מזל שוולווט הפנתה אותי לדבריהם של דב אלפון ויון פדר בכנס איגוד האינטרנט הישראלי. למרבה ההפתעה, השוק, ההלם והתדהמה, שני עורכים ראשיים בעיתונות הממוסדת לא חושבים שתוכן הגולשים שווה משהו. דב אלפון, שמונה ממש לפני חמש דקות לעורך "הארץ" (וגם היה פעם קפטן אינטרנט), חושב ש-10,000 בלוגרים שווים פחות מ-400 העיתונאים שעובדים ב-"הארץ". לא יכולתי לעצור את עצמי וחישבתי מייד שעיתונאי ב-"הארץ" שווה 25 בלוגרים בממוצע. ברור שיש בעיתון כתבים ששווים יותר, אולי 100 בלוגרים, ויש כתבים ששווים פחות. אני בטוח שיש כמה עיתונאים מתחילים, אולי כאלה שעוד לא סיימו את התואר היוקרתי שלהם בתקשורת, ששווים מקסימום 12 בלוגרים.
אגב, אם, נגיד, יש עיתונאי ב-"הארץ" שכותב בלוג, אז זה יוצר פרדוקס שעלול לסכן את שלמות החללזמן! אסור שזה יקרה.
אחרי שהשמיע הערה מתחכמת ומזלזלת ב-Web 2.0 (ומיחזר למעשה את דבריו מיוני 2007), פנה להשמיץ את הרשתות החברתיות ואת טוויטר, וכרך אותם ואת הבלוגים תחת הכינוי "פיתוח סקסי של ICQ". הוא אומר – כל הכסף של ההיטק נמצא היום ב-Web 1.0, כל מה שהוא Web 2.0 מת, ו-Web 3.0 הוא סוג של ICQ מפותח. בכך אישר למעשה את השמועה כי יש לו פטיש חזק ל-ICQ, וכן גרם יותר נחת לד"ר אשר עידן מאי-פעם.
יון פדר, עורך Ynet, נשא גם הוא דברים בכנס. כעורך הראשי ואחד ממקימי אתר האינטרנט הפופולרי ביותר בישראל, הוא מאמין שמישהו צריך לשלם על תכנים באינטרנט (מעניין אם זה יחדש את חרושת השמועות על כך שבקרוב יעלה כסף להיכנס ל-Ynet). לדבריו, גם ויקיפדיה (אולי מיזם תוכן הגולשים הגדול והמצליח ביותר אי פעם) תהפוך בעתיד לחורבות מרקיבות, כי האנשים שחשים היום צורך לכתוב ערכים לא יחושו בעתיד את הצורך הזה. האם יתכן שיש קשר בין זה ובין המחיר שנגבה עבור מנוי לאנציקלופדיה של Ynet?
בסך הכל, זה שהדברים צפויים לא מפריע לי להיעלב מהם. כל הדברים שכותבים אני, חבריי לגלוב, עמיתי בבלוגוספירה ובויקיפדיה וגם מי שרק מגיב – בעיני האנשים האלה, זה לא יותר מכמה טוקבקים או התכתבות ב-ICQ. אלפון ופדר חיים בעולם בו מתי-מעט מואילים, תמורת תשלום צנוע, להעניק מחוכמתם להמון הצמא לידע. אני נזכר בנזירים יודעי קרוא וכתוב בימי הביניים, שכילו את ימיהם בהעתקת ספרי קודש ובהטפת מוסר לאיכרים הנבערים – ובמה שקרה לשליחות הקדושה אחרי שגוטנברג המציא מה שהמציא*, ופתאום הקריאה והידע הפכו נחלת הכלל. האם הם פוחדים ממהפיכה דומה שתהפוך אותם מיותרים? אני חושב שלא. הם בטוחים שתמיד נצטרך אותם, ורק מחכים שסוף סוף נבין את זה.
כדאי לקרוא גם:
- גל מור על הזלזול בהתקדמות הבלתי פוסקת באינטרנט. יש בזה הרבה אמת, אני רק מסתייג מההיצמדות למספרים של 2.0 ואחר כך 3.0 וכו'.
- סקירה של The Marker על דברי אלפון ופדר בכנס, מקור רוב הציטוטים שהבאתי.
- עידן באנקדוטות מצטט ומדגים, באמצעות עמית כנעני בתפוז, שהרשת פנים רבות לה. זה גם ICQ, אבל לא רק.
* בהערת אגב אוסיף שפלטפורמות ניהול התוכן הנפוצות קוראות לעצמן בשמות השואבים מהמצאת הדפוס – כמו Movable Type או WordPress.
אם כן, לפי הטבלה המחזורית עליה מתבססים העורכים הללו,
אין יותר נמוך מלכתוב טוקבק בבלוג.
הטיקבוק הזה שווה, בטור הגיאומטרי היורד
100 מליארד בחזקת 100 מליארד
פחות שתיים.
גם שיא שלילי הוא שיא.
אונה לכם.
מעניינת ההשוואה בין המלחמה שמנהלת המדיה המסורתית בהתפתחויות הטכנולוגיות, ובמשמעותן על מהות המודל העיתונאי לבין התנהגות המדיה המסורתית בחו"ל. אני תוהה האם זה רק עיכוב בהפנמת המשמעויות ובאימוץ הדפוסים החדשים מהמדיה האמריקאית או שיש כאן תופעה תרבותית נפרדת.
לאלפון ופדר (ולאנשי מדיה אחרים) אני ממליץ לקרוא את המאמר הזה. בשורה התחתונה: מדיה מסורתית שתאבק בהתפתחות של הרשת במקום להשתלב בה – סופה להיעלם.
רוגל – זה שילוב בין פיגור קל אחרי ארה"ב לתרבות מקומית ייחודית.
זה מה שקורה כשאנשים מרגישים בטוחים בעמדה שלהם – הם מתחילים לזלזל בתחרות.
ואגב, Web 3.0 זה לא ICQ מפותח… זה ICQ מפותח!
*הערה קטנה – ממתי תואר בתקשורת יוקרתי? זה אחד התארים הפשוטים ללמידה [מנסיון] ויש כמונו כמו זבל.
צריך להזכיר שלעיתוני ארה"ב יש בעיה קשה בגלל Craigslist, ודווקא בארץ מודעים לזה ו-Ynet מתמודד בתחום בהצלחה רבה. מצד שני, יש מגזינים שמעבירים את אתרי החדשות שלהם לדרופל (פרויקט קוד פתוח – נתמך על ידי הקהילה – בלי שישלמו כסף) ונוטשים את תוכנת Vignette שטמקא כל כך מחבבים, ושעושה צרות ל-2-3 גיקים שמשתמשים בפיירפוקס. הכל קשור.
תמר [כלשהי]: לעיונך.
ר"ש – לא תמיד אפשר לקרוא טון דיבור
את הציטוט הביאה וולווט מהפוסט שכתבתי – רק שים לב לסיפא של דבריו – "סיים בקריצה כי אמר זאת כדי להפיח חיים בדיון."
וייאמר לזכות דב אלפון ויון פדר ששניהם מאוד מודעים לדיון ותפסו עמדה פרובקטיבית יתר על המידה. שניהם אף אמרו זאת בצורה כזו או אחרת. וכמו שזה נראה הם הצליחו.
אם זכרוני אינו מטעני, ווינט ניסו פעם לגבות כסף עבור האתר שלהם. הניסוי הצליח כל כל טוב שעד היום האתר חינם להפליא.
לגבי וקיפדיה, ושוב רק מהזיכרון, שמעתי משהו על גוגל שמקימה מיזם שמתחרה באינציקלודפיה הפתוחה. גוגל גילו שוקיפדיה היא הלינק הראשון לאינספור מושגים, והם רוצים שהלינקים האלו ישארו בשליטתם. כך שאני לא ממש חושב שאנציק' ווינט תנצח גם את ויקי וגם את גוגל.
אולי רק בבית של יון פדר. אבל אני חושב שהוא מקבל את המנוי בהנחה.
קשה לי להאמין שפדר לא מכיר את הניסוי הלא מוצלח של ניו יורק טיימס לגבות כסף עבור התכנים של כותבי הטורים שלו, שהסתיים בביטול. ומצד שני, בעצם, מה זה בכלל ניו יורק טיימס.
גוטנברג לא המציא את הדפוס. הוא פשוט גנב את ההמצאה הזאת מהסינים.
לא היתה עליה ניכרת בקריאה ובכתיבה אחרי גוטנברג. כלומר, היתה עליה אבל היא לא היתה מיידית, היא נמשכה מאות שנים- וגם אז, בצרפת ערב המהפכה פחות מרבע מהאוכלוסיה ידע לקרוא, שלא לדבר על לכתוב.
המהפכה של גוטנברג היתה אחרת. לפניו, כדי להוציא ספר, היית צריך לשחוט עדר כבשים בשביל הקלף, לעבד את הקלף במשך כמה שבועות, לקחת מישהו שהתאמן על כתב יפה במשך שנים, לקוות שהוא לא יעשה יותר מדי טעויות ולתת לו איזה חצי שנה. כל זה נתן לך עותק אחד של ספר, שזה נחמד אם אתה בספרייה מנזרית, אבל לא ממש טוב להפצה המונית.
גוטנברג לקח את אותו הטקסט, ובהרבה פחות מאמץ ייצר מאות עותקים. זו היתה המהפכה. לותר, ששמו נקשר במהפכת הדיו, היה בדיוק אותו נזיר נבער שהטיף להמונים עליו דיברת. רק שהפעם, הוא היה יכול להפיץ את דבריו בכל גרמניה (ומעבר לה) במהירות שהיתה בלתי אפשרית 75 שנה קודם לכן.
ראוי לציין שרב המכר ההיסטרי של הדפוס לפני לותר היה ה-Malleus Maleficarum, שכתבו שני אינקוויזיטורים כמדריך לציד מכשפות. הספר הזה, אמנם, הרג כנראה פחות אנשים מהטקטסטים של לותר, אבל בכל זאת יש עליו כנראה כמה מאות אלפים. גוטנברג לא שבר את יכולת החנק של האליטה התרבותית; הוא חיזק אותה.
שוקי – מה שהיה לסינים היה שונה. תחריטי אבן ועץ היו גם במערב הרבה לפני גוטנברג.
יוסי – ברור שה"פתאום" הוא רק עניין רטורי, וזה לקח הרבה זמן. הנקודה היא שללא הדפוס, זה לא היה קורה לעולם. אגב, לא אמרתי שהנזירים נבערים אלא להיפך, וזה בדיוק העניין – הם נהנו ממעמד גבוה בזכות הידע שהחזיקו אצלם ולא ששו לחלוק בו עם שאר האנושות. לא היינו שומעים על לותר לעולם, כאמור, לולא היה יכול להפיץ את רעיונותיו בצורה רחבה.