שאריות מיום ירושלים

אנחנו שמחים לארח את “ירושלמי” ששלח לנו את הטקסט הבא לקטגוריית כתב אורח:

אין חג שנוא עלי יותר בלוח השנה מאשר יום ירושלים. צעדות הדגלים המתריסות בעיר העתיקה כלפי אחינו הירושלמים שמשום מה לא רוצים להתאחד אתנו. הקלישאות על בירת הנצח המאוחדת לעולמי עולמים מזכירות לי את ה- Wishful Thinking נוסח “אנחנו ננצח” במלחמת לבנון השנייה. תוסיפו לזה את הפקקים וצעדת ההתיישבות העובדת ותבינו למה כירושלמי אין חג שיכול למרר את החיים לתושבי העיר יותר מיום איחודה.

אולי הקטע הכי גרוע בכל הפסטיבל של יום ירושלים הוא הדיון סביב מצב העיר. כמה שירושלים עניה, מסוכסכת, קיצונית, מתחרדת וכו וכו’ וכו’. כתגובה לנתונים הלא מעודדים על מצב העיר מתייצבת שורה ארוכה של אישי ציבור ונבחרים עם פתרונות קסם להחייאת ירושלים. יולי “די סי” אדלשטיין, ישראל “עיריית גג” כ”ץ, אבי “גל”צ לירושלים” בניהו, פרופ’ יחזקאל “מטה האו”ם לירושלים” דרור. איש איש והישראבלוף שלו. מזל שכל התכניות ההזויות הללו יישארו על הנייר ושתושבי העיר לא יצטרכו לחיות עם הפנטזיות של המציעים. ההצהרות הללו הן מס שפתיים ותו לא. כמובן שאף אחת מהן לא תוזיל את מחירי הדיור או תיצור מקומות תעסוקה בעיר.

ביום הזה גם צריך להתמודד עם ההשוואות לתל אביב, עם הקינות על מות ירושלים החילונית, עם הבכי על השתלטות החרדים. כאן לצערי הרב, המיתוס מנצח את המציאות, הפולקלור מביס את העובדות. אני לא שונא את תל אביב, דווקא אחלה עיר. מי שטוב לו שם- לבריאות. אני רק לא אוהב שכיהודי פלורליסטי טוענים שאין לי מקום בירושלים. מול הקריאות האלו אני צריך להתמודד והן רבות. מעמוס עוז דרך מאיר שלו, יהונתן גפן, יורם קניוק, דורון רוזנבלום ועד א. ב. יהושוע. זו לא חבורה של ציניים אלא מיינסטרים ישראלי מובהק. רעיונות ההתנתקות מהעיר נמאסו עלי ועל החברים שלי שגרים פה. אפשר לחיות חיים חופשיים גם כאן ותתפלאו – יש מה לעשות גם בשבת.

מי שחושב שהבעיות של ירושלים יעלמו ברגע שהוא ינחת בתל אביב טועה. ירושלים רק מקדימה בכמה שנים את מה שצפוי לנו בארץ מבחינת מגמות דמוגרפיות ולכן אני חושב שהבעיות של העיר צריכות להעסיק לא רק את תושביה. המפתח לחיים שקטים ושלווים במזרח התיכון נמצא בעיר הזו ואת הדיאלוג עם הצד השני (ערבי, חרדי) צריך ליצור כדי שנוכל לחיות כאן כמו בני אדם.

14 מחשבות על “שאריות מיום ירושלים

  1. אני רוצה לספר משהו. אני פעם הדרכתי טיול ליהודים מחו”ל בעיר העתיקה. עמדו על מרפסת התצפית במגדל פצאל והתחלנו להביט לעיר העתיקה. וזה מסגד. וזו כנסיה. וזו כנסיה. וזו כנסיה. וזה צריך מסגד. וזה הויה דולורוזה משם. ואי שם למטה, כן השטח הריק הזה שם, זה הכותל המערבי. אין אף בית כנסת ממש מרשים בעיר, ואלו שישנם סגורים למבקרים. רק כעת הולך ונבנה מחדש החורבה.

    בירושלים חסר בית הספרים הלאומי, כמו בכל מדינה מתוקנת.
    בירושלים חסר בית כנסת מרכזי מפואר וגדול ועצום וניבט למרחקים, לפחות כמו המסגדים שנבנים כעת בכל בירה ערבית.
    בירושלים חסר פרלמנט העם היהודי, שיאגד את כל הקהילות היהודיות בעולם.
    בירושלים חסרה קרית שגרירויות זרות, מצידי שתהיה ריקה. לא לאפשר לאף שגרירות להישאר בגוש דן.
    בירושלים חסרה קרית שידור בינלאומית, ובכלל זה רשת תקשורת יהודית בינלאומית שתשדר באנגלית מישראל.
    בירושלים חסרה יד מכוונת להרים אוניברסיטה טכנולוגית שנייה בעיר, כסניף שני של הטכניון.
    בירושלים חסרה מועצה בין-דתית בינלאומית בחסות אונסק”ו, שתנהל את כל האתרים הקדושים לכל הדתות ביחד, במקום הווקף הבלתי חוקי.

    בירושלים חסרים הרבה דברים, אבל העם הזה עייף, ויודע רק להגיד כמה נמאס לו ממצעדים וסמלים לאומיים.
    הוא יודע לירוק להישגים של הדורות לפניו, לשכוח את סבלם, ולכן אולי נגזר גורלו לנדוד ולהיות עם גלותי לנצח.

  2. אני מאז שסגרתי את הבלוג שלי מחפש אפיקים להוציא את שק הלופטגשפטען האינטערנעטי שאני אוסף.

  3. אף אחד לא יורק על הישגי העבר.
    בית ספרים לאומי- יש, אמנם לא מנוהל נכון ותקוע בגבעת רם אבל יש.
    בית כנסת גדול- יש.
    רשות שידור- יש, מקרטעת אבל יש.
    פרלמנט העם היהודי- יש סוכנות, קק”ל, קונגרס ציוני עולמי וקונגרס ציוני ישראלי וכנסת.
    אחלה יוזמות אבל צריך לתכנן את ירושלים כעיר של אנשים חיים ולא רק כבירה עמוסת סמלים. עיר כל תושביה, החרדים, הערבים והחילונים. את הסמלים נדחה אחרי שנפתור את בעיות העוני, הפרנסה והביטחון.

  4. אוף טופיק: למי הקרדיט על ההעדער המשובח “היו”ר עינו פקוחה”? מעולה מעולה מעולה. צ”ל להיות ההעדער של 4 באפריל שהוא היום בו נפתח “1984” (וגם הסרט החל את צילומיו ברביעי לאפריל 1984).

  5. תפוזו, בקשר לבית כנסת, אני מזכיר לך שהמבנה צריך להיות ענו ולא מנקר עיניים, לעומת הפאר הנוצרי והמוסלמי. האדם צריך להיות קטן ומוקטן בפני האל, בדיוק ההיפך ממסר הראוותנות.
    בקשר, לשאר הדברים, אני מסכים עם ירושלמי- צריך להשקיע באנשים ובתשתיות, הרבה יותר מסמלים.
    למה צריך לאגד את כל השגרירויות במקום אחד במדינתנו הקטנה? הרי עבודת השגרירים היא בעיקר לעודד עסקים עם מדינתם ולהשיק כוסות באירועים, וזו נעשית בכל הארץ. חוץ מזה, חשבת על גדודי האבטחה שישרצו על מקום כזה. רק זה חסר, עוד מקום שיראה כמו הכור בדימונה באמצע העיר.
    קרית שידור בינלאומי- שוב , במדינה שכל דבר נמצא במרחק של שעתיים נסיעה מקסימום, זה כמעט חסר חשיבות.
    וכן הלאה. אם כל המבנים והאיגודים האלה לא תפתור את זליגת האנשים אל מחוץ לעיר.
    אני חושב שנקודת המוצא שלך היא זו שמבדילה בינינו, אני רוצה עיר בירה למדינת ישראל, ואתה שואף לעיר בירה לעם היהודי.

  6. טימבקטו, תראה – אנחנו חיים במציאות שבה תדמית וסמליות משחקות תפקיד חשוב. עידן תקשורת
    שבו הכל מצולם, וקו רקיע של עיר אומר עליה לפעמים יותר ממליון נאומים.
    צריך בתי כנסת גבוהים, מפוארים, ומצידי שיהיו ריקים אבל שיהיו.
    יש לזה חשיבות עצומה. לא רק בירושלים, אלא בכל הארץ.
    בתי כנסת בקראוונים ובדירות קטנות, זה לא יאה וזה לא מחזק את הנוכחות הויזואלית שלנו בארץ, והיא
    חשובה בדיוק כמו זו הפיזית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: