צומת של המון ספרים

פרופ’ מנחם פרי פרסם מכתב תוקפני למדי אותו שלח לממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן. טענתו, אם אני מבין אותה נכון, היא שרשת “צומת ספרים” מקדמת באופן ברור וגלוי את הספרים המתפרסמים בהוצאות שמחזיקות בבעלות על הרשת, היינו “כנרת-זמורה-ביתן” והוצאת “מודן”. אין לי כלים לשפוט האם תמונת העולם שפרי מצייר מדויקת אבל היא נשמעת עגומה למדי.

אסתי סגל מתייחסת בבלוג שלה לטקסט של פרי ומעלה נקודה נוספת:

חברים יקרים – 6,700 ספרים חדשים – המספר שכנראה יציין את יבולכם לשנת 2008 הוא מספר מפלצתי, לא הגיוני ונורא. 365 ימים בשנה, כלומר כ-20 ספרים חדשים ביום (כולל שבתות, יום כיפור ותשעה באב). המקום בחנויות מוגבל. מה לגבי הספרים הישנים? אלו שיצאו רק חודש קודם לכן? ואני לא מדברת על הקלאסיקות? ואיך אתם חושבים שהצרכנים יכולים לעכל את העניין? ספר הרי דורש זמן והשקעה מחשבתית, אז מתי בדיוק? אין לכם כבוד לספרים שאתם עצמכם מוציאים?

הודות לטכנולוגיות חדשות צנחו בשנים האחרונות עלויות ההוצאה לאור של ספר חדש. הירידה בעלויות מורידה את החסמים לכניסה לשוק. כאשר רק ארגונים גדולים יכלו להעסיק גרפיקאים במשרה מלאה, הם היו הבודדים שציידו את המנכ”לים שלהם במצגות שקפים יפות (ויבורכו כל אלו שזוכרים שפעם היה כזה דבר, שקפים, שקופים כאלו, ששמו אותם, על מקרן שקפים כזה. הממממ). בעידן של “פאוורפוינט”, כל אחד יכול. אבל האם זו לא בדיוק הנקודה? שהרי גם בעידן ה”פאוורפוינט” רוב המצגות הן בנאליות ומשמימות מכאן שלא כל אחד יכול, לא באמת. מצד שלישי, מי יאמר כעת למיליוני המשתמשים בתוכנה: “שמעו, המצגות שלכם זה זוועה. זה ממש יותר מדי. תפסיקו עם זה!”?

מכאן שהשאלה האמיתית היא האם מישהו יכול ו/או רוצה להכניס את השד לבקבוק ולהחליט שמעתה הוא מפעיל כללים נוקשים יותר על הוצאה לאור או שמא במצב של שוק משוקלל (פחות או יותר) אם הוצאה לאור אחת תחליט להדק את החגורה, יצוצו חמש הוצאות לאור אחרות שיגידו לכותבי הספרים (טובים ורעים כאחד): בואו אלינו, אנחנו נפרסם.

נכתבו 30 תגובות לפוסט “צומת של המון ספרים”

  1. עומר:

    מעולם לא היתה לי דרך להבין אם ספר חדש הוא טוב או לעקוב אחרי קצב ההוצאה שלהם, גם לפני שהיו 6700 ספרים בשנה. בגלל זה הספרים שאני קורא נחלקים לשלושה חלקים:

    1. קלאסיקות שרציתי לקרוא מקדמת דנן.
    2. ספרים שכתבו סופרים שאת יצירותיהם הקודמות אהבתי.
    3. ספרים שעליהם ממליצים לי חברים.*

    יכול להיות שאפשר לקשר את כמות הספרים לכמה פוסטים אחורה, לזנב הארוך. מתישהו, מישהו ירצה כל אחד ואחד מ-6700 הספרים.

    * אם מישהו רוצה להמליץ, אגב, על איזה ספר באמת יוצא דופן, אני אשמח לשמוע.

  2. מיס מארפל:

    אני לא מבינה את הטענה של הגברת סגל. יש יותר מדי ספרים? וקשה לצרכנים לעכל יותר מדי ספרים? זאת טענה שאפשר להחיל בערך על כל דבר. יש יותר מדי מוסיקה חדשה, יותר מדי סרטים, ובהחלט יותר מדי ערוצים בטלוויזיה. אז מה? הצרכן אדיוט עד כדי כך שהוא לא יכול לדעת מה טוב לו? מה הוא אוהב? מה הוא רוצה? מה מעניין אותו? קצב הקריאה האישי של כל אחד משתבש לנוכח הכמות? המנגנון הפנימי של כל אחד לא מספיק? מה זה השטויות האלה.

    גם אם נניח את הגרוע מכל – שהשיקול הכלכלי הוא השיקול היחיד של הוצאה להוצאת ספר זה או אחר – ומידע אישי – זה ממש לא כך, עדיין יש לצרכן את היכולת לבחור. ובאופן אישי אני חושבת שאין כזה דבר יותר מדי ספרים.

    יש ספרים שהשיקול להוצאתם הוא כלכלי נטו. אלה הספרים שממנים את בולגקוב וגוגול וגתה. אם כדי שימשיכו לצאת כאלה ספרים צריך להוציא 400 ספרים מסוג “הסוד” אז אני חושבת שאפשר לבלוע את הגלולה.

  3. רוגל:

    אני זוכר את מצגות השקפים – רובן היו משמימות לא פחות ממצגות הפאורפוינט של ימינו.

    איזו מן טענה מוזרה זו כנגד המוציאים לאור. מה האלטרנטיבה? הגבלת כמות הספרים לאלו שאסתי סגל תאשר כאיכותיים מספיק? ובכלל למה להאשים את המוציאים לאור? למה לא להאשים את גוטנברג ומכונת הדפוס שלו? כאשר ספרים הועתקו ידנית כמות הספרים בכל שנה הייתה הרבה יותר קטנה, וניתנה לפיקוח ע”י אסתי סגלים למנהן.

  4. יובל:

    בסוגיה הזו בדיוק עוסק הספר “הפרדוקס של הבחירה” (שאגב קראתי אותו והוא ספר מוצלח ביותר). הוא בעצם טוען שלפעמים עודף של חלופות גרוע לא פחות – ולפעמים אף יותר – מאשר מיעוט חלופות. השאלה האם זה תופס גם לגבי מוצרי תרבות. אני מודה שעוד לא גיבשתי עמדה בעניין הזה: האם יש דבר כזה, יותר מדי תרבות?

  5. איפי:

    לטעמי אין “יותר מידי תרבות”.
    מה לעשות שלא תמיד מספיקים לשמוע את כל אלבומי השנה, לקרוא את כל הקלאסיקות וכו’.
    המרדף הזה אחרי הזנב של עצמנו יכול להוציא בנאדם מדעתו [או שזו רק אני] והגיע הזמן להירגע.

  6. nir.nef:

    ניל פוסטמן בפרולוג לספרו “amusing ourselves to death* משווה בין “1984” ל “עולם חדש מופלא” של הקסלי
    יובל בטוח מכיר, הנה קצת ממנו למי שלא
    “בחזונו של הקסלי לא נדרש אח גדול שישלול מהאנשים את עצמאותם.., אנשים בסופו של דבר יאהבו את דיכויים ויסגדו לטכנולוגיות המקפחות את יכולותיהם לחשוב.”
    וגם
    “הקסלי פחד מאלה שירעיפו עלינו מידע כה רב עד שנצטמצם לכלל פסיביות ואגואיזם.. ומהיום שבו לא תהיה עוד סיבה להחרים ספר שכן לא יהיה עוד מי שירצה לקרוא בו”
    בקיצור ספר מכונן, אפרופו המלצה עומר

    יצא בעברית

  7. mio:

    אני מסכים עם איפי. השינוי הוא חלק מהתפוצצות המידע שאנחנו חווים. סבא שלי היה יכול לקרא שלושה עיתונים להקשיב לבי בי סי בבוקר, לחדשות בקול ישראל כל שעה ולצפות במבט בערב ולהרגיש שהוא פחות או יותר יודע כל מה שאפשר לדעת על המתרחש בעולם.
    אני היום מבלה כמעט אותו הזמן בלסנן רססים ולהחליט מה לקרא ומה לא. וכמובן שהתחושה היא שלא הספקתי כלום ויש עוד המון חדשות שאני “מפסיד” ואין לי מושג מה קורה בעולם מסביבי.
    בהקשר של תרבות אפשר לומר שאתה כבר לא יכול להיות “מעודכן”. יש פשוט יותר מדי על מה להתעדכן. אתה פשוט צריך להרגיש שהזמן שיש לך להוציא על צריכת תרבות (ולא משנה אם זה טלויזיה או ספר) יוצא בצורה טובה. ולחשוב על אלגוריתמים שיעזרו לך לבחור נכון. אני באופן אישי עובד בצורה דומה מאד לעומר. החלום שלי לקרא את כל הספרים בעולם ישאר כנראה חלום.

  8. דנדוש:

    המממ. אני לא יודעת. אולי כי אף פעם לא ניסיתי להיות “מעודכנת”.
    מאז ומתמיד קראתי וראיתי רק מה שעניין אותי (חוץ ממה שהיה חובה, אבל זה כבר סיפור אחר),
    ואני עדיין די מסננת מה שלא נכנס לקטגוריה הזו.
    אבל בהחלט יש לי תחושה שכלל כמות הספרים עולה ורמתם יורדת.

  9. דנדוש:

    וגםבהחלט הגיע הזמן שמישהו יקום ויגיד לכל מכורי הפאוורפוינט:
    “שמעו המצגות שלכם זוועה, תפסיקו עם זה!”.

  10. זה משנה:

    אז דנדוש, אחזי בשוט ואמרי להם.

  11. איפי:

    mio – סבא שלך הרגיש מעודכן אבל האם הוא באמת היה? *אתה* יודע שיש המון לדעת ומה שיוצא לך מזה זה המרדף אחר המידע [לא ידע].
    בתור נערה צעירה קיבלתי את רוב אספקת הפופ שלי מרשת ג’, הי”ד, ואז באמת חשבתי שאני מכירה את כל מה שיש. היום ברור לי שזה ממש לא היה המצב.

  12. נמרוד אבישר:

    מה זה הוצאות ספרים בכלל? זה רעיון כל כך מגוחך היום. וגם מזיק לסביבה.

  13. דנדוש:

    נמרוד אבישר- עקב עייפות שנובעת מיום אוניברסיטאי קשה, אני לא אצא עלייך בגלל האמירה הזו, אבל זו באמת הסיבה היחידה, לא כי לא מגיע לך שאני אצא עלייך.

  14. נמרוד ברנע:

    שוק המו”לות בארץ חייב רגולציה מיידית והתערבות של הממונה על ההגבלים העסקיים (בין היתר על מנת למנוע תופעות כמו מ’ פרי עצמו).

  15. דנדוש:

    אוקי- נמרוד ברנע, איתך אני ממש מסכימה דווקא.
    ואת מ. פרי צריך לרצוח בלי שום קשר לכלום (זתומרת עם המון קשר למלא דברים, אבל זה לא הזמן או המקום).
    אבל לקום ולבטל את כל הוצאות הספרים בטענה שהן “רעיון מגוחך ומזיק לסביבה”?!
    נסחפנו קצת הייתי אומרת. עוד מקרה קלאסי של לשפוך את התינוק עם המים.

  16. אורח לרגע:

    לעניין טענתו של פרופ’ פרי, הוא צודק.
    כמי שבעד לפני 10 שנים כמוכר ב”צומת ספרים” זכורה לי הייטב הדחיפה של ספרי הוצאות הבית (בזמנו מעריב היו שותפים ומודן היו מנודים). במיוחד זכור לי נסיון נואל במיוחד לדחוף את ספריה של אדיבה גפן, ספרים שהיו כל כך גרועים שאף אחד מהעובדים לא הצליח לצלוח עד הסוף…

  17. נמרוד אבישר:

    דנדוש, צאי חופשי. נחת זרועה של מקלדתך המשתלחת בטוקבק אימתני תחת מעטה רב תושיה ואמיץ של אנונימיות סימולקרית לא באמת מפחידה אותי. את באמת רואה את זה קורה? “הו לא, דנדוש, אנא בטובך ובאורך אפך, אל נא תפליאי מצלפות מילותייך החדות כתער, חסכי נא בטובך מנת אכזריותך בטוקבק; בי גבירתי, אל נא תפגעי בעבדך החוטא בשנינויותייך חוצבות הלהבות”. פחח. יש אנשים שמלאים בעצמם עד כדי כך, שאדם חייב לתהות כיצד הם לא שוקעים לתוך רקורסיה אינסופית והופכים לננס לבן.

  18. האביר שלא היה:

    בתור אדם שבאמת חי את העולם הזה של הוצאת ספרים (אני עובד כרגע בארבע הוצאות בו זמנית בתפקידים שונים), זכור לי טיעון חזק שאמרה לי בכירה בהוצאת “כרמל”:”הבעיה עם היצע כזה עצום של ספרות הוא ששום ספר לעולם לא יצליח לבלוט”. יש כאן מלבד איום על מנגנון הקאנוניזציה והביקורת, איום להתפתחות הספרות משום שמנגנון הביקורת לא עומד בעומס ולא יכול לסווג מי מרכזי ומי שולי, מה טוב ומה רע. האם זה באמת רע? אין ספק שזה שונה ומפריע לדיאלוג הספרותי כפי שאנו מכירים אותו. הייתי אומר שמלכי השוק כרגע עלו לכס המלוכה בשיטות הישנות. איזו ספרות תהיה לנו בעוד 20 שנה? בעוד 30 שנה? אלוהים גדול.

  19. מודי תולשששש:

    אח, נמרוד. כמה רוע.

  20. nakamir:

    נסיון לענות מה רע בהיצף הספרים הזה או היצף כלשהוא בתחום תרבותי :
    לאנשים שענף תרבותי מסוים תופס חלק מרכזי מחייהם ההיצף באמת לא מפריע. אנשים כאלה מקדישים זמן כדי למצוא מקורות שאפשר לסמוך עליהם, יש להם חברים שממליצים להם על ספרים, הם קוראים מדורי ספרות בעיתון ולומדים לאיזה מבקר כדאי להקשיב וכך הם לא הולכים לאיבוד בזרם. הבעיה מתגלה ברגע שעוברים לאנשים שאותו ענף הוא תחום משני בחייהם. הם לא צרכנים אידיוטיים, אבל הם רק רוצים לקרוא איזה ספר טוב מידי פעם אז הם לא ישקיעו במדורי הספרות הארוכים, הם לא ירשמו או יזכרו מי כתב את הספר הטוב האחרון שקנו (על אחת כמה וכמה באיזו הוצאה הוא יצא), והחברים שלהם מבינים בספרים בדיוק כמוהם. אנשים כאלה פשוט לא יקדישו את הזמן הנחוץ כדי לאתר את הספרים הטובים בשטף. הם יניחו שבטח יש ספר שהוא גם טוב וגם במבצע, והם בטח גם צודקים כי מה שטוב בהיצף הוא שיש גם יותר דברים טובים, אבל אם 2 ספרים טובים במבצע מתחבאים להם בין 99 אחרים לא טובים, או שחו”ח יצאו בהוצאה הלא נכונה ולכן הם במבצע פחות שווה, הקונה התמים יגיע לספרים פחות טובים (על השניים הטובים שיצאו לפני חצי שנה אין לו בכלל סיכוי ליפול).
    התוצאה היא שהקורא המזדמן נחשף בסבירות גבוהה למשהו שהוא אולי לא זבל, אבל הוא פחות טוב. אם גם מהפחות טוב הוא נהנה, אז כשהוא יקנה מתנה למישהו הוא יקנה עוד עותק מזה. הכותבים/המו”לים/ההוצאות יראו שבשורה התחתונה זה מה שמוכר אז הם יעשו עוד מזה. כך רוב הקוראים, שהם קוראים מזדמנים, נחשפים ליותר ויותר חומרים רדודים. אלו שלא יקבלו מהספרים את מה שהם מצפים לקבל יפסיקו לקרוא או ישנו ציפיות, אלו שיקבלו את מה שציפו (והיו מקבלים את זה גם מהספרים הטובים!) ימשיכו לקרוא, אבל שפתם, הידע הכללי שלהם ועולם הדימויים שלהם יהיו פחות עשירים ממה שהיו אם היו נחשפים לחומרים הטובים. תוצאה סופית – הרמה התרבותית הכללית יורדת, וכשזה קורה, הסיכוי שסופרים חדשים יכתבו ספרים טובים יורד.

  21. אסתי:

    שלום חברים,
    שמחתי לראות שאתם דנים בשאלה שבעיני היא קריטית ביותר לתרבות הישראלית והיא ההצפה הבלתי נסבלת של כמויות העתק של הכותרים.
    ואני רוצה להגיד לכם – כן. יש דבר כזה של יותר מדי. ולא – זה לא יותר מדי תרבות.
    זה יותר מדי זבל ועוד זבל ועוד תת רמה של ספרים.
    אז זה לא אומר שאין מקום לזבל בעולמנו. נהפוך הוא, האיכות צריכה את הזבל כדי להגדיר את עצמה, והזבל צריך את האיכות לידו כדי להגדיר את עצמו.
    הבעיה היא אחרת לגמרי:
    יש חנויות ספרים. בחנויות יש מקום מוגבל. X מטרים של שטחי תצוגה. זה הכל. לא משנה מה תעשו, ישארו תמיד X מטרים של שטחי תצוגה (וגם מדפים).
    עכשיו, לפי הכמויות הנוכחיות, כל יום מגיעים לחנויות 20 כותרים חדשים (וכשאני אומרת כותרים אני לא מתכוונת לעותקים אלא לכותר. כלומר לצורך העניין “אשה בורחת מבשורה” הוא כותר אחד). הכותרים החדשים צריכים זמן כדי שיראו אותם, יתרשמו מהם, יקנו אותם, יקראו אותם ויווצר דיון או באז סביבם. אבל למחרת היום בו הגיעו אותם 20 החדשים, מגיעים עוד 20 חדשים מהם ודוחקים את רגליהם מתוך שטח התצוגה.
    בקיצור במצב הנוכחי ספר חדש שיוצא, נדון למוות עם לידתו.
    אלא אם כן יתחילו להגביל את מכונות הדפוס.

    ועל יערות הגשם עוד לא דיברנו.

  22. נמרוד אבישר:

    וואו, עוד מעט תתחילו לספר לי על חנויות וחברות תקליטים, כשיותר משליש מהאלבומים שיצאו השנה בארה”ב יצאו בתצורה דיגיטלית בלבד. למה כולכם כל כך אוהבים שיש מישהו שבורר בשבילכם, זה נשגב מבינתי. מהפכת המידע כבר הפסיקה להיות מהפכה, ואתם מחכים לאיזה מו”ל עם שיקולים מסחריים שיאמר לכם מה אתם אוהבים. יש הרבה יותר מ-x מקום על המדפים. יש מספר גדול מספיק כדי להיחשב אינסופי של גיגה-בייטים. את כל חנויות הספרים בירושלים אני מכניס לשלושה דיסק און קי, ועוד יישאר לי מקום. כולל חנויות של רוסים ושל ספרים משומשים. ד”ש ליערות הגשם, שסובלים את החיבה הבלתי ברורה שלכם לנייר מתווך.

  23. אסתי:

    מזתומרת יש יותר מX מקום קבוע בחנות בגודל X?
    איפה בדיוק נמצא היותר מהX?
    היתכן שברגעים אלו כולנו זוכים לתגלית סנסציונית של חוקים חדשים בתורה הפיזיקלית?

  24. העלמה עפרונית:

    אסתי, נדמה לי שנמרוד מתכוון לספרים במתכונת דיגיטלית.

  25. נמרוד אבישר:

    אכן. בדרך לעבודה היום סיימתי לשמוע יופי של ספר מד”ב. וקיבלתי בונוס – המחבר שלו הקריא אותו. היה נחמד. בדרך הביתה אני מתכנן להתחיל אחד חדש. את זה מקריא שחקן, לא המחבר, אבל זה לא רע. יש לי הרבה יותר זמן לצרוך ספרות עכשיו – אני קורא כשאני נוהג, אני קורא כשאני באוטובוס בלילה, אני קורא כשאני מחכה לאוטובוס…
    בבית, אני קורא על המסך. אם מפריע למי מבני הבית לקרוא על המסך – אני כבר רגיל – הם מדפיסים לעצמם. על דפי a4, לא על דפים קטנים כדי גיחוך של ספר. הם גם בוחרים לעצמם את גודל הפונט, ובמקרים ממש מוצלחים גם את סוגו. אני יכול לסמן קטעים בספר שאהבתי בלי להזדקק לשנדיבריליון (ככה?) סימניות או לאזני חמור מכוערות. אם יש מילה שאני לא מכיר, אני לא צריך לנסות לנחש מהקונטקסט, ללכת למילון או, כפי שרבים עושים, פשוט לחיות עם העובדה שיש משפט שאני לא מבין. אני מסמן אותה ונותן לגוגל להסביר לי. יופי של עבודה הוא עושה.
    אני לא תלוי באף הוצאה לאור – כלומר, אין אף אחד שמחליט בשבילי אילו תכנים ראויים לפרסום ואילו תכנים אינם ראויים לפרסום, לפי ערכם המסחרי. מי שבורר את התבן מהמוץ, מי שמחליט מה פסול לקריאה ומה ראוי, מה אני אוהב ומה אני לא אוהב הוא… קטע, אני.
    כל הספרים שנמצאים בכל המדפים בבית תופסים פחות מקום מארבעה סרטים באורך מלא, כשהם בפורמט דיגיטלי. וגיגה בייטים לא עושים מעצים.
    הוצאות ספרים. עצם הרעיון נשמע לי כל כך אנכרוניסטי.

  26. נועה:

    ככה אתה מדגים נמרוד אבישר, את הבעיה בקריאה מהמסך וגוגל. איך נכנסים עם לפטופ למיטה, איך?
    ומי שלא יכול היום כבר לחיות עם העובדה שהוא לא מבין משפט, לא יוכל מחר לנחש מהקונטקסט.
    מה שאני לא מבינה אבל:
    איך בעל האתר משאיר כאן תגובה (דנדושׂ) שקוראת לרצוח מישהו (מנחם פרי). בטח מין דחקה כזאת שאני לא מבינה ולא מאוד מצחיקה.

  27. הדס תורג'מן:

    תגידו תם באמת חושבים שיקראו את מה שאתם כותבים?

  28. יובל:

    תגידי, את באמת חושבת שלמישהו אכפת מה את חושבת?

  29. תולעת ספרים:

    הי הדס, שמת לב שהגבת לתגובות שנכתבו לפני חודשיים וטיפל’ה (שזה משהו כמו נצח וטיפל’ה בזמן אינטרנט) וטענת שאף אחד לא יקרא אותן? כאילו מה, את אוהבת לצאת טיפשה? את מתאמנת על זה או שזה בא בטבעיות? ולכל שאר המגיבים היום בגלוב, לא יודע אם שמתם לב, אבל היו”ר עצבני היום רצח (ראו תגובות ארסיות במיוחד- יו”ר לא יפה ככה באלימות- למגיבים בפוסט של היום), אז לא מומלץ לדבר איתו יותר מידי. זה בטח בגלל שהוא חשב על פועלה של יו”ר הכנסת הנכבדה שלנו. סכין בגב האומה, זה מה שהיא.

  30. תולעת ספרים:

    הי פתאום קלטתי, ליו”ר יש שביזות יום א’. ד”ר, יש דיון שלם על זה בפוסט האלמותי. אני מפנה אותך לחוות דעה בעניין, היות וברור שאתה לוקה בזה היום (זה בסדר, אתה לא לבד. מחר יום חדש וכל זה).

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: