על חשיבות הכתב, העברית ובן-יהודה

בימים אלו אני עסוק, בין השאר, בכתיבת מאמר באנגלית ואני נאבק בשפה הזו, שחשבתי שאני שולט בה, באופן שלא האמנתי שאי פעם אאלץ להיאבק בה.

היום הביא לי חבר טוב, ד”ר עמית פינצ’בסקי מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, ששימש כמנחה הסמוי בעבודת הדוקטורט שלי, ספר באנגלית העוסק בהיסטוריה של השפה האנגלית (Spell Bound מאת ג’יימס אסינגר). מיד התחלתי לקרוא בו. את ההקדמה לספר מקדיש המחבר לחשיבות הכתב כטכנולוגיה בפני עצמה.

אסינגר כותב על הכתב כהמצאה הגדולה ביותר של המין האנושי (גדולה אף יותר מהשפה עצמה), שמאפשרת להותיר שפות מדוברות בחיים. הדוגמה הבולטת לכך, כך על פי אסינגר, היא העברית. שפה בה דיברו באופן שוטף עד המאה השלישית לפני הספירה עד שבהדרגה היא הוחלפה בשפה אחרת: ארמית, שהיתה שפת האם של אחד, ישוע הנוצרי.

בשלב שבו ישו הסתובב באזור, מספר אסינגר, העברית היתה שפה מתה בכל הקשור לשפת דיבור יומיומית. היא שרדה רק במקום אחד: בברית הישנה. תריצו את השעון קדימה עד לשנת 1880, אומר אסיגנר, אז ציוני אחד בשם אליעזר בן יהודה, מבין שהיהודים שחוזרים אל ארץ ישראל זקוקים לשפה בה ינהלו את “עסקי החיים”. הוא לוקח את התנ”ך המורכב מאוצר מילים הכולל 7,704 מילים בלבד, ומחייה אותה. הוא ממציא אלפי מילים שהראשונה שבהן היא “מילון”.

כולנו מכירים את הסיפור על אליעזר בן-יהודה, אנחנו גדלים עליו כילדים. ועדיין, רק כאשר קראתי את התיאור באנגלית ואת ההתפעלות האינסופית של אסינגר מכך שאדם בודד לקח שפה שהיתה חיה רק על הנייר והצליח להחיות אותה הודות לטכנולוגיה של הכתב, נחתה עליי ההכרה של המפעל האדיר של בן-יהודה, מפעל שהודות לו כולנו כאן מדברים, מתבטאים ובעיקר כותבים – כאן, גם כאן כותבים – בשפה שהיתה גוויה במשך קרוב לאלפיים שנה.

היש מפעל חשוב מזה, מרכזי מזה, לעצם הגדרתנו כישראלים?

http://il.youtube.com/watch?v=bYoLK9Jaq34

(ולמי שמעדיף את הגרסה של השיר בקולו של מתי כספי)

27 מחשבות על “על חשיבות הכתב, העברית ובן-יהודה

  1. זו שאלה מרתקת, איך היתה נראית ישראל לולא אליעזר בן יהודה? האם היינו מדברים היום רוסית או גרמנית? או שאולי מישהו היה מחייה דווקא את הארמית…

  2. בלי לזלזל במפעל העצום של אליעזר בן יהודה, העברית לא לגמרי שקטה על שמריה במשך אלפיים שנה. העברית של המשנה היא לא זו של המקרא, והעברית של ימי הביניים והעת החדשה רחוקה מלהיות גוויה (לפחות בכל הנוגע לכתב ולחידושי לשון).

  3. גרימו – רק שכמעט אף אחד לא דיבר בשפה הזו (אני כותב “כמעט” כי אני לא בטוח ש”אף אחד” לא דיבר בה, ועדיין היא בוודאי לא היתה שפת יומיום).

  4. דיבור בה עשו בשעת התפילה והקריאה בתורה. אפשר לראות את השינויים שהתפתחו בהבדלים בין הגייה אשכנזית, הגייה ספרדית (שכולנו משתמשים בה היום) והגיה תימנית.

  5. יובל,
    היה שימוש בשפה העברית.
    אני קורא עכשיו את הפוסט שלך שוב פעם ואני שם לב – “עברית היתה שפה מתה בכל הקשור לשפת דיבור יומיומית.” זה נכון. החבר’ה דיברו גרמנית, רוסית, פולנית – עברית, גורנישט. אבל חשוב לזכור שהעברית הייתה חלק מהעולם החברתי והקהילתי, בין אם דת ובין אם בתרבות, ככה שהיא תמיד שכבה בתודעה היהודית.
    אגב, אחת הטענות הפוסט-ציוניות היא שהעברית היא שפה מומצאת, שלא היתה לה אחיזה, ושהיא, בדיוק כמו כל התודעה הלאומית – פיקציה גמורה.

    חוץ מזה, גם אני חשבתי שאני שולט יופי באנגלית.
    ואז התחלתי לקרוא את Being and Time של היידגר והבנתי שאני מאוד רחוק מזה.
    🙂

    שבוע טוב!

  6. יהו – אני חושב שאין ביני, בינך ואסינגר כל ויכוח.
    העברית היתה קיימת אבל קיימת בעיקר על הנייר. נכון שהשתמשו בה בזמן תפילה אבל בחזרה מבית הכנסת הביתה, המתפללים לא דיברו עברית. אני גם לא חושב שמישהו, לפני בן-יהודה, העלה על דעתו שהעברית תצא שוב מבין ספרי הקודש אל הרחוב. זו גדולתו האמיתית של המפעל של בן-יהודה וזו גם הטענה של אסינגר – שבן יהודה הפך שפה שהחיים היחידים שלה היו בכתב, לשפה שמדברים בה ביומיום.

    ואגב, היידגר הוא מתכון בדיוק לסימפטומים של פוסט-טראומה. עובד כל פעם.

  7. אנחנו חבים המון לבן יהודה ושאר בני תקופתו דוברי העברית, שנלחמו את מלחמת העברית והפכו את השפה הנפלאה הזו לשפת דיבור יומיומית. אבל ללא השימור והחידוש של השפה במשך אלפיים שנה החייאה כזו לא היתה אפשרית. בהחלט לא מדובר בשפה ששרדה במשך אלפיים שנה אך ורק בברית הישנה. לאנשים שכתבו וחשבו עברית בתקופה הארוכה הזו אנחנו חבים חלק עצום מאוצר המלים שלנו. מהחידושים של בן יהודה, לעומת זאת, אנחנו משתמשים רק בכשלוש מאות מלים.
    כל זה רק מחזק את הטיעון של אסינגר בדבר הערך הרב של הכתב לקיומה של השפה.

  8. אני לא מתמצאת בנושא, אבל יש דיון בלשני נרחב בנושא הקשר בין עברית מודרנית ובין עברית מקראית. טוענים שיש הבדלים בתחביר וגם בפונולוגיה (בהגייה). שמעתי גם כמה טענות מאוד קיצוניות, ביניהן שעברית היא בכלל פידג’ין שהפכה לקריאול (הלקסיקון מהעברית המקראית, אבל התחביר וההגייה אירופאיים, מכיוון שמחיי השפה היו אירופאיים). ואפילו שמשעתי שיש חוקר באוניברסיטת תל אביב שטוען שעברית מודרנית היא בכלל לא חלק ממשפחת השפות השמיות ומתנהגת יותר כמו שפה הינדו-אירופית.

    כאמור, אני לא מתמצאת בנושא, אבל זה נשמע מאוד מעניין.

  9. אני ממליץ לכם לעיין בספר “עברית שפה מדוברת” של פרופ’ הרמתי (יצא בסדרת האוניברסיטה המשודרת). הוא מתאר (ומביא עדויות) איך לאורך כל הדורות היו לא מעט אנשים שדיברו עברית והשתמשו בה, לא רק לתפילות אלא לתקשורת של ממש.
    הספר לא מונח לפני כרגע אבל הפוסט הזה בהחלט מדרבן אותי לרפרף בו שוב במהלך החג.

  10. אוף-טופיק: למיטב זכרוני, בעבר היה בגלוב פיצ’ר חביב: צויינה השעה בה נכתב הפוסט (ולא רק התאריך). יש יד מכוונת מאחורי ההיעלמות או שזו פשוט תאונת שדרוג מצערת?

  11. זכרתי משהו אחר, פשפשתי בויקיפדיה וגיליתי שזכרתי נכון: הטענה שבימי ישו לא דיברו כאן עברית היא טענה שהייתה נפוצה לפני מאה שנה. כנראה שהעברית שרדה כשפת דיבור לפחות עד המאה השנייה לספירה (לא שזה משנה את הטיעון העקרוני…)

    יהו – זה מאוד כיף להטיח האשמות בפוסט-ציונים ההזויים, אבל כמי שדי בקיא בהגות הזו, מעולם לא שמעתי את הטענה שלא דיברו בישראל עברית. מי טוען את זה?

  12. דרומי – זה היה אילן פפה.
    הטענה שלו היא ש”ייבוא” העברית הוא חלק מ”הנדוס חברתי” (ע”ע אריק הובסבאום) שנועד לגבש את זהות הישראלית ה”פיקטיבית”.

    אם זה מעניין אותך, המאמר הזה מופיע ב’ציונות:פולמוס בן זמננו’ בעריכת פנחס גינוסר ואבי בראלי.

  13. פעם למדתי כי את החייאת השפה העברית למדו גם הקטלנים בצפון ספרד כשהם באו להחיות את השפה שלהם אחרי ששנים ארוכות אסור היה להשתמש בה תחת משטרו של פרנקו. היום זו שפה רשמית בקטלוניה ובברצלונה.

  14. אם אינני טועה, בתקופת ישו עדיין דיברו עברית בארץ. הרי המשנה כתובה בעברית שמאוד דומה לעברית של ימינו והיא נחתמה בארץ אחרי תקופת ישו (שנת 200). האראמית נכנסה רק בתקופת הגמרא אחרי חורבן בית שני עם הגלות לבבל. (משנת 70 עד שנת 600). מעבר לזה, התלמוד הירושלמי כתוב בחלקו גם בעברית (וחלק בארמית גלילית ששונה מהאראמית של התלמוד הבבלי). כלומר, עד כמה שידוע לי ישו דיבר עברית שהיינו מבינים גם היום (אם כי המבנה התחבירי של המשפט השתנה מאוד כפי שכבר אמרו כאן.)

    ובהקשר לאב”י – אחד מהדברים המעניינים בנושא הזה זה איתמר בן אב”י שכשחושבים על זה אף אחד לא ידע אפילו באיזה מבטא הוא ידבר כשהתחילו ללמד אותו עברית…

  15. יואב – מה שאמרת נכון אך אינו מהווה הוכחה. גם בימי הביניים ואחריהם נכתבו ספרי שו”ת ופרשנות רבים בעברית, בכל התפוצות, וזאת מבלי שעברית תהיה שפה מדוברת.
    אני יכול להוסיף שבגלל הדמיון של היידיש לגרמנית, יהודים במרכז ומזרח אירופה היו לפעמים אומרים משפט או שניים בעברית כדי שהגוי לא יבין.

  16. יואב (16),

    לפי מסקנותיו הנוכחיות של המחקר הלשוני, בתקופת ישו דיברו עברית וארמית באזור יהודה, ואילו בגליל — אזור מגוריו ומוקד פעולתו העיקרי של ישו, לפי הברית החדשה — דיברו בעיקר ארמית.

    הארמית נכנסה כבר בתקופת הבית הראשון, כפי שמתברר מהתנ”ך. לפי הכתוב במלכים ב יח, שכבות השלטון ידעו ארמית, בעוד שהעם הפשוט ידע רק עברית (26 “ויאמר אליקים בן-חלקיהו ושבנה ויואח אל-רבשקה, דבר-נא אל-עבדיך ארמית–כי שמעים, אנחנו; ואל-תדבר עמנו, יהודית, באזני העם, אשר על-החמה. 27 ויאמר אליהם רבשקה, העל אדניך ואליך שלחני אדני, לדבר, את-הדברים האלה; הלא על-האנשים, הישבים על-החמה, לאכל את-חריהם (צואתם) ולשתות את-שניהם (מימי רגליהם), עמכם. 28 ויעמד, רבשקה, ויקרא בקול-גדול, יהודית; וידבר ויאמר, שמעו דבר-המלך הגדול מלך אשור”). לכן ברור שהארמית הייתה מוכרת ביהודה טרם חורבן בית ראשון.

    בית ראשון, כן? כי עשית קצת בלאגן עם אירועי החורבן. הבית הראשון נחרב בתקופת גלות בבל (586~ לפנה”ס). הבית השני נחרב בשנת ~70 לספירה. הגמרא נחתמה בסביבות המאה השישית לספירה.

    גם לאחר חורבן הבית שני דיברו עברית בחלקים מישראל. את המשנה, שנחתמה בערך בשנת 220, כתבו בעברית, ואלו — כנראה, כי קיימת ההנחה שבאזורים מבודדים המשיכו לדבר עברית גם לאחר מכן — היו ימיה האחרונים של העברית כשפה מדוברת בישראל. נמצאו אפילו מכתבים שנכתבו על ידי בר כוכבא מתקופת המרד הגדול (~132 לספירה), אשר חלקם כתובים בארמית ואחרים בעברית.

    לגבי העברית של ישו — אם אכן דיבר עברית כשפת אם ולא ארמית, הרי שחלק גדול מאוצר המילים שלו יהיה זר לאוזנינו, שכן הוא יהיה מורכב ממילים יווניות וארמיות רבות. יותר מזה, גם אם נבין את התחביר של שפתו — תוצאות קריאתנו טקסטים בני התקופה, ולא בגלל הזהות הרבה בין העברית הישראלית החדשה לבין העברית המשנאית ושאר ניבי התקופה — אז ככל הנראה, תהיה לנו בעיה גדולה בהבנת המבטא וזיהוי המילים השונות. ישנם הבדלים רבים בין העברית שלנו לניבי העברית של אז. בין השאר, בטקסטים אחדים של המשנה רואים חילוף בין מי”ם לבין נו”ן בסופי המילים, ולא רק בריבוי (“מלכין” במקום “מלכים”) אלא גם בעיצורים שורשיים. אחת מהשערות המחקר היא שזהו אנפוף תנועות בסופי מילים, באופן שמזכיר את הצרפתית של ימינו. במילים פשוטות, לא אמרו “שלום” אלא “שלון” מאונפף, לא “אדם” אלא “אדן” מאונפף וכו’. חוצמיזה, יש את העניין של הגיית העיצורים הגרוניים (א, ה, שני סוגי החי”ת ושני סוגי העי”ן), גזרות הפועל השונות (ל”א, ל”י ושאר סיוטי הבגרות בלשון), הגיית העיצורים הנחציים (צ, ק וטי”ת) ועוד הבדלים רבים.

    המבטא של איתמר בן אב”י, כמו כל מבטא אחר, משקף את הגיית הסביבה. מבטא, בגדול, לא צץ באופן עצמאי משומקום. זתומרת, המבטאים של אליעזר, דבורה וחמדה וכל האנשים שסביב לאיתמר הקטן, גם כאשר לא הייתה זו הגיית העברית אלא הגיית השפות הזרות, הם אלו שיצרו את המבטא של הילד העברי הראשון. כך, אם תשלח איטלקי ללמוד עברית בחדר עם מורה חרדי אשכנזי, תקבל ילד שמדבר איטלקית במבטא איטלקי, כי דוברי האיטלקית שסביבו דיברו כך, אבל עברית במבטא מזרח אירופי (“אולף, בייס” ולא “אלף, בית”) — והשפעות של המבטא האיטלקי, אני מניחה — כי דוברי העברית שסביבו דיברו כך.

    להשערתי — אבל לא בדקתי את זה, אז אל תתפוס אותי במילה — אליעזר עצמו, בגלל העדפתו את המבטא הספרדי, ציפה שאיתמר ידבר כך גם הוא.

  17. רק כדי לחזור ולהדגיש שהעברית לא היתה מתה כל השנים הללו:
    השו”ת נכתב כולו בעברית.
    – לכל אורך השנים נכתבו ספרים בעברית: שולחן ערוך (המאה ה-16), תרגום ספר הכוזרי (המאה ה-12, נכתב במקור בערבית באותה המאה), משנה תורה להרמב”ם (המאה ה-13) ועוד ספרים רבים.
    – פיוטים של שלם שבזי (המאה ה-17), יהודה הלוי ואיבן גבירול (המאה ה-11), האר”י (המאה ה 16), נכתבו כולם בעברית.

  18. ירון – אני רק חושב שאתה מחזק את הנקודה של אסינגר. העברית היתה שפה חיה על הכתב. נכתבו דברים בעברית, התפללו מתוך סידור שנכתב בעברית וכן הלאה. אף אחד לא דיבר בה כשפה שבה מתנהלים חיים. מהבחינה הזו, הכתב שמר על השפה בחיים. ועדיין כאשר אליעזר בן-יהודה ניגש לעבודה, היתה לו הרבה, הרבה מאוד עבודה.

  19. סתם תוספת ידע (יש שקוראים לזה פלצנות):
    בספר של גיל חובב סוכריות משמים נאמר שמשפחת בן יהודה המשיכה לקרוא לרחוב הסולל כך ולא החבצלת מפאת סכסוך עסקי עם עיתונו של איתמר בן אב”י. מאוד בוגר.

  20. אין כמו השפה שממציאים הילדים שלנו למשל ילדת כריכה( אמצעית סנדוויץ) יש עוד חבל שלא רשמנו. גם זה רעיון לתחרותתת

  21. כבר כמה שנים אני חושב שהפרויקט של בן יהודה ושותפיו הוא קצת כמו פרויקט אופן-סורס.
    יש שפת קוד שהיא פעילה לתחום מסויים, יש לה פוטנציאל, אבל היא קצת זנוחה.
    קבוצת גיקים נלהבים של שפה מתחילים לחקור אותה, יוצרים מחדש את התיעוד הלא קיים שלה, משלימים פערים, ממציאים מעקפים לבאגים (לפעמים קצת מוזרים), מוסיפים מרכיבים לא קיימים להתאמה עם הצרכים המשתנים, אפשר להמשיך את זה…
    והתוצאה – התרבות העברית החדשה.
    אני לגמרי מסכים איתך, אין מפעל חשוב מזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: