העורך מת?

גלמור כתב פוסט מעניין על מותו של העורך. לטענתו:

מחקר של אוניברסיטת בר אילן שפורסם בסוף 2005 (לא מצאתי קישור) מצביע על פערים בין סדר היום שנקבע על ידי העורכים לבין העדפות הגולשים – האחרונים לא רוצים לשמוע על עוד ברבור של פרץ או המהום של אולמרט אלא יותר ידיעות בנושאי מדע, רפואה, טכנולוגיה, ומידע שקשור לענייניהם האישיים ויכול לעזור להם. הם מעוניינים הרבה פחות במידע על תהליך השלום וחושבים שיש יותר מדי ספורט!

הבעיה היא שבהמשך גל סותר את עצמו כאשר הוא אומר שלא צריך לדאוג, הגולשים-העורכים לא יציבו את תחתוניה של בריטני ספירס בראש העמוד וזאת מכיוון שהגישה שלהם שמרנית.

אם תפרוץ מלחמת לבנון שלישית, זו תהיה הכותרת הראשית – גם של הגולשים וגם של העורכים.

אז רגע, יש תקווה לסדר יום תקשורתי חדש או שבסופו של דבר הגולשים משעתקים את סדר היום הציבורי כפי שהוא מוצג באמצעי התקשורת המסורתיים?

ובכלל, אני חולק על המסקנה הגורפת של גל לפיה אין עוד צורך בעורכים כיוון שיש גולשים. מומי והחתול, איתו דיברתי על הנושא, שאל שאלת תם: אם טעם הגולשים הוא כל כך מגוון ומתעניין בנושאי מדע, רפואה וטכנולוגיה, מדוע ערוץ המדע בלמהנט אינו אחד הערוצים הפופולארים באתר? ובכלל, האם אפשר למצוא כמה דוגמאות מוצלחות לאתרי חדשות פופולאריים, שנערכים על ידי הגולשים ושמציבים סדר יום אלטרנטיבי אמיתי, כזה שמציף תכנים ש(לכאורה) מעניינים את הגולשים ולא את העורכים? (מילת המפתח כאן היא פופולאריים שכן אם אין לסחורה האלטרנטיבית קונים, אז מה התוקף של הטיעון?)

כמובן שסדר היום שמכתיבים אמצעי התקשורת רחוק מלהיות אופטימלי. כמו גל, גם אני סבור שההיצמדות הכפייתית ל”מדיני-פוליטי”, מעצבנת ובחלק מהמקרים סתם מיותרת, אבל לא ברור לי על מה מסתמכת ההנחה שאם רק נכתיר 500 אלף גולשים כעורכים, יווצר משהו טוב, מעניין, נכון וראוי יותר.

אין ספק שלחוכמת ההמון יש ערך אבל בעיני אין כל ספק שזהו לא הערך היחיד התקף.

19 מחשבות על “העורך מת?

  1. OhmyNews הקוריאני. 41,000 גולשים שמעלים תוכן, ו – 55 עובדים שכותבים את עשרים אחוז התוכן הנותר. 700,000 מבקרים ביום.

    חירות מוחלטת — אם מישהו תומך בה — היא רעיון דבילי. ויקיפדיה היא הדוגמה הטובה ביותר לכך. כמה פעמים תמונות בעמוד הראשי הוחלפו ב – Goatse* וחבריו? בלי מערכת מודרציה כלשהי כל מיזם תוכן גולשים הוא אזור אסון שתוצאותיו הן אמינות אפסית, תביעות דיבה, וחשיפת ילדים וחברי כנסת לפורנוגרפיה. ויקיניוז, כמו ויקיפדה, משוטרת ע”י אדמיניסטרטורים (גולשים מתנדבים, אך עדיין עורכים).

    אם בתוכן גולשים ועניין עורכים עסקינן, סלאשדוט הוא בעיני דוגמא מצויינת למקרה הפוך. העורכים, אשר מקבלים משכורת עבור עבודתם, 1) מאשרים קישורים לכתבות שפורסמו בעבר; 2) מאשרים תקצירים מוטעים ומסולפים; 3) מאשרים קישורים לטורי טירול וביקורות חובבניות; 4) מאשרים קישורים לכתבות Slow news day שכל תכליתן היא filler. הגולשים הם אלו שמעירים ע”כ ומאירים את עיני שאר הקוראים. לטעמי, הקארמה צריכה להיות מיושמת גם על אישור כתבות לאתר. מה שנאה בעיני העורכים במקרה המסויים הזה אינו בהכרח איכותי או מוצא חן בעיני הגולשים.

    כל גן ילדים צריך גננת.

    *התמונה לא בטוחה לעבודה ולא מומלצת לבעלי קיבה רגישה, ילדים, ונשים בהריון. פשוט לא.

  2. אמה – השאלה האם ב-ohmynews הקוראני יש סדר יום תקשורתי אחר מאשר סדר היום של אמצעי התקשורת האחרים. שהרי אם אנחנו מחליפים עורך אחד בהרבה מאוד עורכים ושבסופו של דבר לכולם יש את אותו הטעם ואותם השיקולים – אז מה הוכחנו בזה? ש-50 אלף גולשים יכולים להחליף עורך אחד? יופי.

  3. לא יודע לגבי מדע, טכנולוגיה ורפואה אבל מנסיוני בתפוז – אקטואליה וספורט זה הדבר הכי פחות מעניין שקיים עבור הגולשים.

    החריג הוא אכן מלחמה/נשיא שמואשם באונס (או זכייה של מכבי בגביע אירופה).

    ולמה זה? לעניות דעתי מלחמה מעניינת את הגולשים כי היא קשורה אליהם ישירות (אולי יקראו להם/לבן האהוב למילואים, אולי שכן ייפצע וכו’ וכו’). לעומת זאת, ריב בין אולמרט לפרץ קשור לאזרח הממוצע כמו שחרוסת קשורה לכלום באמצע יולי.

    פרשת רמון למשל הסעירה גם את הגולשים כי מדובר היה בהטרדה מינית שיכולה לקרות לכל אחת/כל גולש מפריח נשיקות באוויר.

    הירשזון לעומת זאת…

    עזבו, עדיף כבר להשקיע בהפועל ת”א כדורסל.

  4. שאלת נחיצותם של העורכים היא לא רלוונטית, לפחות עדיין לא רלוונטית. רוב בני האדם, אלו שיש להם חיים חוץ מלהיות מנויים על מאות פידים מעדיפים לעשות מיקור חוץ למשהוא שיסנן עבורם את התכנים שבם יצרכו בזמן, המוגבל, שהם מתכוונים להקדשי למשימה.
    מאחר ואנחנו עדיין רחוקים מאוד מהתאמה אישית של תכנים לתחומי עניין אישיים, ולפתרונות הסמי טכנולוגיים, סמי חוכמת ההמונים יש מגבלות קשות ביותר, תפקידו של העורך האנושי עדיין חשוב ביותר.
    כהערת אגב, נראה (לפחות מהניסוח של גל) כי המחקר המחקר התמקד בגולשים – קבוצה שאיננה מייצגת את רוב האוכלוסיה…

  5. בודאי שיש שוני והוא נובע מהפורמט. בעוד בעיתון יש מקום נתון וצורך למכור עיתונים ע”י אותו מקום נתון כמשאב מוגבל, האינטרנט מאפשר למשל, תחלופה של מספר כתבות ראשיות במשך היום, מאפשר לקורא לבחור להכנס לעשרות קטגוריות של נושאים לפי ראות עיניו ובקרוב עם הפורמטים החדשים שיווצרו (הדור הבא של כל מיזמי פייפס למיניהם) הגולש
    יעבור אתר אתר, יסמן שם מה הנושאים שמעניינים אותו וכמה מהם לקחת, איזה תגיות מיוחדות , אולי אפילו איזה כותבים
    הוא רוצה לקרוא, ויקבל את זה ערוך.
    זה לא יוריד לגמרה את הרצון להכנס לאתרים שבו מישהו אחר בוחר עבורך מה חשוב ומה הכי עדכני, כי לאף אחד אין
    ממש זמן בנוסף לכל ענייניו לשבת למיין סיפורי חדשות בשלל נושאים, אבל אם אתה עוסק בנדל”ן וזה מה שמעניין אותך,
    ובקרוב תוכל לקבל כתבות מכל מדור נדל”ן בכל אתר ומכל כתב שמעניין אותך, אז מן הסתם אם העורך יחליט לשים
    את זה בעמוד הראשי של האתר או לא, אותך זה לא יעניין.

    אפשר להמשיל את זה לעניין הכותרות. בעיתון לסיפורים הגדולים נותנים כותרת גדולה ומיקום בקדמת העיתון או המדור. באינטרנט העניין הזה כמעט שולי, ומלבד 2-3 כותרות מודגשות, כדי להראות עדכני, כל שאר המדורים והכותרות הרי מקבלים אותו גודל ואותן בוקסות זו אחר זו.

    מן הסתם, תפקידי העורך הקלאסיים צומצמו ללא יותר ממסננת תוכן שתפקידה להקפיץ כותרות חדשות וסיפורים טובים ל2-3 בוקסות בחזית. אני לא מאמין שגולשים שיוצרים תוכן ללא שום עריכה זה משהו שיחזיק מים, כי יהיה בלאגן אדיר. בסופו של דבר, זה יתאפשר כשיהיה לקוראים יותר כלים פשוטים לשימוש למיין באופן אוטומטי את התוכן הזה ואת איכותו, שכרגע אינם וזה אחד התחומים שהולכים לדעתי להתפתח הכי הרבה ברשת, כי כרגע כל אתרי המיון תוכן לא מספקים את הסחורה וגם השימוש בהם מעיק ולא מעניק חווית קריאה ומיון נוחות למשתמש.

  6. אומייניוז הקוריאני גדול עלי, אבל עם גרסתו האנגלית אני יכולה להתמודד. נכון לרגע זה, עמודו הראשי מכיל כתבה על עלייתן של קבוצות פונדמנטליסטיות בפקיסטן; הפגנה נגד אלימות בריו דה ז’נרו; ראיון עם סופר בהקשר ספרו על הפזורה האפריקאית ושנאה עצמית; לכידתו של חייל ברזילאי ב – FARC, ארגון הגרילה הקומוניסטי הקולומביאני; ביקורת על הוצאה מחודשת של אחד מסרטי אינגמר ברגמן; הארכיטקטורה הנעלמת של הבתים האליפטיים בנפאל; ‘המקור הפאראדוקסלי של הפסחא – עד כמה הוא חג דתי?’; וכו’.

    אם גורמים ל – 50,000 גולשים להרגיש מעורבות אמיתית בתוכן שהם קוראים — בין אם בבחירתו או בכתיבתו גופא — אולי לא מוכיחים כלום, אבל יוצרים קשר חזק יותר בין הגולש לאתר. רגש כלפי מותג, וכל הבלה בלה.

    לא ראיתי בעמוד הראשי סימון ברור המבדיל בין כותבי חינם לכותבים בתשלום.

  7. כל אתר שלא מכיל כרגע את הידיעה הדרמטית שחליפתו של סופרמן נמכרה ב115 אלף דולר – לא ראוי לתשומת לב.

  8. יכול להיות שערוץ המדע בלמהנט אינו כל כך פופולרי כי ניתן להגיע אליו רק מקישור במדור המחשבים. כלומר העורכים מראש מניחים שזה נושא לא פופולרי, ולכן דוחקים אותו למקום בו אין לו סיכוי להיות פופולרי.

  9. מה שלא ברור הוא, למה חשוב להעביר על זה ביקורת? אייטמים מהסוג הזה, לרוב מתורגמים מסוכנויות הידיעות, מופיעים מדי יום ביומו במדורים נוסח “מסביב לעולם” כבר עשרות שנים, כשמטרתם הצנועה והיחידה היא לספק לקורא בידור אנקדוטלי. אם לשפוט על-פי הכותרת המזלזלת במדור הניו-אייג’ עצמו, נראה שתמר היא היחידה שלקחה את הסיפור ברצינות. וזו אגב טעות שכבר קרתה לה.

  10. אלירן – נראה לי שאתה מגיב לפוסט הלא נכון.

    צחי – זו בהחלט נקודה נכונה, אבל היא אנקדוטלית (אם להשתמש במילה של אלירן שהגיב לפוסט הלא נכון). כלומר, היה ניתן להניח שבמקומות אחרים הנושאים האלו יהיו בראש הכותרות ולדעתי הם לא.

  11. עזוב גלמור, היה צריך לתת לגילמור (דייב, אם אתה מתעקש) לערוך איזה ערוץ של משהו. או 48 ערוצים. הכל כבר היה מסתדר.

  12. אני לא מבין למה צריך להחליט אם רוצים או גולשים או עורכים.
    תוכן גולשים מציף תכנים אחרים מאשר עריכה מכוונת, ואפשר להנות מכל העולמות – לבדוק מה מדורג ראשון בדיגג, לקרוא את מה שמעניין, ואז לעבור ללמהרשת כדי לראות מה העורכים חשבו שמעניין.

  13. אני חושב שהדיון הזה הולך להישמע אחרת לגמרי בעוד שנה-שנתיים, בגלל כל מיני מודלים שרצים היום ברשת.
    הכי מעניינת לדעתי היא המערכת של StumbleUpon.
    http://www.stumbleupon.com
    שם אין דבר כזה פופולרי או לא פופולרי – אם אתר או ידיעה כלשהי מעניינים אותי או לא, זו שאלה שאין עליה תשובה אחת ולכן לא יכול להיות דירוג אחד. לכן האתרים מוצגים בהתאם להעדפות של “גולשים אחרים כמוני”. וכמובן, האתגר של המערכת הזו הוא לזהות מיהם אותם גולשים שדומים לי בהעדפות ובהרגלי הגלישה שלהם. יש 2 מיליון אפשרויות לבחור מהן וישנם כרגע 8 מיליון אתרים שממופים בב-SU.
    מומלץ ביותר!

  14. אביעד שכחת לכתוב שהעורכים הם גרועים כרגע כי הם לא מיקמו בידיעה הראשית בכל האתרים בארץ ובעולם, וזה לא פתח את מהדורת ערוץ 2, את הדבר בכי גדול שקרה בעולם מאז המפץ הגדול: תפוז ישלמו 8 שקלים לכותבי הבלוגים! שגולשים חכמים עם שיקול דעת בוודאי היו עושים את זה.

  15. עיתון או אתר תוכן לא קיימים רק בשביל לרצות את מולך הרייטינג, אחרת ערוץ התרבות היה צריך להיות מפוצץ בנינט ויודה לוי ולהחרים את ערן צור וסיון בסקין. מתן המושכות בידי מסת גולשים גם אם היא מייצגת נאמנה את כלל הציבור (וכרגע היא לא) אינו תחליף לעורך, גם אם יש “גננת” שמעיפה תכני לשון הרע, פרסומות ושאר מרעין בישין.

    גם בהקשר של מדורי האקטואליה, שבהם אני מתעניין, מה שמעניין את הציבור זה לא מה שצריך לעניין אותו, ולשם כך ראוי שיהיה עורך חי וחזק, שהרייטינג לא המניע היחיד שלו. לעיתונות יש תפקיד של כלב שמירה על הדמוקרטיה, ותפקיד חינוכי כלפי הציבור . שני תפקידים שאותם היא לא ממש ממלאת, מכל מיני סיבות למשל קשרים בין הון ושלטון לתקשורת, למשל משכורות העיתונאים וכו’.

    דוגמה מעכשיו: החלק (הקטן מדי) באוכלוסיה שמתעניין בוועדת וינוגרד מתעניין בעיקר בשאלת ההמלצות/המסקנות האישיות. כי הורגלנו לחשוב במונחי אופרת סבון או פרק בסדרת פרקליטים.
    כאן השורה התחתונה פשוטה: זכאי או אשם ו”כמה הוא קיבל”.
    השאלות החשובות יותר על הזנחת מערך המילואים, על דרכים שבהן ממשלה בישראל מקבלת החלטות (ולא משנה מי העומד בראשה), על הפעלת העורף במלחמה – הן שאלות מורכבות וקשות, והתשובות הן מורכבות. אבל את הציבור זה לא מעניין

  16. איתי – לפעמים העורכים הם דווקא אלו שמפמפמים את תרבות הנינט-יודה לוי ומרדדים חדשות לטובת שיקולים עסקיים כאלו ואחרים.

  17. השילוב בין מדינה קטנה בעלת שוק זעיר אנפין, ריקוד הטנגו התמידי בין ההון לשלטון, והמעבר ההדרגתי — across the board — מחדשות לאינפוטיינמנט, הופך את תיאור העיתונות כ’כלב השמירה של הדמוקרטיה’ ל – wishful thinking ותו לא.

    יתכן וזהו פידבק לופ של השטחת התכנים ע”מ להגיע למכנה המשותף הנמוך ביותר, הגורם למכירת זבל, הגורמת להסתפקות בזבל, הגורמת לזהות דרישה לזבל, ad nauseum. אבל ישנה גם האפשרות שזהו תיקון שוק לתקופה בה עיתונאים אידאליסטיים ובעלי עניין בפרטים הקטנים והמשמעותיים ניסו למכור את מרכולתם לשוק שלא מצא עניין בה. הציבור יודע מה הוא רוצה, ולכן הכתבים והעורכים נותנים להם זאת.

    איתי, האם אתה באמת חושב שחוסר עניין הציבור לכל דבר שארוך מסאונדבייט הוא אך ורק תוצאה של טלויזית ג’יפה?

    גם אם תמפה את אילן היוחסין של הביצה והתרנגולת, הן עדיין יכולות להיות מתדרדרות במורד הגבעה, ואולי תמיד היו במרגלותיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: