בשם הדת

ראיתי אתמול בלילה את הסרט “ממלכת גן-עדן” עם ליאם ניסן ואורלנדו בלום. הסרט, לא רע בכלל (ואפילו די טוב), מציג את סיפורו של נפח שעולה לגדולה על רקע מסעות הצלב במאה ה-12, תקופה שבה הצלבנים האירופאים היו עוברים מכפר לכפר ומגייסים אנשים כדי להגן על ירושלים (ואם אפשר להילחם במוסלמים) בעוד שהמוסלמים, בראשותו של צלאח א-דין, עשו את אותו הדבר. המטרה היתה אחת: לכבוש את ירושלים.

הסרט הרשים אותי מכמה סיבות. למרות שברור שהוא לא צולם בירושלים או בישראל, הוא נתן את התחושה של ירושלים לפני 800 שנה ולא יכולתי שלא לחשוב שבמקום שבו עובר היום כביש ירושלים-ת”א צעדו פעם עשרות אלפי סוסים בדרך לעוד מלחמה. המקום הזה, שאנחנו גרים בו, ספוג בדם. 

חוץ מזה, הוא הזכיר לי עד כמה העובדה שאנחנו שולטים על ירושלים היא עוד נקודה על הרצף ההיסטורי המתעתע שכן בעבר הנוצרים והמוסלמים קטלו פה אחד את השני בלי לעשות חשבון והיום היהודים והמוסלמים עושים את אותו הדבר. ומה מחר?

לבסוף, הסרט הדגים כיצד בשם ישו, אללה או אלוהים, כיצד בשם הפנאטיות הדתית שמרשה לעצמה לדבר בשם ישות פלואידית ומופשטת, אנשים מוכנים להילחם, להישרף, להידקר ולהקריב את ההזדמנות היחידה שלהם לחיות בעולם. זה אולי הדבר הכי מזעזע שקיים בדת, בכל דת. זה אולי המאפיין המזעזע ביותר של האנושות.

לא הייתי רוצה לחיות במאה ה-12 בישראל. אך האם המאה ה-21 שפויה יותר? אולי קצת.

34 מחשבות על “בשם הדת

  1. אני חושב שבשם כל דת יש פנאטיות, כן. אולי לא בשם כל הדתות יצאו למסעות רצח מאורגנים ברחבי העולם, אבל דת, היא חתיכת זרז מצוין לאנשים שרק מחפשים לרצוח מישהו.
    צר לי אם זה נשמע כמו “זולל דתיים” אבל זה לגמרי לא קשור ליהדות. זה גם קשור אליה.

  2. למה צר לך להישמע זולל דתיים? למה אנשים עם ויכוח אידאולוגי עם הדת צריכים להתנצל?

    אני זולל דתיים גאה.

  3. שמוליק – כי אני לא זולל אנשים (ובזמן האחרון משתדל גם לא לזלול אוכל). אני משתדל לקיים דיון על בסיס עובדות ולא על בסיס דעות קדומות. מי שמגיע עם דעה מוכנה מהבית, ולא מוכן להקשיב לטיעונים חדשים או לעובדות שלא הכיר הוא בר-שיח פחות מעניין מבחינתי.

  4. אני חושב שאנשים זה דבר נורא, כי אפילו אלה שלא רוצחים אנשים אחרים, משמשים כקורבנות של אנשים שכן, ובכך רק מעודדים אותם.

  5. לדעתי, יובל, אתה טועה. לא “בכל דת” יש פנאטיות. אבל הבעיה היא לא הטעות לכשעצמה, אלא המקור שלה וההשלכות שלה. הדתות הכן פנאטיות והכן רצחניות רושמות לעצמן נצחון נוסף כשאדם כמוך (לא דתי, אני מניחה?) חושב על “דת” במונחים של “דת מונותאיסטית”. בכך לא רק הדתיים (יהודים, נוצרים או מוסלמים) שוללים את הלגיטימציה מדתות לא-פנאטיות ולא מיסיונריות, אלא גם כל החילונים, האתאיסטיים וההומניסטים עושים כן. ואז “דת” הופכת למילה גסה לכל המעורבים בדבר. בעיניי זה חבל.

  6. יובל, לדעתי הסרט בכלל לא עוסק בדת כמקור למלחמות, אלא באופן הציני שבו משתמשים בה. בסרט מדגישים שמקורה של התבוסה הצלבנית הוא בשחיתות של המצביאים המקומיים שאין בינם לבין הדת כלום (אם אני זוכר נכון הם מאיימים על אנשי הדת כדי שיגידו שצריך לצאת למחמה). אף אחת מהדמויות (שוב, עד כמה שזכור לי. ראיתי את הסרט מזמן) לא יוצאת למלחמה מטעמים דתיים.

    הסרט מדבר גם על הדינאמיקה (המטרידה יותר מבחינתנו) של כוח צבאי וכיבוש. הצלבנים כבשו את ירושלים מידי המוסלמים בגלל שכוחם הצבאי היה עדיף, והם הפסידו את ירושלים בגלל הסיאוב שפשה בהם בתקופת הכיבוש.

  7. כרמית – אשמח שתציגי לי דתות חדשות, טובות יותר, רצחניות פחות. אני חושב שאמונה כל כך סוחפת במשהו, במישהו – בהגדרה מייצרת סביבה שמאפשרת (אם לא דוחפת) סוג כזה של פנאטיות. אני חושב שבזה שונה תפיסת עולם ליברלית מתפיסת עולם שמרנית – שתמיד מוצאת לעצמה בן-זוג בדמות תפיסת עולם דתית-חרדית (לאו דווקא יהודית).

    מוסיף – אתה צודק במובן הזה שהדת היא רק תירוץ אבל היא חתיכת תירוץ. העובדה שיש מי שמאפשרים להשתמש בה כתירוץ באופן אקטיבי יותר או פחות, העובדה שיש מי שמדבר בשם האלוהים (יהה אשר יהה) ובשמו מכריזים על מלחמות, היא שהופכת את הדת למסוכנת כל כך בעיניי.

  8. יובל – מה שאני מנסה לומר הוא, שלא כל הדתות הן “שמרניות”, לא כולן “דוגמטיות”, לחלקן אין מקור סמכות מרכזי, היררכיה או אוטוריטה, וחלקן אפילו מסתדרות יפה מאוד עם תפיסת העולם הליברלית. דוגמאות? שינטו, בודהיזם, וויקה ודתות נאו-פגאניות אחרות, UU, אומבנדה.

    חוץ מזה, אני מסכימה עם מוסיף לגבי הקשר בין דת ושלטון. הרבה פעמים השלטון מנצל את הדת למטרות צבאיות ופוליטיות, ובמקרים מסוימים זה עובד גם להיפך. יש דתות (בעיקר מונותיאסטיות) שמרוצות מאוד מן הקשר בינן לבין השלטון ולראייה, אינן מעוניינות להפריד דת ממדינה. לעומתן, יש דתות אחרות, ואפילו זרמים בתוך הדתות המונותאיסטיות שלא מרוצים מן הקשר הזה, ומעדיפים להגיע למצב שבו העיקר בדת הוא האמונה והמעשה, ולא המיסיונריות.

    בעיניי, “דת” היא תופעה מורכבת מדי מכדי לאפשר אמירות גורפות. יש מאות דתות בעולם, ולכל דת עשרות ולעיתים מאות זרמים. חלק פנאטים, חלק ליברלים, חלק נתקעים עם דוגמה כמו עצם בגרון, וחלק זורמים עם האמונה ועושים מה שבא להם.

    המחשבה הכביכול “אוניברסלית” שדת *חייבת* להיות פנאטית, חייבת להיות דוגמטית, חייבת להיות שמרנית וחייבת להאמין באמיתות “מדעית” של דברים כמו בריאת העולם בשישה ימים – זה נצחון של מי שמעדיף פנאטיות ושמרנות. או אולי של מי שהיו לו נסיונות כל כך גרועים עם דתיים ודת , שלא מעניינות אותו אופציות אחרות (ואת זה אני יכולה להבין, במידה מסוימת.)

  9. כרמית, כמובן שלא דיברתי בשם כל הדתות בעולם באשר הן. קטונתי מלהכיר את כולן ואפילו לא את רובן. דיברתי בשם שלושת הדתות שאנו חיים בתוכן, ביניהן, נגדן ובעדן. כמובן שאינני מדבר על אמונה דתית של בני שבט לובנגולו שכן הנגיעה של הדת שלהם לחיים שלי קטנה מאוד.

    גם ההתייחסות של הסרט היא לפריזמה של שלושת הדתות יהדות-נצרות-איסלם, ובעיקר לשתיים האחרונות.

    אני חושב שבתוך שלושת הדתות האלו היה תמיד קיים אלמנט פונדמנטליסטי ולצערי הוא התפתח במיוחד ביהדות ובאיסלם במאה השנים האחרונות.

  10. פינגבק: Ben-Ari.Name ~
  11. שמעתי פעם ראיון עם משהוא שערך מחקר על תהליך הקנוניזציה של הברית החדשה. במהלך הראיון הוא טען , בדומה לכרמית, שדתות פולתאיסטיות הן יותר סובלניות. הרעיון המונותאיסטי של אל אחד – ומכאן אמת אחת ויחידה, הוא בהכרח פחות סובלני (והיה פחות סובלני לאורך ההיסטוריה) לאמונות אחרות.

  12. מאז ועידת ניקיאה בשנת 325, שקבעה שראיית השילוש הקדוש כשלושה אלים נפרדים היא כפירה, וחיברה את הקרדו של ניקיאה, עיקרי האמונה המתחילים במילים “אני מאמין באלוהים אחד”…

    ולמרות כל זאת, אני זוכרת את עצמי צופה בהלוויה של האפיפיור הקודם יוחנן פאולוס בטלוויזיה, ודעתי נטרפת מהנטיות הפוליתאיסטיות המובהקות של תפילת ליטני כל-הקדושים.

  13. יובל, הדת לא המציאה את הרצחנות (כפי שטוענים מתנגדיה), בדיוק כפי שהדת לא המציאה את יום המנוחה (כפי שטוענים מצדדיה).

    הדת, היהודית כמו הנוצרית או המוסלמית, היא מעטפת עצומה לכל מה שמתרחש בחיי המאמין בה, ולכן לא כדאי להעמיס עליה ולהאשימה בדברים טובים או רעים כאחד.

    כאדם דתי (יהודי, אם אתם כבר שואלים) אני לא מאשים את הדת או את אלוהים כשקורה לי משהו רע, ובאותה מידה אין אני תולה את כל הדברים הטובים שקרו לי בעשיית רצון האל. אגב, במקרה של הדת היהודי מה שאמרתי מעוגן היטב בעקרונות הדת עצמה: רעיון הבחירה החופשית מאפשר לדתיים לעשות דברים איומים ולחילונים לעשות גם דברים טובים. הייתם מאמינים?

  14. קל לייחס לדת דברים שעושים בשמה. בסופו של דבר דת לא חייבת להיות אלימה או מיושנת. נכון שהמצב של היהדות היום הוא של קיבעון מסויים. הדתיים שאנחנו מכירים הם אלו שלא מוכנים לשנות מנהגים ושונאים את האחר – זה לא חייב להיות ככה.
    דת היא בסך הכל סוג של מסגרת. כמו מדינה, המסגרת יכולה להיות דמוקרטית אבל היא נוטה להיות דיקטטורית.
    היום לרבנים יש מונופול על אלוהים. לכן הדתיים מתנהגים בהתאם לעמדות של הרבנים שלהם. אפשר לדבר על הבסיס של היהדות כאחד שבא לעודד צדק ושוויון, גם בנצרות אומרים “להפנות לחי”. אבל מה שקובע זה החלק בתורה שהאנשים בוחרים להקשיב לו.
    גם בעולם המושגים החילוני יש אימרות כמו “השקם להרוג את אויבך” ומצד אחר “אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך”. ההבדל הוא שביהדות של היום אין חופש בחירה כמו שיש לחילונים. זה לא תמיד חייב להיות נכון.

  15. דת זה מנגנון שלטון לא? יש בה חוקים, יש בה סוג של ממשל, הכולל סמכויות, ובסופו של דבר, על האדם השייך לדת כלשהי להתנהג בהתאם לדת, אחרת או שלא יהיה שייך לה, או שיחשב לחוטא [פושע]. יפה אמר ירדן מכנה את הדת “מסגרת”. המסגרת הזו לא בהכרח קשורה לאמונה.
    אני רוצה לשים דגש על קיום הבדל בין אמונה כלשהי, למסגרת-דת. אלה דברים שונים. דתי הוא לא בהכרח מאמין, ומאמין הוא לא בהכרח דתי.

    המשך יום נעים, וחג אורים שמח.

  16. ההבדלה בין מאמין לדתי קיימת אך ורק ביההדות Riss כך שאין להסיק ממנה לדתות אחרות. גם בנצרות וגם באיסלם יש קבלה אקטיבית של האמונה.

  17. רוגל, אני כלל לא בטוח שכל כומר הוא גם מאמין, כלל לא. ההבדלה קיימת עבורי, אני לא מחפש איזו רשמיות בה.
    המשך יום נעים.

  18. איזה מן טיעון זה? אם ההבדלה קיימת עבורך אז אתה לא צריך לעגן אותה בהוכחות או במציאות?

    בנצרות יש טקסים רשמיים של הכרזה על האמונה, באיסלם על המאמין לאשר כי אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא נביאו (והשיעים מוסיפים כי עלי נאמן על אלוהים). הטקסים הללו לא קיימים ביהדות – היהדות מחייבת קיום חוקים ואינה דורשת גם אמונה באל.

  19. כולכם כמובן צודקים, והיטיב לנסח זאת (במסכת תענית, דף ע”ב) רבי יהושע בן לוי:
    “וזאת התורה אשר שם משה” (דברים ד’): זכה – נעשית לו סם חיים; לא זכה – נעשית לו סם מיתה.
    במילים אחרות, תפקידה של האמונה (ו/או הדת) בחיי הפרט ובהיסטוריה אינו תמיד חיובי ואינו תמיד שלילי, ולעתים חיובי מאוד או שלילי מאוד.

  20. אם אדם אומר משהו, הוא לא בהכרח מתכוון לזה. אם כומר מכריז על אמונתו, ואונס ילדים בסופי שבוע, איזו מין אמונה זו? הוא שקרן. הוא נוצרי, אך אינו מאמין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: