בשביל מה לכתוב? תתעלם!

זו אולי התגובה המוכרת ביותר לי מאז שהתחלתי לכתוב בגלוב. בשביל מה לך להתעצבן? בשביל מה לכתוב על גרימלנד, פוגל, קלינה, חנן כהן, מעיין כהן, גלוברמןכספית או לן? למה אתה כותב על משהו רע שראית בהיפ או בלמהנט או הארץ, במעריב  או בידיעות? בשביל מה לך? אם הם נורא מרגיזים אותך אז אל תקרא. ת-ת-ע-ל-ם!

אפשר למצוא את התגובות האלו בואריאציות שונות בפוסט של גדי אצל ולווט, אבל גם כאן (ובאופן פרטי אליי לדואר האלקטרוני) יש לא מעט אנשים שבכל פעם שאני כותב על מישהו או משהו הם יורים מהמותן: בשביל מה לך להתייחס אליו/אליה, בשביל מה להתייחס לזה? תתעלם!

זו אולי התגובה הכי פאסיבית שאני מכיר, הכי אנטי-כתיבה שיש. היא יוצאת מנקודת הנחה שהכי טוב זה לא לטלטל את הספינה, לא לעשות רעש. הכי טוב זה להתעלם. אם אתה לא אוהב את אולמרט, אל תצביע בשבילו! אם אתה לא אוהב את מה שדודו טופז עושה, אל תסתכל בתוכנית שלו! אם אתה לא אוהב את הפרקטיקה של טיב-טעם או ארומה או מיקרוסופט, אל תקנה אצלם או אותם! אם אתה לא אוהב לקרוא את לן, אל תקרא אותו!

צר לי על מי שמנהל את החיים שלו על פי הפילוסופיה הזו. רחמיי על האנשים שמוכנים לבלוע את כל החרא שבעולם רק לא להיכנס לעימות, שמוכנים להעלים את דעתם על מה שלא בסדר מסביבם כדי שזה לא ירגיז מישהו, שמוכנים לסבול הכל כל עוד זה לא נכנס אליהם הביתה ומתחכך בהם ברגל. הכי קל זה להגיד “עזוב, בשביל מה לך להיכנס לזה?”. הכי קשה זה להיכנס לזה.

אני כותב כאן כי אני חי כאן. אני חי בעולם העיתונות, בעולם האקדמיה, בעולם הטכנולוגיה, בבלוגספירה, במדינה. אני כותב כי כאשר משהו מרגיז אותי אני מנסה לשנות אותו. אני כותב כי יש לי דעות (לפעמים קצת יותר מדי, אני מודה) ואני לא מתבייש לעמוד מאחוריהן. אני כותב כי זו הדרך שלי לנסות ולהשפיע על הסביבה שלי. לא תמיד זה מצליח, אבל זה וודאי עדיף על החלופה: להתעלם.

נכתבו 55 תגובות לפוסט “בשביל מה לכתוב? תתעלם!”

  1. מוסיף:

    מהמוצדקים שבפוסטים. אותי (“תתעלם” סידרתי) שיכנעת.

    זה מסוג הפוסטים שיקשרו אליהם בכל פעם שהנושא יעלה (והוא עוד יעלה).

  2. רועי:

    אני לא מסכים איתך, אני אתעלם מקיומו של הפוסט הזה ;].

    אתה צודק לגמרי. מי שמתעלם חי בשקר.

  3. עידן:

    עוד לפני שקראתי את התגובה של מוסיף ידעתי שזה בדיוק מה שאעשה. פוסט חשוב מאין כמוהו.

  4. צופה מהצד:

    לא מתוק, אתה נהנה להיכנס באחרים כי זה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך, ואולי בעצם להרגיש שאתה בכלל קיים. יום יבוא, אולי, בו תבין שאפגרייד עצמי לא עושים על ידי דאונגרייד לאחרים. עד אז, תמשיך להוות את ההצגה הכי טובה בעיר, להנאת הקהל צמא הדם שקיבצת לך כאן. בהצלחה.

  5. יובל:

    היי אבי לן.

  6. שושי:

    אוי יובל, יובל, האינדוקציה שלך לא במקומה. אם יש מי שאני בוחרת לא לקרוא כי זה לא נעים לי, זה לא אומר שאני מתעלמת מכל דבר לא נוח. “עבודה שחורה” כבר אמרתי?
    רציונליזציה: הזמן שלנו במחסור וגם האנרגיה.
    ואיך אפשר לא להוסיף: לא מרגיז אותך שלא יורד גשם? אז תנסה לשנות.

  7. יובל:

    שושי האם את משווה את מזג האויר למערכת הפוליטית? האם את משווה את מזג האויר להתנהגות קונצרנים כלכליים? האם את משווה את מזג האויר לדרך שבה כותבים מתבטאים? זו ראייה צרה של המציאות שטוענת שבעצם אל לנו להתערב בדברים שהם מעל לכוחותינו.

    ובכן כתיבתו של לן היא לא מעל לכוחותיי וגם אם לא אזיז אותו מילימטר לפחות יהיה כתוב איפשהו, על ידי מישהו, שלא כולם מתעלפים משנינויות גסות הרוח שלו ומכתיבתו האנונימית (ראי תגובה מספר 4 לפוסט זה) והמכפישה.

  8. שוקי:

    התעלמות, אדישות וטמינת הראש בחול ובחרא, הן פתרון נורא ואיום (ואכן פופולרי) להתמודדות עם מיני מפגעים ומחדלים, אבל הקוטב השני של ההתעלמות אינו טרור מילולי, אגרסיביות תוקפנית והתכתשות ילדותית עם אויבים חצי-דמיוניים. לא רק המה חשוב, גם האיך. והוא חשוב לא רק בגלל מוסכמות נימוס ויקטוריאניות, אלא בשביל שהפעולה תצלח ותביא, אולי, לשינוי. בקיצור, להעביר ביקורת זה דבר חשוב, לזיין למישהו את הצורה מביא תועלת רק להרגעת העצבים (של אחד הצדדים).

  9. צופה מהצד:

    אח, יובלצ’וק, שאתה תלין על גסות רוח והכפשות של אחרים? אם אתה שומע חרחורים, אל תיבהל. זה רק הגמל שאינו רואה את דבשתו מתפקע מצחוק ברגעים אלה ממש.

  10. יובל:

    שוקי – האם באמת זיינתי לאבילן את הצורה? כי מה? כי כתבתי שהוא נרקיסיסט אינפנטילי? כי כתבתי שכתיבתו תפלה בעיני? האם עד לכאן הגיע ה-PC?
    האם הייתי אמור לכתוב “בעוד שמר לן כותב בצבעוניות מרהיבה, תחינתו לתת פרס סוקולוב לבלוגר אינה נטועה בתוך המציאות המורכבת של מארג התקשורת המודרני”?
    האם כבר אי אפשר לכתוב – שמע, אתה כותב שטויות? וזו לא הפעם הראשונה שאתה כותב שטויות (כפי שדרור פויר כתב לו)?
    אני נגד לזיין למישהו את הצורה ולו רק בגלל שלא הייתי רוצה שיעשו את זה לי. אבל מכאן ועד התחסדות וזיוף המרחק הוא גדול.

    צופה מהצד (עאלק) – גש לבלוג של גלמור. אלגוריתם התגובות שלך נחשף (ראו תגובות). אני מציע לך לעשות בו איזשהו שינוי.

  11. E:

    לא להתעלם זה סבבה, אבל לירוק קללות וארס בלתי נשלט כמו אחרון הטוקבקיסטים, או בעצם כמו ‘טוקבקיסט שנון במיוחד בעל בלוג נחשב’ – זה משהו אחר לגמרי. תבדוק את עצמך למה אתה צריך לרדת לרמת קללות של גן חובה כדי להוכיח נקודה. גם לא חכם אסטרטגית בתור מי שרוצה לבנות את עצמו ככתב אינטרנט מוערך (?).

  12. יובל:

    E – בוא נעשה עסק. אתה תפנה אותי לקללות גן-חובה שנכתבו פה על ידי. באם לא תמצא כאלו אני אמחק את התגובה שלך. איך זה בתור מי שרוצה לבנות את עצמו ככתב אינטרנט מוערך (?!?!?!?)

  13. אלמו נימי:

    יובל,

    אני חושב שאתה כותב בעיקר כי זה תחום עיסוקך. כאשר אני השתחררתי מהצבא חשבתי שאני יכול לשנות את העולם, או לפחות את הארץ. זה נבע מכך שנקודת המוצא שלי הייתה שאנשים שנמצאים בשילטון (ולא חשוב באיזה מקום בשילטון) רוצים לעשות טוב.

    היום אני מאמין שהמערכת הציבורית דואגת אך ורק לאינטרסים של עצמה, ולא מאמין שאפשר לשנות משהו, ואם כן זה לא שווה את המאמץ (זה הרבה יותר חכם להתחמק מהמילואים מלנסות לתקן את מערך המילואים, למשל).

    אנשים לא עושם כלום והם אדישים כי הם עייפים. למה לבזבז תקופת חיים טובה בשביל פירורים? אני חושב שמשם זה מגיע.

  14. E:

    קשה לי להתמודד עם האיום הזה של המחיקה, כמעט כמו הקושי לצלול שוב לנבכי הרפש שלא במודע העמסת על מה שפעם היה בלוג מעניין. יאללה , תמחק. עלי.

  15. יובל:

    אלמו נימי – אני מסכים איתך. כתבתי שאני כותב כי זו הדרך שלי. אני מסכים איתך גם שיש אדישות ועייפות. הכל נכון. השאלה מה עכשיו? גם אני חושב שלשנות את השלטון זו חתיכת משימה (ולכן אני משאיר אותה למוסיף). אבל זה לא מכניס אותי למצב של אפאטיות מוחלטת שהיא בעיני החטא הכי גדול שיש.

  16. יובל:

    E – אני חוזר בי. לא אמחק אותך גם אם יכוונו אקדח לרקתי. עכשיו מצא את קללות גן החובה. הסיבה שלא תמצא היא שאין כאלו. הסיבה שאין כאלו היא שאני משתדל להיות מנומק ואם אני לא מצליח זה בגלל שנכשלתי ולא בגלל שלא ניסיתי.
    אתה לעומת זאת זרקת פה האשמה שלא מגובה בשום דבר כי זה נורא קל . הרבה יותר מסובך להתמודד עם הטענות לגופן שמהן, כמה מפתיע, בחרת להתעלם.

  17. אנקדוטות » למתעלמים באשר הם:

    […]  יובל בפוסט-אבן-דרך במאבד תמלילים. אני כותב כאן כי אני חי כאן. אני חי בעולם העיתונות, בעולם האקדמיה, בעולם הטכנולוגיה, בבלוגספירה, במדינה. אני כותב כי כאשר משהו מרגיז אותי אני מנסה לשנות אותו. אני כותב כי יש לי דעות (לפעמים קצת יותר מדי, אני מודה) ואני לא מתבייש לעמוד מאחוריהן. אני כותב כי זו הדרך שלי לנסות ולהשפיע על הסביבה שלי. לא תמיד זה מצליח, אבל זה וודאי עדיף על החלופה: להתעלם. […]

  18. E:

    באמת משעמם לי, אני חייב לזרוק פה האשמות בוץ לא מגובות כדי להכניס קצת עניין לחיי. בוא אגלה לך סוד: מלחמות בוץ וירטואליות זה כל כך 2003 (שים לב, לא 2004), וממש קשה להאמין שעכשיו כבר כמעט 2007. הייתי שם פעם, אתה מוזמן לחפור ברפש שכבר התקשה בבלוגי מזמן.
    מבטיח לחזור עם תשובות. כלומר, קללות.

  19. גיא:

    אתה מכליל יותר מדי דברים בתור התעלמות…
    לדוגמה עם אולמרט ודודו טופז ברגע שאתה לא מצביע לו / לא רואה את התוכנית שלו אתה בעצם כן משפיע, לא כמו מי שכותב על זה ומספר אבל עדיין משפיע. לא כולם רוצים להוביל השפעה אלה חלק מעדיפים להיות משפיעים פסיבים.

  20. יובל:

    גיא – השפעה פאסיבית היא בהגדרה פחות מוצלחת מלהיות אקטיבית. אינני שולל אותה על הסף אני רק חושב שכתוכנית פעולה היא שגויה.

  21. zosha:

    ההשוואה בין התעלמוןת מאבי לן לבין המתעלמות מהמצב הפוליטי/ התרבותי/ הצרכני אינה במקומה. יש הבדל גדול מאד בין להתעצבן מאדם פרטי לבין להתעצבן מ”המערכת”.

    איזו השפעה יכולה להיות לריב קטנוני (או מנומק) מול אדם פרטי? מקסימום לחץ דם גבוה אצל שני המעורבים, בדיוק כמו להתעצבן מנהג שחתך אותך בכביש. עכשיו, נכון שגם מחאה נגד המערכת יכולה לגרום לאותה תוצאה, אבל היא גם יכולה לגרום לשינוי חברתי – בהפגנות, בג”צים ו*אפילו* חרם צרכנים.
    אגב, כשלא מצביעים עבור אולמרט זה לא אומר שמתעלמים ממנו, זה יכול להגיד שמצביעים למישהו אחר.

    בקיצור, לא כל מי שבוחר להתעלם מאדם אחד מסוים בוחר לחיות כך את חייו. לפעמים פשוט צריך לבחור במה להשיקע את האנרגיות.

  22. הבלונדינית הסודית:

    יובל, אני מסכימה איתך לגמרי שהעבודה שלנו, כאזרחים, כחלק מקהילה, כבני אדם, היא לתקן את המערכות שאנחנו חיים בהן. כשאנחנו רואים משהו שמפריע לנו במערכת הפוליטית, או הכלכלית, או החינוכית, או בתקשורת, או בכל מקום אחר שמשפיע על חיינו כל החובה שלנו (לא הזכות, החובה) היא לנסות ולשפר אותו.

    התהיה היחידה שלי היא האם אבי לן והשטויות שהוא כותב באמת משפיעות על העולם שבו אתה חי. באופן אישי יש לי הרגשה שהרבה פעמים מדובר בכל מני תופעות שוליים, אנשים חסרי משמעות בעיתונות/בלוגספירה*, שהביקורת עליהם היא הדבר היחיד שהופך אותם לבעלי נוכחות. ואז אני שואלת את עצמי אם לא עדיף להניח להם להגג בחושך.

    *יכול מאוד להיות שאני טועה, שאבי לן, או כל אחד מהנ”ל הם אנשים שדעתם נספרת ונחשבת ואז אנחנו חוזרים לחובתך האזרחית וגו’.

  23. חתול אדיש:

    יובל לפי מה אתה בוחר למי להגיב?
    הרשת מלאה בבלוגים של אנשים שאותי אישית מעצבנים ( כמו לן)
    הטלוויזיה מלאה תוכניות שמעצבנות אותי (כמו דודו טופז)
    הפוליטיקה מלאה בפוליטיקאים שמעצבנים אותי (כמו אולמרט)
    הכביש מלא…….

    אז מה ? אני קצת מסנן ומתעלם אחרת אני לנצח ילחם.

  24. יובל:

    zosha – אני מסכים. לא להצביע לאולמרט יכול לומר למצביעים למישהו אחר. ומה בינתיים? מה עד הבחירות? להתעלם? לא לכתוב? לא להצביע על דברים שהם לא תקינים? לחכות ליום הבוחר? אני מעדיף שלא.

    אני גם מסכים עם הטענה שצריך להחליט במה להשקיע את האנרגיה. מצד שני, אם השטויות של לן יכנסו עכשיו לפרופורציה, האנרגיה שלי לא בוזבזה לחינם.

    בלונדינית – אני חושב שללן היתה נוכחות גם לפניי. הוא לא מהגג בחושך. הוא איש עם היסטוריה ועשייה תקשורתית מרשימה ובלתי מבוטלת ודווקא בגלל זה, לא צריך להתעלם ממנו. אם זה אומר שהוא מגיע לכאן וקורא לי יובלצ’יק, נו, שיהיה.

  25. יובל:

    חתול – אתה כמובן צודק. גם אני מסנן. את הטקסט על לן יכולתי לכתוב גם לפני חודשיים. שום דבר דרמטי לא קרה מאז. אני מניח שזה תהליך שעובר על כך אחד מאיתנו שברגע אחד אומר לעצמו – טוב, עד כאן. לי באופן אישי זה קרה בכל פעם ש”התנפלתי” על מישהו. זה בדרך כלל לא היה טקסט אחד אלא אוסף של טקסטים או מעשים שהצטבר לאיזשהי נקודה קריטית שבה אמרתי לעצמי, די, אני לא מסוגל להבליג יותר. אני חייב לכתוב משהו על הדבר הזה.

    יתכן שזו הסיבה שקוראים רבים אומרים לעצמם “מה? בגלל הטקסט הזה הוא מתפרץ ככה? הוא מגזים”. הם לא מבינים (ובצדק לא מבינים, הרי לא הסברתי זאת עד עכשיו) שעליי עבר תהליך הרבה יותר ארוך עד שהחלטתי לכתוב את מה שכתבתי.

  26. כרמית:

    יובל, אני חושבת שיש הבדל בין “להתעלם” מדברים שלדעתך חובה לשנות מבחינה חברתית או תרבותית, לבין “להתעלם” מאנשים שאולי לוחצים על איזה כפתור פנימי שלך, אבל זכותם לנהל חיים שונים משלך ולאהוב דברים שלא עושים לך את זה, ואף מעצבנים אותך.

    אותי מעצבנת מוזיקה מזרחית. אני מתעלמת. מעצבנת אותי גסות רוח. אני כותבת על זה.

  27. ערס פואטי:

    זה אכן פוסט מעולה להפנות אליו את נודניקי התתעלם. שאפו, כמו שאומרים אצלנו הזקנים הסנובים.

  28. יובל:

    כרמית – אני לא מתעצבן ממוזיקה מזרחית. אני סתם לא אוהב אותה. אני כן מתעצבן מגסות רוח – וכן, גם אני כותב עליה. אבי לן, עם החיוך המקסים שלו – הוא איש גס רוח. לא מפליא אותי שאחרי שכתבתי עליו יצאו אנשים רבים מהארון והחליטו לומר לו מה הם חושבים עליו. גסות רוח היא דבר שמרתיע הרבה מאוד אנשים. אותי היא לא מרתיעה. היא מכניסה אותי למוטיבציה.

    ערס – תודה.

  29. אלמו נימי:

    יובל, כפי שאמרתי, אני כן חושב שאפשר להשפיע. ארבע אימהות הוציאו את צה”ל מלבנון (צורה ליציאה הזו, אבל הן השפיעו), ויש עוד דוגמאות. הבעיה היא שהיחס בין יכולת ההשפעה לבין ההשקעה הדרושה נעשה בלתי אפשרי, וגם אין עם מי לעבוד (הסבר בהמשך).

    אני מקנא בחרדים. הם מצליחים להשיג הרבה (מבחינתם) כי הפוליטיקאים שלהם עומדים מאחורי המילים שלהם, והם כגוף ציבורי מסוגלים לפעול כקבוצה. חילוניים לא (דוגמת הפיקדון על בקבוקים גדולים היא מצויינת בעיני).

    ולגבי אין עם מי לעבוד:

    לדעתי הדרך היחידה להביא לשינוי משמעותי בתחומיי החיים הקריטיים, בעיני תרבות השלטון והמלחמה בפשע הם הדברים החשובים ביותר כרגע, היא ליצור אלטרנטיבה של ממש למה שקיים כאן.

    מהשמאל זה לא יגיע.

    אבל אולי אם האנשים האידאליים מהימין יצליחו להתאגד ולהקים איזה שהוא גוף שיוכל לא רק להציע סדר יום חדש מבחינת מצע (שהוא בסך הכל דיבור סרק) אלא ירכיבו קבוצה של אנשים איכותיים, אנשים פעילים, אנשים תורמים (למה אהוד ברק אף פעם לא התנדב ללמד פיסיקה באיזה מתנ”ס?), ויכינו תוכנית מדינית כלכלית וחברתית מפורטת, ברורה ומקיפה, אולי אז אפשר יהיה לעשות משהו, אולי הם יוכלו לזכות בכמות כזו של מנדטים שתאפשר להם להכניס לשילטון אנשים גם ישרים, גם חרוצים וגם איכותיים, שיפעלו קודם כל לטובת החברה ורק אח”כ, הרבה אח”כ, לטובתם.

  30. החגב עומד יציב:

    נכון. ואין לנו יכולת להתעלם ממה שמרגיז ומטמטם את המוח. יאמרו לך וודאי שאין שום השפעה לכתיבה, יאמרו לך שהיא לא משנה כלום, אבל אנחנו עושים את זה בכל זאת מאיזו סיבה לא ברורה.
    אפאטיות היא תכונה של מי שאיבד מאנושיותו, רובנו מנסים למרות חוסר הסיכוי.
    ולגבי המגיב האנונימי כאן(אבי לן?)- אני לא מצוי כמוכם בנבכות הפוליטיקה של הבלוגים והגלובים, אז תנו לי לשאול שאלת תם: מה זה זה? למה לו לבנאדם להיכנס למשכנו של אדם אחר ולהשתין לו על השטיח? זאת לא שאלה רטורית, תענו לי ואולי אני אבין מה שלא הבנתי כשעקבתי אחרי כל העץ של התגובות/כתבות בין לן ויובל לאחרים.

  31. כרמית:

    יובל, אני חושבת שכל עוד אדם כותב בגסות רוח באתר הפרטי שלו, זה לא עסקי, ונופל תחת קטגוריית “מעצבן לאללה, אך בעל זכות להתקיים בעולם פלורליסטי”. כשאותו אדם יביא את גסות הרוח שלו לתגובות שלי או לאתר שלי, אז אני כבר אכנס בו. כמובן שהגבולות מיטשטשים אם אותו אדם ממלא את ביתו/אתרו/בלוגו הפרטי בגסויות רוח המתייחסות לאנשים אחרים.

    רציתי גם לכתוב בתגובה לאחד הפוסטים הקודמים שלא ברור לי איך אתה קובע שהבלוגוספירה היא מרחב ציבורי. אני נאמנה למטאפורת הסלון הפתוח לאורחים. זה שפתחתי את דלת ביתי והזמנתי אנשים להגיב, לא אומר שהם *חייבים* לבוא ולהגיב. זה גם לא אומר שהבית שלי הופך למקום ציבורי.

  32. רוגל:

    יופי של פוסט יובל. אם תמשיך ככה אני אתחיל לבקר כאן בקביעות:)

  33. יובל:

    החגב – הייתי עונה לך, אבל השאלה שלך (מי זה זה) הפילה אותי מצחוק. אני לא יודע למה, זה פשוט נורא מצחיק אותי. עד עכשיו!

    כרמית – אני לא קובע דבר. אני מעלה מחשבה. המחשבה שלי היא שהבלוגספירה – כמקום ארטילאי, כמרחב, היא דבר ציבורי. אנשים נכנסים ויוצאים, באים והולכים, מגיבים פה מגיבים שם. ברוב המקומות הכל פתוח, אין ביקורת על הנכנסים. במובן הזה זה המרחב הוא ציבורי. כמובן שכל אחד וביתו הפרטי שלו (שהוא סוג של בית פתוח – כלומר פרטי, אבל גם קצת ציבורי) אבל המרחב כמרחב הוא ציבורי. כאמור its a work in progress – אני עצמי עוד לא מגובש על המחשבה הזו. (אני מקווה שלא עליתי לך על העצבים למרות שאת מסכימה עם דרורית. שם, שם).

    רוגל – עוד פעם עם האיומים? 🙂

  34. שפי:

    בשפת האינטרנט אומרים על רשימה כזאת שאין בה “תוכן”. זקנים כמוני מעדיפים את הביטוי דיבורים בעלמא.
    אז למה אני מגיב עליה, אתה שואל? לשיטתך (לשיטת הרשימה) אין מקום לשאלה הזאת, ולשיטתי יכול מאוד להיות שאתחרט.
    אם אתה באמת כזה כמו שאתה מתאר כאן, אז תחשוב לרגע על המושג פסימיזם, זה הפסימיזם שלך/שלי שגורם לך/י לא להאמין שהאמת סופה לנצח גם בלעדי התערבותך האקטיבית, שברוב המקרים מספיק שתתעלם, או תצביע בחשאי, או מקסימום “תרים גבה”.
    או שאתה דווקא כן מאמין שהאמת תנצח בלעדיך, ורק שאתה חושש מהאפשרות הזאת. 🙂

  35. הבלונדינית הסודית:

    שפי, איך תצא האמת? תחליט לפתע שנמאס לה לשבת לבד בחושך? האמת היא חילזון? האמת לא יוצאת לאור, היא לא מנצחת, אנשים נלחמים בשבילה, משכנעים בשבילה, עובדים קשה מאוד כדי שיכירו אותה.

    כבר כתבתי באחת התגובות שלי על דעתו של ג.ס. מיל על חופש הביטוי, אבל אני אזכיר אותן שוב:
    http://www.gutenberg.org/etext/11224

  36. כרמית:

    יובל, ביום שאני אפסיק להגיב אצלך, תדע שעלית לי על העצבים 🙂

    אני באמת חושבת שיש דברים שלא שווים עצבים. אולי בגלל שירקתי דם כדי ללמוד להבחין בין דברים פעוטים שעדיף להניח להם לבין דברים מהותיים ששווה להילחם עבורם. בבסיסי אני בנאדם שלוקח ללב כל שטות. לא קל לי להניח לדברים, ודווקא בגלל זה אני מתעקשת להניח להם.

    ולא סתם אמרתי שם, שם “אבל קצת יותר בעדינות”. אני מסכימה באופן כללי עם רוח הדברים של דרורית, אבל לא הייתי מתבטאת כמוה. בראש ובראשונה מפני שעיתונאים הם קודם כל בני אדם שמגיע להם שידברו אליהם ועליהם בכבוד.

  37. צפריר:

    חגב, למה אתה שואל שאלות רטוריות?

    כך יעשה ללבובסקי בטלן.

  38. החגב עומד יציב:

    וואו. גם בלונדינית גם סודית גם מלנקקת לג.ס.מיל וגם נלחמת למען האמת שתצא לאור! i’m in love!
    יובל-שמחתי. אבל בוא נהיה רציניים(הא?) לרגע. תסביר לי באמאשך.
    צפריר-The Dude abides. I don’t know about you but I take comfort in that

  39. שפי:

    לבלונדינית הסודית

    את הרי לא תצליחי להשאר סודית הרבה זמן, כמה כבר אפשר להשאר לבד בחושך, אולי אפילו חלזונות חייבים לנפוש פה-ושם, ואז, או אז, נדע אם את באמת בלונדינית. 🙂

    תודה על הלינק.

  40. דחליל:

    אלמו נימי, למה מהשמאל זה לא יגיע?

  41. מייקי:

    באיחור מה, ולאחר שנות אור – נפגשים שוב…

    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=866891

  42. מתי:

    אין כמו לאונן על הדימוי העצמי שלך עצמך, אה

  43. יובל:

    מייקי – הייתי עונה לך קצת יותר בהרחבה, אבל גם את מתחילה לעייף אותי עם התזות המופרכות שלך כאילו מישהו רב פה על איזשהו כתר של האינטרנט. פשוט לא עולה בדעתך, את לא חושבת שייתכן שזה הגיוני, שיש ביקורת עניינית על לן שהמניעים שלה הם לא אישיים. את לא מסוגלת לדמיין מצב שבו אף אחד לא חושש על מקומו (איזה מקום בדיוק? האם אין “מקום” לכולם? את מבינה כמה אווילי הטיעון שלך?) אלא פשוט מסביר ללן שהטקסט האחרון שלו הוא כל-כך, אבל כל-כך חלול? לא ייתכן? כי רק מאבקים אישיים על מקום הכותב בבלוגספירה (אה???) הם שמניעים את כולנו? אבי לן הוא הרוח החדשה והרעננה בעוד ש”הכוחות הישנים” מנסים לדכא אותו? אם את רוצה להמשיך לחיות בסרט הטורקי שאת חיה בו, שיבושם לך, רק קחי אליו את אבי לן ולא אותי.

    מתי – כמובן שיש. ללכת בזיגזג בשדה אבוקדו.

  44. אנקדוטות » הכל קשור להכל:

    […] תמיד אהבתי והערכתי טראקבקים. את זה שהם מחברים בין אנשים ופותחים עולמות בצורה מאוד יפה ומועילה, רוב הבלוגרים כבר יודעים (גם כתבו על הנושא די הרבה). אבל בכל זאת: הכוח של הכלי הזה מתבטא בכמה מישורים. ביצירת רשתות חברתיות אד-הוק בנושא ספציפי. הגברת איכות התגובה וההתייחסות הרצינית אליה, לא מדובר במשהו רגעי אלא במאמץ אמיתי להסביר עמדה (יובל דרור נוהג להשתמש בשיטה זו לא מעט). מעבר לזה, טראקבק הוא גם כלי שיווקי חזק מאוד. התגובה הופכת להרבה יותר מהתוכן שלה ומביאה את כל האישיות של הדובר כולל הקניין הרוחני שהוא צבר ברשת עד כה כגיבוי. גם המנגנון האוטומטי בוורדפרס ובכלי בלוגים אחרים שמייצר את ההפנייה משפר מאוד את המצב. אפשר לקחת את העולם הזה רחוק יותר באמצעות מיקרופורמט XFN ולמפות מערכות יחסים של בלוגרים אבל אף אחד לא עושה את זה עדיין (סליחה גיא). […]

  45. כרמל:

    אני ממש בעד לא להתעלם, אלא להסתכל בעיניים ולהגיד את האמת שלך. אבל מפה דרכנו נפרדות בשני מישורים:
    1. כדי לשנות? את מי? לשנות אדם אחר? זה בכלל אפשרי? בטח לא ע”י התנגדות לו והוקעה שלו, אם כבר להפך, הוא מתבצר בשלו כדי לאשר את עצמו והשגת מצב הפוך ויש רק אלימות. אני מאמינה בשינוי דרך דוגמא אישית, לייצר את מה שכן ראוי להיות, לתת את דעתך בנושא מבלי לתקוף דעה של אחר אלא לבקר אותה עניינית.

    2. השאלה היא איך מעבירים את המסר. אתה אדם ציני ומשעשע וזה חלק ממה שכיף בך, אבל כשאתה מדבר על אדם אחר בסגנון הזה זה הופך להתקפה. ביקורת ניטראלית שבאה מנקודת המבט של החוויה האישית מתקבלת בהרבה יותר הקשבה ויש לה יותר סיכוי לשנות. אני כתבתי לאבי לן בתגובות עוד לפני כמה שבועות שנהיה לי ממש קשה עם הבלוג שלו, שאהבתי מאד את הסגנון האישי שלו בהתחלה וכשזה הפך לצהוב והתחיל לעסוק באנשים אחרים בבלוגים זה יצר לי תחושה לא נעימה ולא כיף לי לקרוא יותר. הוא הקשיב לזה, נוצר דיאלוג, הוא הציג עמדה אחרת שהוא דוגל בה והלך לכיוונים שלו ללא עימות.

    אני מחזירה אותך למס’ 1 – אתה חושב שתשנה מישהו עם הביקורת הזו? אני חושבת שגם המבוקר וגם הקהל מסביב ישמח לשמוע ביקורת עניינית שקטה וניטראלית יותר. אני יודעת שזה לא הסגנון שלך בכלל וחלק מקוראי הבלוג הזה פשוט אוהבים את הדם (בעיקר בגלל שזה שקיות קטשופ וזה באמת כיף) אבל אם אתה חושב על זה במלוא הרצינות כדי לכתוב פוסט על שינוי בעזרת כתיבה אז אני עונה לך ברצינות – לא עם כתיבה בסגנון הרגיל שלך, לעניות דעתי.

  46. יובל:

    כרמל – לא ניסיתי לשנות את אבי לן. הוא מקרה אבוד. ניסיתי לשנות את התפיסה של מי שקורא אותו כאילו הוא איזה קול צלול ומקורי בתוך יום של שמרנות. הוא לא צלול, לא מקורי ומסביבו אין ים של שמרנות. הוא בנאלי, הוא אינפנטילי והוא נרקיסיסטי שבטוח שהשמש זורחת מהפונטים שלו. אני לא חושב שזו תובנה מדהימה. לא גיליתי את אמריקה. כל מי שקרא אותו יודע את זה. רק שאף אחד לא מוכן לומר את זה בפה מלא כי – את יודעת – לא נעים.

  47. אחד:

    התייחסות = כעס. נוסחה קצת בעייתית. כדאי לחפש אלטרנטיבות.

  48. אלמו נימי:

    דחליל, מהשמאל זה לא יגיע כי בשמאל אין יותר להט אידאולוגי שמסוגל לקבץ אנשים כאלה, ובוודאי שאין מספיק אנשים אידאולוגיים שמסוגלים להציג כיוון מדיני, חברתי וככלכלי מפורט ומסודר. ומעבר לזה, אני סבור שהדרך של השמאל פשוט לא מסוגלת לקדם את המדינה בכיוונים שהוא מתאר, כי השאיפה שלו ‘לשלום’ הרסנית, ולו רק במובן שאצלו ‘תהליך השלום’ בא לפני כל דבר אחר. השמאל הוא (_בעיני_) פוסט ציוני, וככזה נוטה לפאסיביות.

  49. המבקר:

    מה לגבי זה ? וזה ?

    למה נמחקו הטראקבאקים ?

  50. יובל:

    אלמו נימי – השמאל אכן נוטה לפאסיביות אבל הקשר בין *מחנה* השמאל (אני לא מדבר על אנשים ספציפיים) לבין פוסט ציונות הוא בדמיונך. עם כל הכבוד לכל המתנחלים והלהט האמיתי שלהם ליישב את המדינה, השמאל הפוסט ציוני כפי שאתה מכנה אותו הקים את המדינה הזו.

  51. אלמו נימי:

    יובל, אתה צודק, רק קח בחשבון שלפחות מבחינה מדינית השמאל שהקים את המדינה שונה מאוד מהשמאל שיש פה. ואני גם לא בטוח לגבי המתנחלים, אני חושב שאם הם היו כאלה אידאליסטיים היו מבינים שישוב הנגב והגליל חשובים יותר מישוב השטחים שמחוץ לקו הירוק, ולו רק משום שאו עלולים לאבד בעתיד גם חלק מהשטחים האלה.

  52. עודדיה ח.:

    יובל ידידי, לונג טיים:)

    קודם כל אחלה בלוג (ונראה שאני האחרון שמכיר אותו.. ככל שאני חושב על כך אני חושב שרוני צדק בהגדרת ההבדלים ביני, בינך ובינו). אני לא ממש מתעסק בבלוגריה- אז רציתי כמה שאלות תם ותשובות פרקטיות- אם אתה או הקוראים האחרים יכולים לספק. מהטרפיק של אתר כזה עושים כסף? איך לאנשים יש כל כך הרבה זמן פנוי לקרוא, להגיב, לכתוב לזיין את השכל? כמה אנשים בערך חיים את חיי קהיליית הבלוגרים (אמרתי – אני לא בעסק כל כך – אבל אני רואה כל הזמן הרבה שמות חוזרים), האם אתה רואה השפעה אמיתית של הבלוגים – ועל מי ואיך?
    זה נראה כמו סקנד לייף של אנשים פה. תופעה מדהימה בעיני.
    יאללה. אתה יכל לשלוח מייל במקום.
    עודד

  53. הבלונדינית הסודית:

    עודדיה יקיר,

    אנחנו לא מזיינים את השכל, אנחנו מדברים על נושאים שמעניינים אותנו עם אנשים אחרים שמתעניינים באותם נושאים.

    מהשאלות וההתנסחויות שלך אני מרשה לעצמי להניח שאתה לא מכיר את הקונספט, אז אני אשתדל להסביר שוב, ל א ט :
    יש אנשים (לא אתה, זכותך, זה בסדר) שיש להם עניין בלשמוע דעות אחרות של אנשים אחרים על ענינים כמו כלכלה, חברה, חינוך, תקשורת וטכנולוגיה. אנשים שחושבים שהנושאים האלה הם חלק בלתי נפרד מהחיים ( האמיתיים ומלאי התוכן, ה”ראשונים”) שלהם ושמאמינים שדיון פתוח על הנושאים האלה עם אנשים חושבים אחרים יכול לעזור להם, לאנשים איתם הם מדברים ולאנשים שקוראים לשנות את הדברים שמפריעים להם ולשפר את חייהם. אנשים שמאמינים שהדיון הזה חשוב מספיק כדי לטרוח ולפנות זמן עבורו.

    וגם פה זה לא בלוג, זה גלוב.

  54. עודדיה ח.:

    לא היתה לי תגובה פטרונית, אם רמזת לכך. אלא שאלת תם כדי להבין כי זאת נראית לי חוויה משותפת של אנשים וניסיתי להבין מה מאחד אותם ומה גורם להם להשקיע בכך כל כך הרבה זמן מעבר לצורך בביטוי אישי. מאחר ואני מכיר חלק מהמשתתפים פה ובבלוגים- או גלובים אחרים, זה סקרן אותי כי אני לא חלק מזה- ולכן ראיתי את יובל כמי שיכל להסביר או אנשים כמוך.
    זיון שכל הוא חלק בלתי נפרד ומפרה מהחיים. תודה על התשובה.

  55. יובל:

    היי עודד (הייתי כותב “חרמון” אבל במקום הזה לשם הזה יש קונוטציה לא מי יודע מה),
    אמנם אני סוציולוג בהכשרתי אבל אני לא מתמחה בבלוגים 🙂 אני מציע שתפנה לכרמל וויסמן להסברים מנומקים יותר מדוע אנשים מגיעים למקום כמו זה.
    אותי זה עדיין מפתיע.

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: