אתה הבנת את זה, חסון?

אתמול אישרה ועדת השרים את חוק הטוקבקים של ישראל חסון והבלוגרים ממהרים לנתח אותה. דוברמן שלח טקסט לקטגוריית כתב/ת אורח/ת ובו הוא מצביע על כמה חורים מפוארים בתוכה. אנחנו מעלים אותו מעט באיחור בשל החגיגה שהיתה כאן ביממה האחרונה (סיכום של האירוע יועלה בהמשך). הנה הטקסט:

ישראל חסון, עם כל הערכתי אליו, ממשיך להוכיח עד כמה ישראל לא חסונה ואיתנה בדמוקרטיה שלה ובשמירה על ערכי השלטון וחופש הדיבור.

ההצעה של חסון מלאה בחורים רבים כל כך, עד שלא רק את כוונת החוק היא לא תיישם – אלא גם עלולה לגרום נזק. הצעת החוק שמה הן על כתפי הטוקבקיסטים והן על כתפי עורכי האתרים, אחריות לדבריהם שמעתה – כך על פי החוק – תישא גם אחריות פלילית או אזרחית. זוהי הצעת המשך לחוק הטוקבקיסטים הקודם של חסון, בו רצה לחייב כל טוקבקיסט בהזדהות מלאה.

ראשית, ההגדרה של אתר אינטרנט שייכלל בהגדרות החוק היא: אתר שיש לו מעל 50 אלף כניסות ביום. האם מדובר ביוניקים? האם מדובר בדפים נצפים? בסך הכניסות – כולל רפרושים וגולשים חוזרים? האם מדובר רק בכניסות מהארץ?

שנית, פתאום אתר מוגדר כגוף עיתונאי על סמך כמות הכניסות (מה שזה לא יהיה) שלו. כלומר, גם אתר הילדים טיפו יכול להחשב כעיתון, אם יש לו יותר מחמישים אלף כניסות. ומה לגבי הבלוג שלי? אין לי, אמנם, 50 אלף כניסות ביום. אבל לישראבלוג יש, וכיוון שהבלוג שלי הוא בסך הכל "דף נצפה" בישראבלוג – שלו יש חמישים אלף כניסות ביום – אז גם אני עלול להחשב כגוף עיתונאי, ולכן אתם – המגיבים – עלולים להחשב כטוקבקים בעלי אחריות פלילית. 

בית המשפט, ברוב חכמתו, קבע ב"הלכת אבנרי" כי יש לתת משקל רב יותר והעדפה לחופש הביטוי, על פני הפגיעה בשמו הטוב של אדם. הרציונל מאחורי הקביעה הוא, שחופש הביטוי הוא ערך מקודש ויש לשמור עליו בכל מחיר, ולכן יש להעדיף תרופה מתקנת בדיעבד – פיצוי במקרה של הוצאת לשון הרע – על פני שלילת חופש הביטוי מלכתחילה.

אם ניקח את הלכת אבנרי, ונראה את יישומה הלכה למעשה בטוקבקים, אזי עד כה היא התקיימה באמצעות עיקרון "הודעה והסרה": כאשר אדם היה נפגע מפרסום כלשהו באתר (על ידי תגובה או טיקבוק), הוא יכול היה לפנות לעורך האתר, ועליו היתה מוטלת המשימה לברר ולראות האם באמת מדובר בפרסום פוגעני או לא, ובמידה וכן – הוא היה צריך להסיר אותו מן האתר תוך פרק זמן סביר. משהוסר הפרסום הפוגע – לא הייתה עוד עילת תביעה למתלונן, ואם בחר העורך שלא להסיר את הפרסום (מתוך חשיבה שהוא אינו פוגע) – אזי כאן היתה מתקיימת הלכת אבנרי: ישנה העדפה לפרסום, עד אשר ייקבע על ידי בית המשפט שהוא מוציא דיבתו של התובע.

בהצעת החוק החדשה, אין שום זכר לעיקרון ה"הודעה והסרה", שבו השתמשו עד כה. הוא נעדר לחלוטין, ובמקומו מוטלת אחריות אבסולוטית ומלאה על העורכים. עליהם לוודא כי כל הודעה / תגובה / מאמר דעה או פרסום אחר, ש"רואה אור" באתרם, אינו מכיל לשון הרע.

זה אולי נשמע סביר, אבל בפועל זה כמעט בלתי אפשרי. כעורך אתר, אדע לרוב לסנן התלהמויות, איומים והשמצות – כשהן השמצות בעלמא. אבל כיצד אדע אם מאמר מסויים שמתפרסם באתר על ידי כותב אורח או גולש, מכיל מידע אמיתי או שגוי, שפוגע בנשוא המאמר? האם מעתה ייצטרכו עורכי האתרים להפוך לתחקירנים ולבחון כל כתבה וכתבה לעומקה, ולוודא כי כל דבר שנכתב בה – הוא נכון? הרי זה כמעט כמו לכתוב את כל המאמר מחדש!

גם אם רצונו של החוק החדש הוא, שהגולשים ייקחו אחריות על דבריהם ויפסיקו להשמיץ בתגובות, הרי הוא מחטיא את העיקר, פוגע בחופש הביטוי, מסרס את חופש העיתונות ומעל לכל – מראה כמה ההבנה של מחוקקינו באינטרנט – נמוכה. להתייחס ברצינות לדבריהם של טוקבקיסטים, כמוה כמו להתייחס ברצינות לילדים בגן שמקללים אחד את השני ב"הכל עובר עליך וקקה בידיך". רק מי שנעלב מזה, עלול גם להעלב מזה. ובכלל לא נגעתי בנקודה, שהחוק הזה עלול להוביל למבול של תביעות לשון הרע, שעיקרן בתכלס הוא עשיית עושר, וכך גם יעמיס על בתי המשפט.

כולי תקווה שהצעת החוק הזו לא תעבור, אבל, כדברי גיא ווסט: "במדינה פוסט-אידאולוגית שרק סיסמא ריקה מתוכן וגזענית כמו ציונות מעוררים את הזיקפה הלאומית, אף אחד לא יעשה משהו רציני והחוק המטופש הזה יצטרף לסדרה של חוקים מטופשים, המגבילים את החופש שלנו." והוא צודק (למעט ההערה על הציונות. ששם הוא טועה).

31 מחשבות על “אתה הבנת את זה, חסון?

  1. בדיוק מה שניסיתי להסביר היום לח"כ אסתרינה טרטמן בערב חדש שאמרה כמה היא בעד חופש ביטוי, כל עוד הביטוי הזה נעים לאוזן שלה.

  2. סליחה, באמת שלא עשיתי מספיק.

    לא שוחחתי איתו שעות על הנושא בפגישות אישיות,
    לא נסעתי כמה פעמים לכנסת,
    לא ישבתי עם מרכז מחקר ומידע כדי להסביר את הנזק,
    לא הרצתי מספיק באקדמיה,
    לא ארגנתי פוליטיקאים לצאת נגד החוק,
    לא שכנעתי אף אחד כמה החוק רע,
    לא דיברתי מספיק בתקשורת נגד זה.

    אני לוקח את האחריות.

    דנדוש צודקת, זה אני אשם.

  3. אוף.. דנדוש הסתבכה עם עצמה.
    שאלתי את עצמי איך יכול להיות שאחרי כל המאבק המטורף שלכם, לא עצרו את הדבר הזה.
    האם בית הנבחרים שלנו שם עלינו זין עד כדי כך גדול?

  4. סליחה, באמת שלא עשיתי מספיק.

    לא שוחחתי איתו שעות על הנושא בפגישות אישיות,
    לא נסעתי כמה פעמים לכנסת,
    לא ישבתי עם מרכז מחקר ומידע כדי להסביר את הנזק,
    לא הרצתי מספיק באקדמיה,
    לא ארגנתי פוליטיקאים לצאת נגד החוק,
    לא שכנעתי אף אחד כמה החוק רע,
    לא דיברתי מספיק בתקשורת נגד זה.

    אני לוקח את האחריות.

    דנדוש צודקת, זה אני אשם.

    רק שאני אהיה בטוח, קלינגר זה פולני נכון?

  5. ר"ש, בא לך לפתוח איתי סטארט אפ חדש?

    אפשר לשכלל את זה, לפתוח בלוגים פיקטיביים בבלוגוספירות, לפרסם שם השמצות – ואז לתבוע את הבעלים.

  6. מה יהיה מותר ומה יהיה אסור לכתוב בטוקבקים אם הצעת החוק תעבור?
    למשל: האם אני יכול לכתוב על מישהו שהוא מטומטם? ומה לגבי גנב?

  7. אני הרבה יותר מוטרד מאותן הצעות החוק שלבסוף מתקבלות ומתחקקות להן והן אינן עוסקות בנושאים פופלאריים ש"אנחנו" מבינים בהם. אולי כל הצעות החוק שלהם נבערות, מטופשות וכה חסרות הבנה בתחום כמו "חוק הטוקבקיסטים". ככה הן פועלים?

  8. יובל, האמת היא שאני חושב שרוב מי שכתב את זה – ואפילו אתה – קצת מחמיץ את הנקודה.
    הרעיון שהטוקבקיסטים צריכים לקחת אחריות על הטוקבקים שלהם הוא נכון. כנ"ל בעניין המו"לים והעורכים, שמטעמי רייטינג מעלים הרבה רפש – בזה אתה ואני מסכימים לגמרי, כמדומני.
    אבל הסיבה שלא היינו רוצים שיהיו חוקים בעניין הזה, היא לא רק שאנחנו לא חושבים שהמדינה צריכה להתערב בכל דבר, אלא גם שאנחנו לא מאמינים ביכולת של המדינה הזו לקיים מנהל תקין ומידתיות, ויודעים שהאכיפה כאן היא בדיחה – לטוב ולרע. כלומר, חוק כזה במקסימום ייתן עוד תירוץ לשוטרים כאלו ואחרים לעצור אנשים אבל לא יביא שום תועלת לאף אחד מהאנשים שבמצב הנוכחי טוקבקים באמת פוגעים בהם.

  9. שוקי,
    אני לא חושב שישרא-בלוג, המו"ל הגדול בישראל, צריך להיות זה שסנן את כל הבלוגים באתר (והתגובות שם).

    אמיר,
    חוק האפוד הזוהר, חוק איסור העישון, לא חסרים חוקים. בשביל זה צריך לבחור פוליטיקאים טובים יותר.

    דנדוש,
    דיברנו על זה לא מעט, היית טרודה כנראה בדברים אחרים 🙂

  10. קצת באיחור, אבל…

    האם תחת החוק הזה, מותר למישהו לכתוב, מתחת לכתבה על פוליטיקאי זה או אחר, שהוא מושחת? כלומר, אם אני כותב את זה, והוא תובע אותי, עכשיו אני צריך להוכיח שהוא מושחת באמת?! ומאיפה אני אמור להשיג ראיות?

  11. יובל, אני מסכים עם כל מילה שכתבת בפוסט הזה.

    ועוד דבר: כהרגלו, רזי ברקאי העלה אתמול או שלשום את ישראל חסון, ביחד גם עם עורך וואלה (או משהוא דומה, אני לא זוכר בדיוק).

    הבורות שמדגים רזי ברקאי בכל הנוגע לעניינים האלה מדהימה אותי כל פעם מחדש, ולצערי האנשים שהוא מעלה לא מצליחים, ואולי לא מנסים, להעמיד אותו על טעותו:

    1. רזי ברקאי חוזר על הטענה שהוא לא מבין למה אנשים צריכים להישאר אנונימיים, כל עוד הם לא, למשל, חושפים שחיתות. מישהוא צריך להסביר לו שאם מישהוא _רוצה_ להישאר אנונומי, אז זו זכותו לעשות זאת.

    2. רזי ברקאי היה יכול להיות שדר בגלי צה"ל העיראקית בתקופת שלטונו של סדאם חוסיין, ועדיין לא הייתה לו בעיה לומר את מה שהוא אומר. הוא אף פעם לא שואל שום דבר שהתשובה עליו היא משהוא שאנו כבר לא יודעים, ואף פעם לא מתעמת אם אף אחד מהמרואיינים שלו. אולי בגלל זה הוא לא מוסגל להבין למה אנשים (למשל אני) רוצים להיות מסוגלים להגיד דברים שלא ניתן יהיה למצוא אותם אח"כ באינטרנט ולקשור אותם אלי. אחרי הכל, מי שלא אומר כלום וכל התוכנית שלו מבוססת על ברברת חסרת כל אמירה לא צריך לחשוש משום דבר.

    3. הדבר שאמרת לגבי משמעות התגובות נכונה בצורה בלתי רגילה. זם גם דבר שאני העליתי בעבר, וזה עוד דבר שרזי ברקאי לא מבין. הוא לא מבין שאם למשל כתוב בטוקבאק "ראיתי את רזי ברקאי גונב קוטג' במכולת" (שזו דוגמע שאם אני זוכר נכון הוא זה שנתן אותה), אף אחד לא יתייחס אליה ברצינות, כי הקוראים מבינים היבט שהדבר חסר כל ערך ממשי. עד כמה שאני יודע, גם את זה לא הבהירו לרזי ברקאי.

    מעבר לזה החוק הזה אומלל בצורה בלתי רגילה בגלל האופן בו הוא מתקבל:
    כנראה שישראל חסון באמת לא מבין יותר מידי בדברים האלה, אבל גרוע מכך, המהלך שלא מרושע. הוא חבר במפלגה שהבטיחה לבחורים שלה לשים את המלחמה בפשיעה בקו החזית, ולהקדיש עצמה לנושא הזה. עד כמה שאני יודע, הם לא עשו כלום בעניין.

    במקום זאת, בוחר ישראל חסון, יוצא השב"כ המהולל, להתעמר באזרחי המדינה הזו, "לחנך אותם". לטפל בחוק הפיקדון שממן פושעים הוא לא מסוגל. להילחם בגנבי הרכב הוא לא מסוגל. להילחם באלימת הפושה בארץ הזו הוא לא מסוגל. מה הוא כן מסוגל? לבוא אלי ולומר לי איך אני צריך לדבר.

    הוא לא היחיד שמקדיש עצמו להשחתת הארץ הזו ולהתעמרות באזרחיה. גם השר לאיכות הסביבה, גדעון עזרה (גם הוא יוצא שב"כ), עושה את זה, למשל עם החוק להגבלת השימוש בשקיות הניילון: המדינה הזו מטונפת מכל כיוון, ומה האפס המאופס הזה בוחר לעשות? נכון, להטיל מס על שקיות ניילון. מה שאומר שבקרוב לפשע המאורגן בארץ יהיה עוד מקור הכנסה.

    מדינת ישראל היא באמת מדינה שנעשה שמגעיל לחיות בה, ולפחות עבורי יש גישה אחת שגורמת לי להרגיש טוב יותר:

    שיזדיינו כולם.

  12. יונתן – לפני שאתה שולח את כולם להזדיין מומלץ שתקרא מי כתב את הטקסט. אתה יודע, כדי שתדע עם כל מילה של מי אתה מסכים.

  13. יש עוד חור קטן בהצעה: מה הוא אתר אינטרנט? האם כתובת IP הוא אתר אינטרנט? אם ככה אני אחראי למה שכל אחד מהלקוחות שם אצלי על השרת. האם כתובת דומיין היא אתר אינטרנט? אם כן אני אחראי על כל מה שלקוחות שלי שמשתמשים בסאב דומיין name.mustigman.com כותבים? (ביחד הם מעל 50 אלף יוניק). האם דף ספציפי הוא אתר אינטרנט? אם ככה אין בארץ שום אתר עם טוקבקים שעומד בקריטריון…

  14. MrM,

    נכון, גם זו בעיה, אבל אני לא חושב שהיא כל כך רחבה כפי שאתה מציג (כתובת IP או Subdomain). האיתי אומר שמה שמגדיר אתר נפרד הוא הבעלים של אותו אתר:

    אם יש אתר X, ויש לו בעלים ספציפי Y, אז זה לא משנה על איזה אתר הוא מתארח או באיזה דומיין על הוא נמצא.

  15. MrM, זו כמובן טענה נכונה, ברם אם זכרוני אינו מטעה אותי – כדי שייווצר "לשון הרע" כהגדרתו בחוק, הוא צריך להישמע (או להיקרא) ע"י יותר משני אנשים. (סתאאאם 🙂 ).

    יונתן – תודה. צחוק הגורל, שבפעם הקודמת שההצעה עלתה לדיון, רזי ברקאי ראיין בין היתר אותי – כבלוגר שמתנגד לחוק, ובדיוק העלה את אותה הדוגמא, על "רזי ברקאי גונב קוטג' מהמכולת".

  16. כמובן. יתרה מזאת, אם זכרוני אינו מטעני, ציינתי בפניו שאם אכתוב כזה טוקבק הוא לא יצטרך להימחק ואוכל להתגונן מאחורי טענת "אמת דיברתי", משום שאם אכתוב שראיתי את רזי גונב קוטג' מהמכולת – אזי הוא כנראה באמת גנב אותו!

  17. אוקיי, אבל לא מדויק. כי ההנחה היא שאנשים יכתבו שהם ראו את רזי גונב קוטג' למרות שלא ראו. שזה שקר. והטענה היא שטוקבק כזה הוא חסר כל חשיבות (כפי שהבהרת).

  18. ואתה (שוב) – צודק.
    וכיוון שלטוקבק אין אמינות, אז הוא גם לא יכול להוות לשון הרע, כי אף אחד לא מתייחס לתוכן המובא בו ברצינות ובאמונה שהוא נכון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *