נכנסתי לאתר של אורלי לראות מה התחדש בעולם התוסס של הווב 2.0 ומצאתי שתי חברות (ודאי יש עוד 200) המציעות לי לשתף את החיים שלי, בזמן אמת, עם כל החברים שלי.
השירות הראשון, בעל השם המתאר סוג של נזלת כרונית, Zannel, מציע לי לפרסם קטעי וידאו, תמונות וטקסט באמצעות הטלפון הסלולרי שלי ולהתחיל ב"שיחה מיידית". השירות השני, SlifeShare, מציע לי הצעה אטרקטיבית במיוחד: להתקין איזו תוכנה על המחשב שתגרום לכך שכל מה שאני עושה על המחשב (רואה קטעי וידאו, מאזין למוזיקה וכדומה) יועבר מיד לערוץ שלי ב-SlifeShare כך שהחברים שלי יוכלו לדעת מה אני עושה בזה הרגע! ממש עכשיו!
הרציונל של השירות השני מעניין במיוחד. מדוע להשתמש ב-SlifeShare, מועלית השאלה באתר, ומיד מגיעה התשובה: "יש לכם הרבה חברים. לשמור על קשר איתם זו עבודה קשה".
הנה שתי קביעות לגמרי לא מבוססות שבעידן הווב 2.0 מנסים למסמר אותן כאילו היו אמת. ראשית, אין לי הרבה חברים (מפתיע, נכון?). ושנית, אני לא מגדיר את "המטלה" של לשמור איתם על קשר כ"עבודה קשה".
אני מודה שאני מתקשה להבין את מי שרוצה לשתף את חייו בזמן אמת עם כל העולם. אין ספק שישנם אנשים (צעירים בעיקר) שעבורם זה בסדר גמור לחיות חיים שקופים. בעוד שאני מסוגל להבין שיש דברים שאני לא מבין, אני מתקשה להבין מה היתרונות בסוג הזה של סגנון החיים. מה מרוויחים האנשים השקופים? מדוע עדיף להיות שקוף מלהיות בלתי-שקוף? האם הם יותר מקובלים? האם הם מרגישים יותר מחוברים? או שאולי הם חיים כך כי "ככה זה היום"?
האשליה המתוקה שלמישהו אכפת מה אני עושה עכשיו…
שלוש מחשבות אקראיות על הנושא:
1. אתה כותב שאין לך הרבה חברים, אבל איך אתה מגדיר חבר? בכתבה הזו נטען כי מהפכת הפרטיות היא השבר הבין-דורי הגדול ביותר מאז מהפכת הרוקנ'רול, וכי תפיסת הפרטיות של אנשים צעירים שונה לגמרי מתפיסת הפרטיות של הדור שעבר את גיל 30. לדעתי מדובר גם בתפיסת החברים, או בתפיסת היחסים הבין אישיים.
2. אם זה נכון, ובאמת מדובר במהפכה ובתפיסות שונות לחלוטין, ייתכןשלעולם לא תבין את התשובות לשאלות שאתה שואל.
3.בהמשך לנקודה הראשונה, בפוסט הזה, אופטימוס אפריים כותב שאסור לערבב מעגלי חברים. גם זה קשור לנושא – לתפיסה של חברים, ושל יחסים בין אישיים.
אלו רק שלוש נקודות אקראיות. אני צריכה לחשוב על זה.
אני לא בטוח שלחברים שלי יהיה אכפת אם אני גולש עכשיו בעולם הסקס של ענת,כותב שטויות בגלוב, או מחפש וויברטור פנס בזאפ(כן גם לחגבים יש צרכים).
יובל, אני יכול להגיד לך שכמשתמש צעיר שאליו מיועדים רוב השירותים המטופשים האלה, אני לא מבין גם מה העניין הגדול בלהיות כזה שקוף(אבל בכל זאת אם להודות על האמת אני לא משתמש כזה חברתי,אין לי לא פייסבוק ולא מייספייס ואפילו לא "מקושרים").
ההקשר היחידי שאני יכול לחשוב עליו בעניין של SlifeShare זהו הקשר הפוזה, וזה מזכיר לי בעיקר את הערסים שנוסעים בעיר עם רמוקלים בפול ווליום.
דולי – אני מכיר את הכתבה בקישור הראשון שלך. כתבה מרתקת – נתתי לסטודנטים שלי לקרוא אותה כי אני חושב שלא רק שהיא מרתקת היא גם חשובה.
התשובה של הכתבה לשאלה שלי היא ש"ככה זה היום". כפי שכתבתי, בעוד שאני מסוגל להבין ש"ככה זה היום", אני מתקשה להבין את היתרונות ב"ככה הזה" ועדיין מנסה להבין אותן. ואולי באמת אין לי סיכוי להבין את התשובות לשאלות – למרות שבינתיים עוד לא קיבלתי תשובות.
אולי לחברה השנייה יש שימוש יותר מציאותי: חברות יתקינו את זה על מחשבי עובדיהם כדי לומר להם: הי, אנחנו רואים מה אתם עושים, אז חלאס עם הסוליטר. לתכנת. צ'ופ צ'ופ.
הבנתי. השאלות שלך יוצאות מאיזשהי נקודת מבט תועלתנית: מה התועלת בתפיסה החדשה? אני לא בטוחה שזו הזווית הנכונה לגשת ממנה לנושא, אבל (כאמור) אני עדיין חושבת על זה.
אולי אפשר לענות דרך שאלה אחרת:
מה התועלת בלהתלבש באופן חשוף?
אני יכולה לחשוב על כמה סיבות אפשריות. יש שמבקשים את תשומת הלב, יש שרוצים להשוויץ או פשוט להיות גאים בגופם (בהשאלה: בטעם המוזיקלי או התרבותי שלהם, המתבטא באתר שהם גולשים אליו, או דווקא כמו בטוויטרים למיניהם "אני משוויץ גם בפעולות היומיומיות שלי"), ויש שסתם חושבים שזה יפה להם ומחמיא 🙂
או שאולי שווה להפריד בין "למה אני רוצה לחשוף הכל לזרים" לבין "למה אני רוצה לחשוף הכל לחברים שלי". זה די ההיפך מלשבת בחושך ולחכות שהם ייתקשרו.
הקטע הוא שגם אם היו לי הרבה חברים וגם אם זה היה מבחינתי עבודה קשה לשמור איתם על קשר, הרי שכל המיזמים המעפנים האלה רק הופכים את זה להרבה יותר קשה, לא? אם לכל החברים הרבים שלי יהיה חשבון ב-lifeshmegege הזה אז אני אצטרך לבלות את כל היום בלראות מה הם עושים ובאיזה קטעי וידאו הם צופים, אחרת הם יעלבו שאני לא טורח לבקר ב-lifeshmegege שלהם.
יותר מעניין לדבר עם חברים, לשמוע את דעתם לטעמי מאשר לראות מה הם עושים.
אם הייתי רוצה לראות מה אנשים עושים הייתי רואה תוכניות ריאלטי, או לחלופין מתישב בצד בתחנת רכבת\אוטובוס.
היתרון הוא להפוך את החיים לתוכנית ריאליטי.
כי חיים שאין להם תיעוד הם לא חיים מעניינים, הם לא חיים ראויים; ספק אם הם קיימים בכלל.
כי המתוּוך הוא האותנטי, והתקשורת היחידה היא תקשורת המונים.
כי אנחנו חיים בתרבות של ראווה.
דרך אגב, יובל – באיזה גיל דנה הצטלמה לסרט הווידיאו הראשון שלה? שבוע? יומיים? שתי דקות?
טוב. חשבתי על זה. השאלה הנכונה, לדעתי, היא לא "מהי התועלת העולה מחיים שקופים" אלא "מהו המעמד האונתולוגי של חיים שקופים". אני מסכימה עם מרמיט שמבחינת הדור הצעיר החיים השקופים הם חיים שהממשות שלהם רבה יותר, ונכון שהם נתפסים, באופן שאולי נראה לנו מעוות, כאותנטיים יותר, אבל אני לא מסכימה שזה רק עניין של ראווה. אין ספק שהנראות משחקת כאן חלק גדול, אבל הנראות הזו היא לא ראווה במובן הגי דבורי. להיפך. הנראה, במיוחד ברשת, מכיל הרבה תוכן שהוא מעבר לצורה חיצונית. אפשר אפילו לראות בזה את ההיפך המוחלט מראווה – הייצוג העצמי מורכב לא רק מהמראה שלי, אלא מהפעילות שלי, מהתוכן שאני מייצר, מהאתרים בהם ביקרתי, וכד'. מכאן נובעת אובססיית התיעוד: אני מייצר דימוי, או ייצוג שלי, שנשאר, שמשאיר חותם שרמת הממשות שלו גבוהה מרמת הממשות של הקיום החולף שלי. מעבר לכך, אפשר לנסות להסתכל על זה גם מהכיוון של האותנטיות – החיים השקופים הופכים אותי לייחודי, אני לא עוד "אנונימי56". אני מערכת ייחודית של תגובות, ותוכן ופעולות, שכולן מתקשרות לדמות קוהרנטית וייחודית אחת.
זה מתחיל להיות ארוך מדי לתגובה, נכון? אני אשתוק עכשיו.
לשתף את כולם במה שאני צופה עכשיו? בכל פעם אני מקפיד למחוק את ההסטוריה של הקבצים שפתחתי כדי שאשתי לא תראה באיזה קבצים צפיתי בלילה ועכשיו אני אמור לשתף את כל העולם? עדיף לשלוח אסאמאס לאימא שלי, לבוס, לקולגות ולחברות של אשתי, "אני מאונן עכשיו" ודי, לא?