לומר לעיתונאים מה שבא להם.

  20. אגב:

    אבי לן עבד שנים ארוכות מאוד כעורך 24 של ידיעות. גם לבעלי ידיעות יש אינטרסים חשובים יותר מהאינטרס הציבורי, גם הם לא היססו מעולם להשתמש בעיתון למטרות זרות (תשאלו את ניר בכר, שפוטר מעריכת 7 ימים). מן הסתם, גם לן שיתף פעולה יותר מפעם אחת. אז לא ברור מדוע דווקא האינצידנט הזה עם נמרודי זכה לאור הזרקורים – כל מי שעבד במעריב יוכל לספר סיפורים חמורים בהרבה, ורבים אכן סיפרו.
    מצד שני, לו לן היה מספר את המעשייה בעילום שם לעיתונאי שעושה כתבת פרופיל של נמרודי, איש לא היה בא אליו בטענות, ואל נמרודי כן. אכן, תופעה מעניינת – איש אינו מותח ביקורת על מדליפים אנונימיים, רק על אלה עם הביצים.
    ומצד שלישי, העקרוני – האינטרס הציבורי הוא לחשוף כל מקרה שבו עיתון או מו”ל פוגע באינטרס הציבורי. כך שבשורה התחתונה, לא משנה מה אנו חושבים על לן עצמו, המעשה של לן ראוי להערכה. מה גם שמדובר בטקסט שעלה לרשת ואז השתנה לו לפתע – לא בדיוק משהו בארבע עיניים.

  21. מגיב בשכר:

    אם היה זה מקום עבודה רגיל, היתה בכלל דילמה?
    לדוגמא, אם אבי לן היה עובד במוסך, ומקבל הוראה מהבוס להמליץ ללקוחות על שמן מנוע של השותף העסקי של הבוס.
    במקרה כזה הייתי אומר שלבעל המוסך יש זכות להעדיף את האינטרסים העיסקיים של עצמו.

    אז השאלה היא האם ענף העיתונאות שונה במשהו.
    האם בתור אדם פרטי, מותר למוציא לאור להכריז ש”בעיתון שלי לא יכתבו דברים רעים על חברים שלי, ומי שלא מרוצה יכול לקנות עיתון אחר”.?

    לדעתי צריך לצאת מתוך נקודת ההנחה המציאותית שהמטרה של עיתון היא להימכר, ולא לייצג את האינטרסים שלי במנהל תקין.
    במקרה, חשיפת שחיתויות מביאה בדרך כלל רייטינג טוב, ולכן פעמים רבות יש זהות בין רדיפת אמת לאינטרסים של עיתון. לצפות ליותר זה מתכון בטוח לאכזבה.

  22. MAMI:

    טרם. לא קראתי את הווידוי המדובר אבל מדבריו של יובל ברורים לי שני דברים: 1. לן פחדן. 2. טוב שהוא פחדן וטוב שיש פחדנים בעולם. אחרת… נאלץ לסמוך על גיבורים שלא ממש קיימים בשדה העיתונות (בארצנו היקרה). או שמא יש לומר בשדה החיים (בארצנו היקרה). החיים, אלה שבהם צריך להתפרנס, רצוי בכבוד, ולגדל ילדים.

    ובעניין זה ובהתייחס לאחד הסעיפים (פוסט מרוכב זה, עם סעיפים) שבו יובל תוהה אם “בוס” אחר יסכים לשכור את שירותיו של לן לאור סיפוריו על נימרודי צריך לאזכר ולהזכיר שלנמרודי יש אויבים וכן שהעולם מגוון ולכן כפי הנראה לן לא גרם לעצמו נזק. זה נראה יותר כמו סיכון מחושב.

    אגב בן אגב. דבריו של אמיר קצת הבהילו אותי. עולה מהם שעיתונאים מנהלים יחסים אישיים בליווי עורך דין צמוד ה”מבהיר במפורש” מתי ואם, יש, או אסור, לפרסם שיחות אישיות אם חבריהם העיתונאים. הממממ. מעניין מאוד

  23. אגב:

    למגיב בשכר – ונניח שהמוסכניק שלך שם ברכבים שמן סויה במקום שמן ברקס. מה יש? לא מגיע לו להרוויח?

  24. מגיב בשכר:

    אז אני יכול לתבוע אותו בבית משפט כי הוא מכר לי שמן סויה במקום שמן ברקסים. בדיוק כמו שעיתונאי יכול לעמוד בפני תביעת דיבה על פרסום דבר שקר.
    אנחנו לא מתעסקים פה בהונאות, אלא במקרים עדינים יותר.

    בנוגע לשאלת ה”מגיע לו להרוויח”: החוק קובע כללים בקשר למותר ואסור בעסקים. השאלה היא האם עיתון צריך לציית לחוקים נוספים מעבר לכך, ואם לדעתך כן, איך תגרום לו לעשות כך.

  25. אמיר:

    ל-MAMI לא לזה להתכוונתי. אנסה להבהיר טוב יותר.

    נניח שאני הייתי עובד של חברת אמבלייז (אני לא) ונניח שהייתי פוגש בחתונה של מישהו איזה כתב שוק ההון של דה-מארקר ונניח שהיה מניח יד על כתפי בידידות ושואל, נו אמיר, אז מה נשמע אצלכם, הרי שהייתי אמור לקחת לתשומת ליבי שאם אכן הייתי מספר לו בידידות ובחברות מה חדש אצלנו באמבלייז, (צמצומים, גיוס עובדים מואץ, הכרזה צפויה של מוצרים וכיו”ב) הרי שהנחת היסוד שלי הייתה אמורה להיות שמידע זה ישמש אותו לסיבוב הניגוח החודשי של אמבלייז..

  26. אגב:

    למג”ש – לבעלי עיתון שמורה הזכות לעשות בנייר שקנו ובמכונות הדפוס ככל העולה על רוחם, במגבלות החוק. חופש הביטוי החוקתי שלהם כולל, ובצדק, את חופש הצינזור.
    לצרכן התקשורת, מאידך, שמורה הזכות לדעת מה הוא קונה, מה האינטרסים שמשפיעים על התוצר שהוא מקבל, את מי משרת הבעלים ומה התמורה. ממש כמו שלצרכן יוגורט מגיע לדעת מה ההרכב התזונתי שלו, זה מודפס על העטיפה עד רמת הקלוריה.
    לכן טוב שיש כמה וכמה אמצעי תקשורת, כולל בלוגים – כל אחד דואג להצביע על הבעיות של האחר. ומאותה סיבה, טוב שלן פירסם מה שפירסם. כמה חבל שהוא לא פירסם כל מה שהוא יודע אלא רק מה שהוציא אותו צדיק-לייט. לא נורא, אלול, חודש הרחמים והסליחות, רק מתחיל.

  27. כדור מרובע:

    יובל, נראה לי שאתה מתעלם ממרכיב חשוב מאוד בעסק: מה שנמרודי עשה היה לא-אתי. במקרה כזה, אין שום הצדקה לבוא בטענות אל לן בענייני אתיקה. אם נושא השיחה היה כל דבר אחר – שוין. הייתי מבין את ההתלבטות. אבל במקרה הזה לן מתפקד כ-whistle blower מינורי, ולא צריכה להיות שום שאלה בנוגע לאתיקה.

  28. אורית:

    ובשולי הדברים תמיהה אחרת:
    אבי לן מצא לנכון לרדת על שרי אריסון הרבה אחרי שהפרסונה הציבורית שלה נחבטה בכל עיתון אפשרי, תוך שהוא נטפל לתדמית היחצ”נית שלה ולאפיל הציבורי שלה.
    יש לי הרבה מה לומר בגנות ההתנהלות של שרי אריסון, אבל הכתבה של לן מריחה כמו כלב השמירה של הדמוקרטיה שנזכר לנבוח הרבה אחרי שהשיירה כבר מזמן עברה את קו האופק.
    “להשוויץ” בבלוג על האומץ שנדרש ממנו במעשה ההירואי הזה, מגחך את העניין שבעתיים.

    לו אבי לן nמעוניין בחשבון נפש אמיתי, שיוותר על הסיפור “כך בעטתי גם אני בגוויה” (הפרסונה הציבורית של אריסון, כמובן) ושיספר לנו על כל אותן פעמים בהן לא יזם (מתוקף תפקידו כעורך) כתבות שיוצאות נגד מעשי נבלה, כשהנבל עדיין חי, בועט ואהוד על העם.

  29. מגיב בשכר:

    אגב – לפי האנלוגיה שלך לרכיבי היוגורט , היית צריך להסתפק בכך שעיתון מדפיס את שם הכתב החתום.
    הדרישות שלך לדעת “מה האינטרסים שמשפיעים על התוצר, את מי משרת הבעלים ותמורת מה”, אינן ממומשות בשום מוצר בעולם, כולל יוגורט.
    אתה יכול לחשוב על זה שכל עוד אתה לא מהנדס מזון, לא תדע לעולם האם היוגורט של דנונה עם חיידק ידידותי הוא אכן בריא יותר מיוגורט שטראוס עם בקטריה אמפתית.

    הנקודה שלי בסופו של דבר היא שלצפות מבעל עסק של עיתונים להיות יותר אתי (בהתנדבות) מבעל עסק אחר היא לא ריאלית, ואולי גם לא הוגנת.

  30. הסטודנט:

    UriD
    אני רואה את הטעם בדברים שאתה אומר.
    כשפרסמתי את התגובה היא הייתה כללית לפי הרושם שקיבלתי מהפוסט של יובל על הדברים שנאמרו שם. כמובן שניסיתי לקרוא את הכתבה המדוברת אבל לא הצלחתי, ולכן רשמתי באופן כללי.

    יותר מאוחר הצלחתי לקרוא. אני חושב שפשוט כשעושים “open in new window” מקבלים הודעת שגיאה.

  31. אודיסאוס:

    UriD, תודה.
    אני מתחלחל מעצם המחשבה שהמנהל שלי יכול לעשות את העבודה שלי (לו היה יכול, לא היה צריך אותי, וכו’).

  32. אגב:

    מגי”ש – אולי לא הסברתי את עצמי היטב. אני בסך הכל עיתונאי לא מהנדס מזון. אז אנסה שוב ולאט.
    כתבתי בפירוש שלבעל עיתון הזכות לעשות בנייר שרכש במיטב כספו כראות עיניו. הוא לא חייב להיות אתי יותר מכל בעל עסק אחר. מצדי, שכל אחד ידפיס על נייר עיתון בפורמט שדומה לעיתון משהו שיגדיר כעיתון, והשוק ישפוט. אגב, זה כבר קורה – ראה מדור “מסביב לעולם” בידיעות.
    איני דורש חקיקה או סנקציות. כל מה שטענתי נאמר במסגרת זו – *שהשוק ישפוט*. ראה התוצאות העסקיות של מעריב מול הקמפיין מלא היושרה של אותו עיתון, “איפה הבושה” היה שמו. זוכר?
    אחד מכלי השיפוט הוא הבנת הדינמיקה שמאחורי מה שפורסם או לא פורסם. זה הכל. לצורך הבנה דרוש ידע. רבים מצרכני התקשורת אינם יודעים; זה טבעי. כשמישהו ממש נלחם על זכותו לא לדעת, זה, אפעס, קצת מביך.

  33. מגיב בשכר:

    אולי אתה “בסך הכל עיתונאי”, אבל ההתנשאות היא בילד-אין?
    אגב, גם אני קצת מובך נוכח חוסר היכולת שלך להבין את הנקודה המאוד פשוטה שניסיתי להעביר, מטופשת ומוטעה ככל שתהיה. (אחרי הכל אתה לא מהנדס מזון, אלא בנאדם שאמור להבין במילים)
    שיהיה לך יום נהדר בעסקי העיתונאות.

  34. אגב:

    לשאלתך – כן. בילד-אין, כולל הרכבה וביטוח מנהלים.
    חוץ מזה, הנקודה שלך לא מטופשת או מוטעה (פשוטה היא כן), פשוט התווכחת עם משהו שלא טענתי.

  35. איש אחד:

    יש עיתונאי שלא מכר את אימא’שלו בשביל איזושהי מטרה נעלה כמו קידום או שכר פנטסטי יכול להיות ?

    אולי אם הייתה לנו עיתונאות נשכנית עם יושרה היינו נראים פחות רע, איך הרני רהבים השתלטו עלינו ?

    למה לאף אחד אין מה לומר בגין התופעה המכוערת ששמה הגלוי הוא רני רהב?

  36. דחליל:

    התשובות שלי הן: ככל הנראה לא, נראה לי שכן, קרוב לוודאי, גם וגם.

  37. אגב:

    לאיש אחד ודחלילי – יש יותר מאחד מהמוצר שחיפשתם. כמו שיש כאלה שמכרו את נשמתם בשביל גרושים, או עבור התענוג שאמא שלהם תראה את שמם בעיתון, וממש לא בשביל שכר פנטסטי.

  38. The Marker Blogs - Velvet Underground » ארכיון » לכי תתרחצי:

    […] אבי לן ממשיך לנקות את האורוות, ועל הפרק שרי אריסון, רני רהב ועופר נמרודי. גם בי"ד תמלילים התנהל דיון מעניין בנושא: צריך או לא צריך היה לן לכבס את הכביסה ברחוב. הנה הסיפור והנה הטור האמור. אני מצדדת בלן משתי סיבות: האחת, הסיפור כבר פורסם בזמנו, והשנייה, הוא באמת לא מעל פה באמון במובן של חשיפת סודות מקצועיים של העיתון בו עבד. בנוסף, במישור האישי נראה שהבלוג משמש לו פתח ניקוז ואגן היטהרות הכרחיים במיוחד, וגם את זה אני יכולה להבין. […]

  39. MAMI:

    אמיר- הבנתי. יש דברים בגו

  40. צפריר:

    זה ממשיך

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: