לא יכול לכתוב מה שרוצה

ניימן פתח פוסט במשפט:

נהוג לטעון שבעל בלוג יכול לכתוב כל העולה על רוחו בממלכתו. זה לא ממש נכון. כלומר, זה כן נכון טכנית – אבל לא אמת לאמיתה אם בעל אותו אתר רוצה שישארו לו קוראים לאורך זמן.

הפוסט שלו הולך אחר כך למקום אחר, אבל אני רוצה להישאר עם המשפט הראשון שמעסיק אותי בימים האחרונים.

האתוס של הבלוגרים הוא שבבלוג אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה בלי שום הגבלה. כמו ניימן, אני כופר בהנחה הזו. מעטים, ממש מעטים, בקרב הבלוגרים בישראל כותבים בדיוק את מה שהם רוצים (בני ציפר הוא דוגמה טובה וראו איזה יחס הוא מקבל). פעמים רבות, רבות מדי, החלטתי לכתוב רק חמישית ממה שבאמת רציתי לכתוב והחלטתי לא להתייחס בכלל לפוסטים של כותבים אחרים.

תגידו, יכולת לכתוב ולהתייחס, רק בעדינות ולא בגסות או בהתלהמות. כמובן שזה נכון, אבל מה אם צריכים לומר למישהו שהוא מפגר, כן, ממש מפגר, אם הוא מקדיש פוסט שלם לשגיאה בעברית שלכאורה כתבתי ושכלל לא קיימת? נו מה עושים אם נתקלים באיש שהדרך היחידה לתאר אותו היא “סתום”, מה עושים? הוא יגיד שאני מנהל בלוג בריוני וגס רוח, וגאון אחר יגיד שיש לי בעיה ביחסי אנוש ואז לאן הגענו? למה זה טוב כל העימותים האלו?

אז מה בכל זאת עושים? קוראים ולא עונים; מתעלמים. זה לא נורא קשה אבל זה מחזיר אותי אל הפוסט הזה שאומר שאסור להתעלם – אבל אולי בכל זאת עדיף? וכך חוזר חלילה במין מעגל סגור שסופו הוא סוג של הכרה והשלמה עם העובדה שבעצם ככותב אתה מוגבל על ידי ההגבלות שלך עצמך ומשום כך בלוג, גם האישי והפתוח ביותר, הוא אף פעם לא באמת כנה. שזה די עצוב כי בנינו על הפלטפורמה החדשה, על הביטוי המשוחרר מעכבות, על העובדה שאין עורכים.

כמובן שיש עורכים. ים בעורכים.

הפוסט הזה לדוגמה, היה מפוצץ בלינקים, שמות של כותבים וקישורים לפוסטים.
בסוף, החלטתי למחוק אותם. את כולם.

נכתבו 28 תגובות לפוסט “לא יכול לכתוב מה שרוצה”

  1. שמוליק:

    אתה טועה לגבי ציפר: הוא כותב ככה בשביל להרים לקוראים שלו להנחתה. זה הדלק שלו. הוא נהנה מזה. יש מיזנטרופים כאלה. אם הוא יום אחד יכתוב משהו לא פרובוקטיבי כי ככה הוא מרגיש, אז לא יהיו לו קוראים. יש כאלה שבאים בשביל לשנוא אותו.

    אלה שקוראים אותו באים בגלל שהוא טוב או בגלל שהוא מרגיז אותם?

    כנראה שיש קהל להכל. גם לבלוגי הפקאצות יש קוראים, אז למה שלא יהיו קוראים לבלוגים של מיזנטרופים?

    יש הרבה נישות באינטרנט. זנב ארוך.

  2. יובל:

    יכול להיות שהוא פרובוקטור, למרות שאני לא חושב שזה מה שמניע אותו. אני חושב שהוא פולט את כל מה שהוא חושב ברגע נתון ובינינו, לא כל מה שאנחנו חושבים ברגע נתון נראה אסתטי כאשר אנחנו מעלים את זה על הכתב.

  3. הזאת:

    אולי ככל שהטכנולוגיה בתחום התקשורת מתפתחת כך אנחנו שואפים להביא אותה קרוב ככל הניתן ליחסים בין-אישיים, ככה כמו פעם, הכי קרוב לשיחה עם אדם פנים אל פנים שאפשר. לכאורה, הרי, שם אנחנו במצבנו האותנטי ביותר, הכי חופשיים שנוכל להיות. לכאורה היינו אמורים לצאת מחוזקים מהענין הזה. אלא שככל שאנחנו מצליחים לכאורה לקרב את התקשורת למקום המחזק הזה, כך אנחנו מגיעים למסקנה שמתקיימים בו החוקים הנוקשים ביותר או לפחות מערכת הענישה המחמירה ביותר. וזה מחליש. טראגי משהו שרק כשאתה שותק (כלומר פאסיבי) אתה במצבך החזק ביותר. נדמה לי.

  4. timbuck2:

    לדעתי נקודת הפתיחה שלך שונה מלבלוגר הממוצע, מכיוון שאתה כותב בסביבה שאתה גם עובד בה ואיתה. בגלל זה אתה נע בין “העורך העיתונאי” ל”עורך החברתי”. לבלוגר הממוצע אין כזו התלבטות משום שהוא לא מכיר בהכרח את קוראיו, ואם כבר נוצרת סביב כתיבתו קהילת קוראים נאמנה, הסיבות לצנזורה שלו הן הפחד לאכזב שמאפיינות כמעט כל כותב, ספרותי, עיתונאי וכו’. דווקא אם ניימן היה שם מתכון (דוגמא שהוא נתן) ואני בתור קוראו בעל אותו טעם מוסיקלי, הייתי נהנה מהמגוון ואולי (כן, ממש, אם זה יותר משתי דקות הכנה אין מצב) מכין אותו בעצמי. הפחד הוא שלכיוון הזה הקוראים ידחפו, והכותב רוצה להשאר טוב בתחום אחד.
    כתוב את שעל לבך, ואם צנזרת, עשית זאת מטעמים שאינם נובעים מתנאי הבלוג, אלא של הקהילה.

  5. צפריר:

    השאלה היא מדוע אתה נתפס דווקא לנקודה הזו, של להגיב על הדברים השליליים.
    זה לא שאתה כותב רק דברים בריוניים וגסי רוח, אתה הרי יודע לפרגן כשצריך – האם יש לך אותן התלבטויות כשאתה בא לכתוב “טקסט מעולה של”?

    את אותן טענות שאתה מעלה אפשר להגיד על הליכה ברחוב – אם יקפוץ מולך איזה איש, יצביע עליך, ויביע את דעתו עליך באופן קולני, תפעיל מן הסתם את אותה מערכת שיקולים כיצד להגיב, מדוע הבלוג שונה?

    דרך אגב, על עצמי כבר מזמן שמתי לב, שכשיש לי תקופה ארוכה שבה אין לי ממש על מה לכתוב, הדברים היחידים שמעלים לי מילים וחשק לכתוב משהו הם הדברים השליליים.
    ככה זה, בני אדם. כשעצבניים וכועסים חושבים אחרת.

    האם זה דבר רע שאנו יודעים לאזן את עצמנו?

    אני לא בטוח.

  6. יובל:

    צפריר – אני נתפס לנקודה הזו כי לפחות לי, קל לתת מחמאות אך קשה להעביר ביקורת ואני חושב שכותב נמדד בדברים הקשים ולא בדברים הקלים.

    ואני לא בטוח שמדובר באיזון. איזון הוא לעתים לא רע ובכל זאת כאשר שלי יחימוביץ נכנסה לפוליטיקה היא אמרה שהיא אף פעם לא היתה עיתונאית אובייקטיבית וכי עיתונאים אובייקטיבים הכי מרגיזים/מפחידים אותה. והיא צודקת. אובייקטיביות מאוזנת היא דבר משמים וסר טעם. לכן כאשר אני מוצא את עצמי מצנזר את עצמי אני מעט נבהל.

  7. וובסטר 2 - חנן כהן » ארכיון הבלוג » כמו לפרוס שטיח בכיכר רבין:

    […] יובל דרור כותב שהוא לא יכול לכתוב מה שהוא רוצה מה שמחזיר אותי למטפורה ששלפתי בכנס הבלוגרים בשבוע שעבר ולא נכנסה לסרטון של נענע אודות הכנס. אמרתי שם שלפתוח בלוג זה כמו לפרוס שטיח באמצע כיכר רבין ולהצהיר ”זה המקום שלי“. אבל זה לא באמת המקום שלך. כי ברגע שאתה חשוף לעיניים של כולם, ומאפשר לכולם לראות מה קורה בתוך הטריטוריה שלך, אתה חלק ממערכת חברתית שיש בה כללי התנהגות והתנהלות ששום הכרזת טריטוריה לא תגרום להם להשתנות. […]

  8. א':

    [ זו תגובה רצינית לגמרי. בלי שמץ של ציניות. ]

    רציתי להגיב לפוסט הזה שלך. כתבתי תגובה ארוכה ומפורטת והחלטתי לא לשלוח. מחקתי הכל.

    שאלה: למי אתה כותב?
    אתה לא צריך לענות כאן. מספיק שתענה לעצמך.

  9. דובי:

    נימוס ותרבות (וכן, לא להגיד לאדם סתום שהוא סתום זה חלק מהגדרה של “תרבות”. אני יודע, כי אני בהמה חסרת תרבות ואני אומר דברים כאלה לאנשים כל הזמן, ותראה לאיפה זה הביא אותי) זה לא “עורכים”. זה נימוס ותרבות. זה שאתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה לא אומר שאתה רוצה לכתוב כל מה שאתה חושב.

    אני לא יודע שזה לא מקובל במיוחד בארצנו המיוזעת, אבל בכל זאת, ההבדלה בין “מה שאני יכול לעשות” (טכנית, פיזית) לבין “מה שאני יכול לעשות” (חברתית) היא מה שהופכת חברה למקום מתורבת, ועושה קצת סדר בכאוס.

  10. מוסיף:

    דובי, נימוס ותרבות הם לא בדיוק התכונות שהייתי מייחס לך. הפוסל במומו פוסל, אתה יודע.

  11. יובל:

    דובי, יש בינינו מחלוקת על מהי “תרבות”. כן, אנחנו יכולים לדמיין שאנחנו חיים בתוך קונצרט אחד גדול בבית האופרה, אבל מה לעשות – אנחנו לא ולפעמים הדבר היחיד שבן תרבות יכול לעשות הוא לומר לבן תרבות אחר, שמע אדוני, אתה אולי מתיימר להיות איש מקצוע, אתה אולי מתיימר לומר דברי טעם – אבל אתה לא זה ולא זה.

  12. אביבה:

    דובי, דברים כדורבנות. זה שמוסיף, ראש ברית הבריונים כאן, לא מסכים להם, רק מחזק את הפואנטה.

  13. יובל:

    ראש ברית הבריונים כאן? אביבה? הכל בסדר?

  14. דובי:

    (מוסיף, ראה הסוגריים שלי בתגובה המקורית. אם אני יכול להגיד דבר אחד לזכותי, זה שאני מודע למגרעות שלי).

    יובל, בהחלט יתכן שזה הדבר היחיד שנותר לבן התרבות לעשות, אבל כללי הנימוס מכתיבים שדברים כאלו יאמרו באופן פרטי, ולא בצעקות ברחוב – ומכאן שלכתוב אותם בבלוג זה לא הפתרון האופטימלי. אבל, כמו שמוסיף ציין, אני לא בדיוק חנה בבלי, אז מי אני שאדבר.

  15. מוסיף:

    שוב אביבה עברה את השומר בכניסה?

  16. אביבה:

    כן, בריונים! בכל פעם שאני נכנסת הנה בודקים לי בתיקיות.

    שאלת למה זה טוב, העימותים האלה. ובכן, אחרי תקופה של התעלמות מכל מיני סתומים (הכנס לפחות 5 לינקים כאן), מפתחים אדישות ועור של פיל עייף, מעקמים את הפרצוף בסלידה מכל פוסט שני בערך, וצוברים הכל בפנים. זה לא בריא. הרבה יותר בריא להוציא החוצה. אבל כיוון שלא כולם בנויים לעימותים ישירים, הרוב סומכים על כמה בלוגי מדנים שיעשו את העבודה ויספקו קתרזיס.

  17. אקס:

    שונאת למחזר את עצמי; כתבתי תגובה עניינית ומנומקת. היא כנראה נחטפה על ידי חייזרים ועכשיו הם עורכים ניסויים עליה. היא לא תגלה להם כלום, אל תדאג.

    אני באמת מאמינה שאפשר להגיד כל דבר לכל אדם. ואפשר גם למצוא את הדרך להגיד את זה ככה שזה ישמע טוב ויפתח פתח לשינויים, גם אם זו ביקורת שלילית, לכאורה. אבל אם מה שאתה רוצה זה רק להטיח עלבונות אז באמת טוב שאתה עוצר את עצמך, לא? זה לא כזה להיט. זו ביריונות.
    אמרו את זה קודם, לפני, זה לא משנה: הבלוג הוא רק פלטפורמה. האם בחיים התלת מימדיים שלך, אלה שבהם אתה נוסע ברכבות וכל זה, אתה ניגש לאנשים ואומר להם בבוטות את אשר על ליבך?
    אם היית נוהג כך – אני מניחה שהיית ממשיך גם כאן.

  18. רואה שחורות:

    נראה לי שיש הבדל קל בין לתפוס אדם ברחוב ולצעוק לו בפנים את כל מה שאני חושב עליו, ובין כתיבת מאמר מנומק בבלוג שלי. הבלוג הוא פלטפורמה לדעות שאני מעוניין לחלוק עם העולם (קרי: 20 קוראים). יש אנשים שהיו אומרים שכתיבת מאמר, אפילו בוטה, זו תרבות. בלי צעקות, בלי אלימות, בלי להיכנס זה לדברי זה, בלי דחיפות ובלי מיקרופונים במרכז הליכוד.

  19. ניימן 3.0 » ארכיון » פוסט לפרד:

    […] 1. התפרסם היום ב – Citymule פוסט אורח שכתבתי על חלק מהמוזיקה ששמעתי לאחרונה. יש שם להקה בשם המוזר ’!!!‘, יש כמה הערות על ארקייד פייר – ויש גם היגוג קטן שזכה לציטוט של יובל דרור. […]

  20. אחד:

    זה לא שאתה “לא יכול לכתוב מה שרוצה” זה שאתה “לא מוכן לשאת בתוצאות” קרי הביקורת שתקבל (להבדיל ממר ציפר).
    שים את הלינקים, סיקרנת.

  21. מוטי:

    אתה רוצה לכתוב אז תכתוב.
    כן יכול כמו שאתה רוצה, לא יכול כמו שאתה רוצה.
    למי בדיוק אתה מרגיש שאתה חייב הסברים?
    אם אתה בכל זאת מרגיש שאתה לא יכול, כנראה שזו בעיה שלך ולא צריך להסיק כלפי הבלוגספירה כולה.
    בחרת להביא כדוגמא את בני ציפר כאחד שכותב, לשיטתך, מה שהוא רוצה.
    בגלל הפרובקטיביות? זה מה שעושה כותב לכן בעיניך? (ובני, אם אתה קורא כאן, אני אנצל את ההזדמנות ואחלוק שלמקרא חלק מהטיעונים שלך לא נותר לי אלא להגיד “הפוך בני, הפוך”).
    אני לא אעמיד פני תם שמעולם לא זינק נלהב למריבות רשת, או אפילו עשה כמה דברים על גבול הטרוליות ולפעמים עדיין מתחלקות לי יציאות כאלה, אבל בגדול, אני בהחלט משתדל שלא.
    ולמרות זאת אני חושב שאני כותב בדיוק את מה שאני רוצה ואני כן ונאמן לעצמי ומוציא מהפלטפורמה הזאת את המקסימום מבחינתי.
    בלי אף עורך מלבד האמת הפרטית שלי.

    *ציפר פעם שניה.
    פוסט משובח בבלוגלי שקראתי לאחרונה.
    שווה לבקר.

  22. חתול אדיש:

    לדעתי לכתוב בלוג זה לא כמו לצעוק ברחוב, אתר אינטרנט הוא מקום מוגדר בו אני רושם את מה שבא לי, אם הקהל רוצה הוא נכנס ושומע, אם לא מוצא חן בעיני מישהו מה שכתוב שם שלא יכנס! לכן לא צריכים להיות חוקים או קודים מיוחדים לבלוגים (ולגלובים).

  23. mio:

    אני מסכים אם תאורית הנימוס והתרבות. נימוס, בהקשר הרחב יותר, זו מערכת כללים שבתוכה מתנהלות אינטראקציות אנושיות. לכל אתר/פורם/בלוג נוצרת מערכת נימוס משלו שמתבססת בדרך כלל על ההעדפות של הגולשים הקבועים ועל ההעדפות של האחראי (זה עם היכולת למחוק דברים) . לפעמים היא גם כתובה ורשמית אבל תמיד תרגיש כשמישהו חוצה את הקווים – ממש כמו בעולם האמיתי. וכמו בעולם האמיתי – זו מערכת דינמית שמשתנה ומתפתחת לאורך הזמן. עכשיו, אם אתה כותב טקסט מסוים או לא כותב אותו, שוב כמו לצעוק על מישהו ברכבת, זו החלטה שמשקללת את הכללים שאתה מכיר, את הרצון והמוכנות שלך לשבור אותם וכמה איכפת לך כרגע מהם. אישית אני מחזיק מנימוסים. הם עוזרים לאינטראקציות להשאר בתחום הנסבל ואפילו המהנה. לא אוהב ניבולי פה, מה לעשות. ואם הצנזורה העצמית גורמת לך לכתוב שוב את אותו הרעיון ואותו המסר בצורה שמתאימה יותר לקהילה שצורכת אותו. כולנו הרווחנו.

  24. שושי:

    עכבות זה בלתי נמנע. כל נבחן טיורינג מתחיל יודע את זה.

  25. מוטי:

    אלא אם כן הוא המחשב.

  26. משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    אני כותב מוזיקה שירים טוב אבל אין לי מזל אפילו בצאט כולם אומרים שאני כשרון אבל אין לי למי לפנות אולי תעזרו לי . זה כל החיים שלי בלי מוזיקה וכתיבה אין לי חיים ואני מוכן להשקיע כמה שצריך איפו שנים על שנים רק שמשהו זמר ישמע את השירים שאני כותב.

  27. משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    אני כותב מוזיקה שירים טוב אבל אין לי מזל אפילו בצאט כולם אומרים שאני כשרון אבל אין לי למי לפנות אולי תעזרו לי . זה כל החיים שלי בלי מוזיקה וכתיבה אין לי חיים ואני מוכן להשקיע כמה שצריך איפו שנים על שנים רק שמשהו זמר ישמע את השירים שאני כותב.
    מי שרוצה לעזור לי אני נכנס לצאט של וואלה כל הזמן הכינוי שלי זה כותב שירים .

  28. עמליה:

    נראה לי שאדם צריך להיות נאמן לעצמו ולומר את אשר על ליבו

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: