רני רהב ליו”ר: אין לך מצפון

מדי פעם אני מפנה למאמרים שכתבתי ב”עין השביעית”. אני עושה זאת בעיקר מכיוון שנכון לעכשיו אין אפשרות להגיב באתר “העין השביעית” בעוד שכאן יש. לעתים אני מוצא חשיבות מיוחדת לדיון שעשוי להתפתח (או לא) סביב טקסט מסוים.

אז אני מנצל את ההזדמנות הזו כדי להזמין אתכם לקרוא את הטקסט הזה, שאני מודה, לא היה קל לי לכתוב אותו וזאת משתי סיבות עיקריות: האחת היא שהחלטתי להפר את אחד הכללים הלא-כתובים בעולם העיתונות: מה שנאמר אוף דה-רקורד, נשאר אוף דה-רקורד. השניה היא המחשבה שאולי יאונה רע ליח”צנית שאיתה דיברתי (מחשבה שניזונה מרמז עבה מצד הבוס שלה). אני מקווה שלא יקרה לה דבר רק בגלל שהיא בחרה לומר את האמת, גם אם בהיסח הדעת, אמת שכולם יודעים אותה אבל אף אחד לא מוכן להודות בה בפה מלא.

יש להדגיש: כפי שהעיתונאים אינם עשויים מקשה אחת גם אנשי יחסי הציבור אינם עשויים מקשה אחת. יש ביניהם אנשים אלימים, עילגים וברוטאליים וישנם אנשי מקצוע מבריקים: אמינים, יעילים וישרים כסרגל. אינני משתייך כיום לקהיליית העיתונאים הכותבים בעיתון או משתייכים לאמצעי תקשורת “מסורתי” אבל הייתי שמח אם אנשים – בין אם הם עיתונאים ובין אם הם קוראים – שיוקרת המקצוע וחשיבותו קרובים לליבם, יקראו את הטקסט הזה. אולי משהו ישתנה.

עדכון: קיבלתי כעת עדכון לפיו “האירוע נדחה מסיבות טכניות”.

נכתבו 100 תגובות לפוסט “רני רהב ליו”ר: אין לך מצפון”

  1. יובל נוסף:

    יאונה, כמובן, ולא יעונה. ואם כבר בעניינים אלו – בפוסט על עמי איילון יש לכתוב “כן” ולא “כנה”.

  2. יובל נוסף:

    ועכשיו – אחרי שקראתי את הטור שלך: עבודת קודש. אני חושב שחשיפת הפנים האמיתיות של היח”צנות וכיצד מוטמעים אינטרסים כאלו בתוך כלי התקשורת היא חשובה מאין כמוה.

  3. יובל נוסף נוסף נוסף:

    אם אתה צריך מצפון, לרהב יש אחד, לא משומש.

  4. עומר:

    יו”ר, אני אומר שתלך לשם ותעשה רשימה של כל העיתונאים שהביאו את הילדים שלהם.

    למען יראו ויראו וכיוב’.

  5. יובל:

    עומר: ראה עדכון בתחתית הפוסט.

  6. יוחאי:

    מקבלים שקית הקאה עם הפוסט ?

  7. עומר:

    נדחה ≠ בוטל.

    ואם אתה מוקצה מהאירוע, קח חבר עיתונאי* שיהיה החפרפרת שלך באירוע הזה ויעשה הוא את הרשימה שאתה תפרסם. יש מספיק עיתונאים עם יושרה (שהם גם צדקנים מספיק).

    * הפניה ל’חבר’ בלשון זכר, פשוט כי אין לי כוח לכתוב הרבה “/ה”.

  8. ניר - זה משם:

    רציתי לשחק אותה מופתע, אבל זה לא באמת מפתיע אותי.

  9. נחומי:

    שיחקת אותה. כל הכבוד. בתור אחד מבחוץ שממש לא בעניינים, רני רהב הזה לא מוצא חן בעיני כבר מזמן.

  10. שניצל וינאי:

    ואני אומר: אל תאמין לעדכון. ייתכן וזה יתקיים גם יתקיים רק ללא הנוכחות של יו”ר נודניקיים.

  11. עוד יובל:

    רגע, אתה מנסה לרמוז שקיימים קשרים כלשהם בין בעלי הון לכלי תקשורת בארץ?! הכיצד ייתכן? האם תדמיתה הנקייה של התקשורת הישראלית נסדקת למול עינינו?

    בדיוק מסיבות אלו למדתי לקחת בערבון מוגבל כל מילה שאני קורא (כן, גם כאן). יש לנו היום עיתונאים בעלי שיעור קומה שהיושרה העיתונאית היא נר לרגליהם, אבל לא מספיק. מצד שני, אותה דפנה המוזכרת בטור כיוונה ל”עיתונאים המסקרים באמצעי התקשורת השונים את עולם הילדים, וכן עיתונאים העוסקים ברכילות”, ולא חשבה להזמין לאירוע את מרדכי גילת או אילנה דיין.

  12. מנטפק:

    יובל, אז שברת את כלל האוף דה רקורד. ביג דיל. ציטטת עובדת של רני רהב ללא הסכמתה. יצאת שמוק. אין דרך עדינה להגיד את זה.

  13. ארז:

    לא הייתי מסכים עם ה”יצאת שמוק” שלמעלה, כי בכל זאת-טוב עשית שחקרת נושא זה. אך עברת על כללי מוסר. ואם כמה שאני איתך בדרך כלל-עכשיו אני לא. אי אפשר לנהל שיחת חולין ואז לצטט בכוח למרות שניתבקשת לא לעשות כן. או שאפשר-אני לא בקיא בחוקים העיתונאיים. מוסרית-זה לא תקף

  14. העלמה עפרונית:

    מנטפק, למיטב הבנתי השיחה כולה הייתה לגמרי לרקורד. את כללי המשחק צריך להגדיר בהתחלה. ברירת המחדל היא שכשאתה מדבר עם עיתונאי (שמציג את עצמו ככזה, לא כשאתה מדבר עם חברה שלך שהיא במקרה עיתונאית) השיחה היא לציטוט, לייחוס, לפרסום. אם לא מבהירים מראש בתחילת השיחה, או אם אין איזו הסכמה מקובלת בין השניים, זו לא שיחה אוף דה רקורד, גם אם בסופה המרואיין פתאום מתחרט על דבריו (ועוד כשמדובר ביחצ”נית! לא איזו עוברת אורח תמימה שלא מכירה את כללי המשחק).

  15. הבלונדינית הסודית:

    יובל אתה נורא… נו באמת…

    להיות נורא זה יותר או פחות נורא מלהיות רעה, רעה, רעה?

    עוד שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן מטרידה אותי היא האם רהב שינה את שמו? כי אם זה השם המקורי שלו כנראה שבכל זאת יש מישהו למעלה שיושב וסופר נקודות.

  16. החגב עומד יציב:

    עדר “מגיבים אובייקטיביים” עם שמות שונים ומשונים, שבכלל אבל בכלל בכלל אין להם קשר לרני רהב והם רק באים להגיב בלי שום קשר לרני רהב, בעוד:
    3…
    2….
    1….

  17. מישו:

    סתם הערת אגב: למיטב ידיעתי רני רהב מייחצן גם את עיר המלכים, כמובן, אז יוצא לו 1+1 – גם קידום של בנק הפועלים וגם של עיר המלכים (שלפי הפרסומים לאחרונה מפסידה מיליונים)

  18. ספיחס:

    מדהים איך כל תגובה שלא מהללת את הכותב מייד מקוטלגת כטוקבק שתול מטעם רני רהב. איזה מזל שיש דבר כזה טוקבק שתול, אחרת מישהו עוד היה עלול לחשוב שקיים בעולם אדם שמתנגד לדיעה של יובל.

    ולעניין עצמו. אז חשפת שעיתונאים מקבלים טובות הנאה. איזו אמת מצמרמרת ומסעירה! וברור שבעיתון הקודם שלך לא היו דברים כאלה מעולם ובשום פנים ואופן, יודעים. לכן, מזל שהלבנת את פניה של דפנה ברבים, ופרסמת את השיחה איתה. להגיד שאתה מהעין השביעית ובגלל השיחה היא און רקורד זו חתיכת היתממות. לא מתנהגים ככה לאנשים, נקודה.

  19. עוד יובל:

    למיטב הבנתי היו”ר שבר את כלל הלא-לציטוט רק לגבי דבריו של רהב, שביקש בתחילת דבריו שלא יצוטט. אותה עובדת, שהבינה באיחור את פליטת הפה שלה, איחרה את הרכבת.
    מילא אדם שאינו מעורה בענייני תקשורת, כזה אדם יוכל לטעון שלא ידע את הכללים. אבל מנהלת מחלקה במשרד יחסי-ציבור, כזו שאחראית לדבר עם עיתונאים על בסיס יומי, לא תוכל לטעון טענה שכזו.

  20. יובל:

    ספיחס – אל תיתן לעובדות לבלבל אותך.

  21. שי "כבודו":

    רגע זה היה אוף דה רקורד אמריקאי או אוף דה רקורד ישראלי?

  22. הירנוט:

    וואו. אני צופה הרבה עבודה למוצצת העיתונות בעקבות החריגה הזאת מתקנון האציקה שלה.

  23. אלירם:

    רהב נקלה בעיני ממגוון סיבות, מצפייה פאסיבית. לא מפתיעה אותי הכוחניות שלו. הפעם לא הצליח לו הטריק כי בלוגרים לא ממש כפופים לאתיקה עיתונאית וטוב שכך.
    מאידך, היית צריך להבהיר לו כשהוא ביקש שהשיחה תהיה אוף דה רקורד שאתה לא מסכים לכך אבל הוא יכול להמשיך לדבר. שההחלטה תהיה שלו. כשהפרת את העקרון הזה “לכבודו” פגעת בעיקר בעצמך. אותו זה אפילו לא ידגדג.

  24. אלירם:

    ואגב, לא הייתי דואג לגבי אותה מנהלת, אם האצבע המאשימה מופנית כלפיך, היא לא תסבול.
    ואם ציטטת את רהב גם כשהוא ביקש בפירוש להיות אוף דה רקורד, מה זו אשמתה שציטטת אותה כשהיא לא הבינה אם השיחה לציטוט או לא? היית בטח מצטט אותה בכל מקרה.
    אז תהיה רגוע, כי אם בגלל זה היא תפוטר, כנראה שעשית פה מצווה גדולה.

  25. תולעת ספרים:

    תשמע יו”ר אתה מתאבד אמיתי.
    קצת חבל לי על דפנה, השתמשת פה בכח שלך כעיתונאי שכותב בכלי תקשורת, ואף על פי שלדעתי המטרה ראויה, בסופו של דבר פגעת בה. חבל שלפעמים בדרך להישגים עיתונאים צריך לפגוע בש.ג.
    מעבר לזה, אין ספק שיש בעיה מאוד קשה בעולם התקשורת שאיבד לחלוטין מכל תמימות שלו וגלש כולו לעולם הפוליטיקה והכח. אי אפשר להיות אידיאליסט יותר בעולם הזה, מי שמנסה, מוצא את עצמו או מאוד מתוסכל ושבור או פשוט עיתונאי גרוע שלא מצליח להביא סיפוריםץ הכל זה תן וכך ברמה הכי מגעילה. מה שכן, חבל שלא ציינת אילו עיתונאים יישלחו לאירוע. העיתונאים חייבים להבין שכדי לשמור על הסמכות שלהם כאנשי האמת, הם חייבים להפסיק לנסות להיות סלב’ס ושהמשחק שלהם הוא במגרש אחר, או יותר נכון בקבוצה היריבה. נועדתם להיות נביאים בשער, ולא חלק מחוג הסילון.

  26. תולעת ספרים:

    עוד משהו קטן. שלושה פוסטים ביום אחד?! ע’ בטח מרגישה קצת מוזנחת. לא ברצינות, המקלדת בטח מעלה עשן, לא רואים כזה דבר כל יום. ועד דפקת את אמא של רני רהב. לא רע בשביל יום עבודה. מברוק.
    דרך הגב, המיקסר שלי נעלם. במקומו הופיע מכשיר ניווט. אתה זוכר שאיימתי כאן על הקמת איגוד? אז שעת האפס מתקרבת. אנא החזר לי את המיקסר שלי. אני לא צריך ג’י פי אס, אני יודע את הדרך הביתה. מיצים אני לא מצליח להכין!
    (פשוט מנסה לחזור לקלילות שכולנו אוהבים ומוקירים- נהיה פה קצת כבד לעת ערב עם כל הדיוני מוסרי- לא מוסרי, שהפלת עלינו :))
    *אשמח לשמוע גם את דעתך על ההסכם שנחתם מול הסגל הזוטר. לא יכול להיות שהאוניברסיטאות וויתרו כל כך בקלות.

  27. שושי:

    יובל דרור מכוער, קירח, שמנמנן ומתוסכל שהוא לא נמצא ברשימת התפוצה של רני והיחצנים האחרים. מכאן נובע תסכולו.

    וכן, כבר ראיתי אותו מעמיס מתנות באירועים כשהיה עלק-עיתונאי. שיישב בשקט.

    טרול

  28. מיס מארפל:

    שושי, שכחת: פיסח, גיבח, חיגר, חיוור, גיבן, גידם, וגישם! (על האחרון יש לי זכויות יוצרים)

  29. תולעת ספרים:

    שושי, למה את יורדת לפסים אישיים? אם יש לך תגובה עיניינית אז בכיף, אבל זה סתם התלהמות פסיכוטית ואלימה. על אילו אירועים את מדברת? תביאי דוגמאות? מה גם שלהצביע על הבעיה לא אומר שאתה מעולם לא היית חלק ממנה. וחוץ מזה, התגובה שלך רק מגבירה את הטיעון שלו שהבעיה הזו קיימת ושהיא חמורה כמו סרטן במוסד העיתונות.
    מה גם שהוא לא כזה שמנמן, סך הכל אשכנזי ממוצע. (לגבי הקירח- זה נכון, קשה לי להסתכל עליו ישירות בגלל החזר האור מהפדחת).

  30. סירו:

    אני לא עיתונאי אז אולי אני לא מכיר את הנורמות

    אבל התחושה שלי היא שאכן היתה פה פגיעה מסויימת בעניין פרטיות השיחה.
    לדעתי, להבנתה האישה ניהלה אתך שיחת חולין לטובת הזמנה, ולא ראיון, ואני מניח שאתה הראשון שמצוטט שיחה כזו מאחורי הקלעים. לאו דוקא בגלל שהאחרים פוחדים מהאיומים, אלא כי האחרים לא רואים בכך טעם נפגם, כמו שהיא אמרה.

    ברור שחשת צורך להתלונן ולהתלהם (ובצדק). אני גם חושב שתקפת את הנושא מזוית טובה.

    אבל אתה לא יכול להגיד במצפון שלם שהאישה דיברה ביודעין לראיון עיתונאי.
    מה ההתנהגות המקובלת במצב כזה – הפתרונות לך.

  31. יוחאי:

    אוי לי, שכחתי מקיומם של טרולים, לאחר קריאה מחדש של ההודעה שלי שמתי לב שאפשר להבין אותה לשני הכיוונים, את שקית ההקאה אני צריך לא בגלל היו”ר, זה רני רהב והיחצנית שעשו לי בחילה.

  32. מושיק:

    יופי של כתבה. כולם יודעים ובכל זאת ככל שחושפים יותר ומדברים יותר הבושה מתגנבת אט אט לחלק מהלבבות. לצערי הרב האשמה היא בעיקר בעיתונאים ופחות ביחצנים שנאלצים לאמץ את התנאים הנהוגים בשוק כדי לשרוד. נוח לבקר את היחצנים אבל מי שאחראי על אתיקה הם עיתונים ועיתונאים והאשמה כולה מוטלת לפתחנו.
    ואגב, לא היית צריך להוציא את רני מהארון בלי להודיע לו מראש. מה שמקובל יותר הוא לענות לו מייד עם הבקשה לאוף דה-רקורד שאתה מסרב לסיכום והוא רשאי להפסיק השיחה. אם לא עשית זאת, זה פחות לעניין. לא אסון עצום ובכל זאת פאול מיותר.

  33. ירדן:

    הכי אהבתי:
    “אני יכולה להגיד לך שאני רואה היענות ענקית, אתה הראשון שמתלונן”.

    אין מילים…

  34. ירדן:

    אני גם חושב שהיה עדיף אם היית אומר מראש שאתה לא מסכים לשיחה “אוף דה רקורד” בשיחה השנייה. אבל לגבי הראשונה, קשה לי לראות את הבעיתיות. מה היית אמור לעשות? להזכיר לה כל שנייה שאתה רושם? ובכלל, חלק מהמטרה זה לדלות את האמת ממי שמסרב לומר אותה במפורש. בסך הכל עבודה עיתונאית טובה – לא פלא שזה לא מוצא חן בעיניהם.

  35. יהונתן:

    תקנון האתיקה של מועצת העיתונות:

    יושר והגינות
    3. א. עיתון ועיתונאי יפעלו ביושר, בהגינות וללא מורא.
    ב. הבטיחו עיתון או עיתונאי למקור שהידיעה שמסר או הדעה שהביע לא יפורסמו, לא יימסרו אלה לפרסום אף אם יש בהם ענין לציבור.

    הציטוט של דפנה היא לגיטימי לגמרי, לא הסכמת לשיחת אוף רקורד. מהדברים שכתבת על רני רהב, אני לא בטוח אם כך היה גם שם. אם באמת הסכמת לאוף-רקורד, אז נו-נו-נו לך. אם לא, אלא רק הוא התעקש (הדרישה היא שההבטחה תבוא ממך, לא שהוא יבקש) והבהרת שהדברים לא יהיו אוף-רקורד, אז יאללה נו.

  36. בילי ב.:

    כל מי שעבד כעיתונאי בארגון תקשורת מכיר את ה”מתנות” שנותנים היח”צנים הלהוטים לעיתונאים הלהוטים לא פחות, רק בשביל לקבל חיבוק אוהב בכתבה. זכורה לי מצלמה דיגיטלית שהשארתי על השולחן במסיבת העיתונאים והיחצנית שרדפה אחריי עם המצלמה בטענה שאני ועיתונאי נוסף הם היחידים שלא לקחו את המצלמה (לא מתחסדת, זה סיפור שהיה באמת ואני כבר מזמן לא ראויה למתנות מרני רהב)
    אני חושבת שמאד חשוב להציף את הדברים האלה החוצה, מחוץ לעולם הסגור של העיתונאים יח”צנים ומערכת היחסים המעוותת משהו בינהם.
    שלא לדבר על האלימות המילולית בה נקט יח”צן העל החביב. ניחא המצפון של הדוקטור, אנחנו יודעים שזה דבר נתון לוויכוח. יש מצפון, אין מצפון, לפעמים יש, לפעמים אין. שוין
    מה שמטריד כאן הוא האיום כי הפרסום יפגע ביחצנית. האם היא תאבד את משרתה? תשונמך מראש מחלקה? כי פגעה בגבול הלא כל כך דק שבין עיתונאי בארגון תקשורת גדול לבין יח”צן שרוצה לקדם את החברה/מוצר.

  37. שניר ד:

    אני בכלל חושב שכל עניין רני רהב זו קונספירציה אחת גדולה.
    הרי חייב לעמוד איזשהו אדם חכם וקצת מבין מאחורי ההישגים שלו, ולא בבון שלא יודע איך להתבטא, ונראה כאילו לא יודע בכלל מהם הנורמות החברתיות.

  38. הירנוט:

    “ונראה כאילו לא יודע בכלל מהם הנורמות החברתיות”

    זו בדיוק הבעיה. הוא יודע יותר טוב מכולנו מהם ה”נורמות החברתיות”.

  39. א.:

    אני חייב להגיד משהו על רני רהב. לפי דעתי הוא גורם הרבה מאוד נזק לקליינטים שלו. עורכי עיתונים ועורכי ערוצים ומדורים שונאים אותו. הוא יושב לכולם על הווריד, מתנהג בשתלטנות ורק גורם לנו העיתונאים לכתוב נגד החברה שהוא מייצג.

    גם אני עמדתי פעם מולו. הוא ניסה לשכנע אותי להוריד כתבה ולשמחתי לא נכנעתי לו והכנסתי לאל על באבי אביהם. אבל הוא התקשר לכתבת שלי בשש וחצי בבוקר החצוף והטריד אותי אולי 10 פעמים במשך היום.

    לא קל לעמוד מולו. היה לי קייס ממש חזק ובזכות זה הצלחתי, אבל כבר במקרה ההוא אמרתי לכל מכריי שיש לו מוניטין גרוע מאוד בציבור הישראלי, וכשהוא מוציא תגובה לארגונים שמזוהים איתו כמו בהנ”פ או אל על הוא גורם להם יותר נזק מתועלת.

    אם אני מנכ”ל אל על מזמן הייתי מחליף משרד יח”ץ

  40. שניר ד:

    הירונט, אולי לא הסברתי את עצמי טוב, התכוונתי לדרך בה הוא מדבר עם אנשים והוא מתנהג באופן אישי. הוא עושה מעצמו צחוק בהתנהגות ילדותית שלא מובנת כנראה לאף אחד.

  41. שושי:

    טרול על שמי! כבוד.

    יובל, שיקוליך ראויים בעיני. יישר כח!

    סעיף 3 (ב) אינו אתי, לדעתי. על טובת הציבור לסגת לטובת מי ומה? המקור פטור באופן מוחלט מאחריות למוצא פיו ויעלה לציבור כמה שיעלה? מסקרן מאד איך נקבע הסעיף ומי היו המעורבים.

    הגיעה העת לשנע את יחסי העיתונאים-יחצ”נים לתחום המשפטי, ולהתאים את החקיקה. אולי אפשרות של תובענות יצוגיות על הטעיה תרסן את התופעה.
    מעניין מה דעת השופטת דורנר על כך.

  42. אלי ניסמן:

    היי יובל,
    זוכר אותי?

  43. מודי תולשששש:

    1. אני לא רואה בשום מקום שיובל הבטיח למישהו שלא יצטט אותו.

    2. סעיף 3(ב) אומר “אם הבטחת לא לצטט, אתה צריך תירוץ טוב מאוד כדי להספר את הבטחתך”. נשמע לי אתי לחלוטין.

  44. יוסי גורביץ:

    פעלת בסדר גמור, בשתי השיחות. שיחה היא אוף דה רקורד אם הובהרה ככזו מלכתחילה (כ”שיחת רקע”, למשל). ולציבור בהחלט יש עניין בתיאור הצורה הברוטלית שבה מתנהל משרד היח”צ של רני רהב. לא רק לציבור הקוראים – גם ובעיקר לציבור לקוחותיו. לא פעם (שלי רעה, רעה!) הוא גורם להם נזק.

  45. יובל:

    אני רוצה לחלוק על הקביעה שרני רהב גורם נזק ללקוחותיו. שימו לב שאף אחד כאן לא הזכיר את השם “בנק הפועלים”, שהוא זה שרהב מייצג. רהב סופג את האש בעצמו, מכיוון שהוא מטרה נוחה וקלה, ומכיוון שהוא מרגיז כל כך. הגופים אותם הוא מייצג נותרים נקיים. כולם זוכרים לרהב את ה-“רעה, רעה” אבל פחות חזק נחרתה העובדה ששלי יחימוביץ מחתה על פיטורי 900 עובדים מבנק הפועלים כאשר הוא הציג רווחים עצומים (ונתן בונוסים שמנים מאוד למנהלים בו). רהב הצליח להסיט את הדיון מהכוחנות של בנק הפועלים, אריסון ופיטורי העובדים ההמוניים לאיזה מאבק אישי ומצחיק בין איש מוזר ועילג לבין עיתונאית. בדרך עזרו לו הרעב לסנצסציוניות, יכולת ריכוז קצרה ונטיה לרדד כל דיון לקרבות אישיים.
    הבנאדם הוא הצלחה.

  46. יהונתן:

    מודי,
    תקרא טוב את מה שאמרתי, גם אם יש אינטרס ציבורי אסור לפרסם.

  47. יובל נוסף:

    רק כדי שיהיה ברור – היובל בתגובה 45 הוא אני, ולא יובל דרור. אבקש באותה הזדמנות להתריע מפני פרוליפרציה של יובלים באינטרווב בכלל ובגלוב בפרט.

  48. עידודי:

    עידודי אוהב משחקי תפקידים

    נירית חוח-רדלמסר, דוברת משרד הפרסום רייגנבאום-מילכה:
    זה מאוד לא יפה מה שמתחולל כאן ביממה האחרונה. ממש סר טעם לעניות טעמי. אני מוכנה לתת לכל אחד מהנוכחים סט צלחות מרובעות לאירוח ובלבד שתתנהגו בדרך ארץ.

    שאול גרצינובסקי, מ. העיתונות:
    אנחנו שוקלים צעדים מחמירים כנגד מר דרור. אם נידרש לכך אולי אפילו נביא את המוצצת עצמה.

    נירית חוח-רדלמסר, דוברת משרד הפרסום רייגנבאום-מילכה-פיינשמקר:
    עדכון רבותי: נמסר לי שיש לכם חיבה עזה למיקסרים. אז אני משנה את הצעתי למיקסר. נו, אינכם רוצים?

    אביקו:
    אם לא היה משבר כלכלי חמור הייתי גם נוקט צעדים. יש לכם מזל!

    נירית חוח-רדלמסר, דוברת משרד הפרסום רייגנבאום-מילכה-פיינשמקר-לבסקי:
    טוב, אם כך אתם רוצים אאלץ לחלוק את סט הצלחות, המיקסר וסופגניות מקופלת ששמרתי בהפתעה לעיתונאים אמיתיים שכן רוצים להתנהג כמו שצריך. אני ניסיתי בדרכי נועם.

  49. דותן מזור:

    אחת הבעיות הנלוות לבעיה הזאת, היא התנפלות-יתר על גופים שאינם “מוגנים” על ידי משרדי יח”צ טוב ו/או טובות הנאה ו/או קשרים אישיים.

    זה מזכיר לי את השאלה שעלתה אחרי “שערוריית הקוליפורמים” האחרונה: מדוע בודקים קוליפורמים רק במזללות מזון-מהיר, ולא במסעדות היותר יקרות שבהן יושבים המפיקים?

    היגיון פשוט אומר, שככל שגוף הוא גדול יותר, כך קורים בו יותר דברים. וככל שקורים יותר דברים, כך יש יותר דברים שאמורים לעניין את הקוראים/ צופים.

    ובכל זאת, כל עיתונאי מכיר את הבעיה: יוצר איתו קשר מישהו באופן עצמאי, ומוסר לו מידע על דברים איומים ונוראים שקורים בגוף גדול. העיתונאי יודע שהדברים נכונים, פשוט כי הוא כבר שמע על הדברים האלה בעבר. אבל העיתונאי גם יודע, ש”בנושא הזה אסור לי לגעת“.

    הייתי מביא דוגמאות חיות, אבל בנושא הזה אסור לי לגעת :-)

    דותן

  50. כליל:

    אם היה מתפרסם בכתבה המבצע בלי לתת את שם היחצנית.
    זה היה עושה את הכתבה לפחות מעניינת ומונע עוד פוסט לוחמני.
    אולי היה אפשר לראיין פעם אחת את עשרות החברים לעט שהישתתפו באירוע ולשאול אותם מה דעתם על העניין. אני בטוח שלחברים העתונאים אין בעיה להתראיין בשמם ולספר איך הרגישו הילדים והטאלנטים.

  51. דותן מזור:

    לכליל:

    עולה כאן נקודה מאוד מעניינת…

    אולי השאלה שצריכה להישאל היא: כמה מהעיתונאים שיגיעו אל האירוע, אכן גם יכתבו עליו בסופו של דבר?

    דותן

  52. אדר:

    קודם כל, איכס בריבוע על רני רהב ופקודיו המשחדים. אבל יש לי שאלה מקצועית – האם באמת רשאי מרואיין להודיע אחרי ראיון שהיה, עבר ונגמר שהוא מתחרט וזה בעצם היה אוף רקורד?

  53. herenot:

    אדר: אני לא עיתונאי אבל כן ראיתי את כל הפרקים של כן אדוני השר/ראש הממשלה. באחד מהפרקים מדברים בדיוק על “אוף דה-רקורד” בדיעבד.

    התשובה לשאלה שלך, על פי התנ”ך כן אדוני השר היא: לא. אוף-דה-רקורד אומרים בהתחלת השיחה.

  54. רואה שחורות:

    זה ידוע כבר שנים שהיו”ר אוהב לצטט ברים אוף רקורד.

  55. דוברמן:

    יהונתן, מה הסמכות האופרטיבית של תקנון מועצת העיתונות? האם הוא מחייב את כלל העיתונאים? האם רק כאלו שרשומים כעיתונאים / חברי אגודה?

    האם יש התייחסות בחוק לכך? כלומר, לצורך הדוגמא גרידא, האם יכול רני לתבוע את היו”ר על בסיס הפרת ההסכמה של אוף-דה-רקורד?
    (כמובן שגם אם הוא יכול, הוא צריך להיות ממש ממש מפגר כדי לעשות זאת).

  56. העלמה עפרונית:

    זה תקנון אתי. ככזה, הוא שייך לתחום האתיקה – כלומר, יש לו משמעות מוסרית-מקצועית, לא חוקית ובטח שלא פלילית. מקסימום אפשר אולי לפנות אליו כמצביע על סטדנרט התנהגות נדרש לצורך תביעה נזיקית בעילה של רשלנות או משהו בדומה לכך, אבל זה רק בעקיפין. במקרה כזה אבל, רהב צריך להצביע על נזק שנגרם לו (כי התביעה תהיה בגין רשלנות, לא בגין “הפרת תקנון האתיקה”).

  57. מתקשרת ל-45:

    הדוגמה שנתת למשיכת האש מבנק הפועלים מבוססת על אי הכרת העובדות. בפרשת פיטורי 900 עובדי בנק הפועלים הבנק נערך למתקפה תקשורתית ברמת ההנהלה, אך היתה זו יוזמה של רני רהב – מיותרת לחלוטין כפי שהתברר בדיעבד – להציב את הגברת אריסון, (אז לקוחה טריה שלו שהוא הצליח לחטוף ממושיק תאומים…) מול התקשורת במסיבת עתונאים מתוקשרת היטב. המדיה כמובן קפצה על המציאה, אריסון דיברה שטויות וחטפה כהוגן, ואז גם שלי יחימוביץ נתנה לה אישית באבי אביה.
    כלומר כל השימוש הזה בלקוחה המסכנה הרים להנחתה לרני רהב כדי שהוא יוכל לחבוט בעתונאית הרעה-רעה, ואכן בשלב הזה הוא הפך לאישו. מזכיר לכם עוד סיפורים על אנשים שהצילו משהו באומץ מן הלהבות שהם בעצמם הציתו? אולי. אני לא חסיד/ה של גיתם אבל שם זה לא היה קורה.

  58. אחד לפני אחרון - TheMarker Cafe:

    […] שמתיקה יובל דרור מספק עוד פכון קטון על מפעלות רני רהב בע"מ. האם עפר […]

  59. עידוק:

    הסיפור של יובל דרור הוא חשיפה חשובה של ההתנהגות וההתנהלות הכוחנית והבעייתית של אחד ממשרדי היחצנות הגדולים והחזקים בישראל, שגם מעודד פגיעה באתיקה העיתונאית (את הפגיעה עצמה מבצעים העיתונאים, שיהיה ברור) וגם מנסה להשתיק את הביקורת.

    האם החלטתו החד-צדדית של רהב להפר את הסכם האוף רקורד עם רהב היתה ראויה? אין ספק שעליו לדווח על לחצים שהופעלו עליו לא לפרסם את הסיפור, אבל אולי בצורה עקיפה — ללא ציטוטים ישירים מהשיחה עם רהב, ועם הבהרה שרהב סירב להגיב און-רקורד.

    חוכמת הבדיעבד צריכה לשמש לקח לעיתונאים שייתקלו בעתיד בלחצים כאלה ואחרים מצד רהב — סרבו לשיחות אוף-רקורד איתו, והבהירו לו שאת מה שיש לו להגיד, הוא יצטרך להגיד לציטוט, לקריאת הקוראים ולשיפוטם.

  60. אחיהוד:

    לא יכולת לצטט את רהב בעילום שם? “מקורות בכירים במשרד רני רהב?”

  61. יוסי:

    יובל, כבוד על האומץ להסתכן בלבנת חבלה מתחת לאוטו (לא מכיר את האיש, אבל אני הייתי מפחד).

  62. עיתונאי:

    מעולם לא לקחתי דבר מיחצ”ן, וכמוני, כל אדם שעובד במערכת שבה אני עובד. מה שעשית הוא פשוט מעשה נבלה ומוכיח שמעולם לא היית עיתונאי אמיתי, ובטח לא אדם מוסרי. מי שפושט את כל ערכיו שנייה אחרי שהוא עוזב את המקצוע ופתאום מצטט דברים שהם אוף רקורד (הכוונה לדבריו של רני), ומי שמצטט מישהי שביקשה שלא יצטט אותה, מוכיח בדיוק איזה סוג של עיתונאי הוא היה.

  63. יובל:

    עיתונאי דה-מרקר יקר (כן, אני יודע שאתה מהדה-מרקר, לא, זה לא מסובך – לכולכם יש את אותה כתובת IP),

    אני שמח שקיבלת את ההוכחה לה היית זקוק שמעולם לא הייתי עיתונאי אמיתי וגם לא אדם מוסרי.
    אני מתנחם בכך שאני לא אפס מאופס כמוך שמתחבא מאחורי כינוי אנונימי.

  64. עיתונאי:

    כינוי או לא כינוי, אני מעולם לא לקחתי דבר מיחצ”ן. תחתום על אותו דבר?

  65. יובל:

    תזכיר לי, מי זה “אני”, מיהו ה”אני” המסתתר מאחורי ה”עיתונאי”?
    ממה אתה מפחד? צא, צא החוצה.
    אני כאן בחוץ, כותב את שמי, עומד מאחורי דבריי וגם סופג את הביקורת. ואתה?
    אתה חושב שאני אענה לחקירה המטופשת שלך בעודך מסתתר, שפן עלוב שכמוך?

  66. מיס מארפל:

    “אני (שם בדוי) מעולם לא לקחתי דבר מיחצ”ן” – נאו, הנה משהו שניתן להכניס לשקית פלסטיק ולתייג: הוכחה חותכת!! המפקח מורס היה עושה מזה מטעמים. מר עיתונאי, אתה ללא ספק איש מוסר. ברכות למעסיקיך.

  67. איתי 2.0:

    אני בעד יובל!
    מה שהכי דוחה בעיני אצל רני רהב זה הגסות שבה הוא פועל. הוא פשוט חסר בושה לחלוטין.
    לענין הדפנה, אם הבחורה לא יודעת את העבודה שלה וכושלת בלשונה זו בעיה שלה. אם הבוס שלה החליט להעניש אותה בגלל זה, זו כבר הבעיה שלו ולא של הכותב.
    לא לציטוט אומרים לפני ולא בדיעבד. כולנו חכמים בדיעבד.

  68. תולעת ספרים:

    יו”ר הרמת פה גלים אמיתיים, מה שמוכיח כמובן שהבאת סיפור חם באמת. אין ספק שלא היית מעודן במיוחד, או מתוחכם בצורת הכתיבה (במובן בחיובי), אבל כך צריך להתנהג עם משרדי יח”צ כוחניים ודורסניים שחושבים שהם מנהלים את העסק. מה גם שאם לדפנה המעפנה נפלט משהו שהיא לא התכוונה אליו זו בעיה שלך. אתה את העבודה שלך צריך לעשות. ציטט אותה כאשת יחסי ציבור ולא כאדם פרטי.

  69. אביעד:

    יוסי (61): למה לטרוח ולשים לבנת חבלה כשאפשר לשלוח תמונה משפחתית חתומה לכריסמוכה? יעשה יותר נזק.

  70. משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    יובל, הקללות שהטחת בעיתונאי שהגיב כאן, וההעלבות שעלבת בו, מגלות מעט מאוד עליו, והכל עליך.

    אני בכל תחומי הסיקור ובכל המערכות בהן עבדתי מעולם לא לקחתי ולו בקבוק מים מינרלים.

    זה ש”חשפת” את אותו עיתונאי שביקר אותך (תגובה מס’ 61) ככותב בדה מרקר, מגלה כמה תגובתו חושפת את ערוותך.

    כל מי שמתלהב ממך כאן זה בסך הכל עדר. השיחה הסתמית שלך עם עובדת משרדו של רני רהב אין בה שום דבר מרעיש. סתם שיחה משעממת. אין אייטם, ודאי שלא סקופ. אין בזה שום דבר חדש. גם רהב עצמו, בשיחה איתך, נשמע כמו שהוא נשמע בכל ראיונותיו.

    הדבר היחיד שלמדתי מכל הסיפור הזה הוא שאתה עד לא מזמן היית חלק מהגועל נפש הזה של יחסי יחצ”ן-עיתונאי, ומכאן גם הסיבה לעיסוקך בנושא.

    עיתונאי אתה לא. אף פעם לא היית. ברור שמושגים כמו מקור, לא לציטוט, או סתם הוגנות בסיסית (כמו לא לפרסם מידע על עיתונאי שהגיב בבלוג שלך) הם דברים שאתה לגמרי לא מבין אותם.

    מהתגובה שלך לעיתונאי שהגיב כאן אתה בסך הכל מראה שאתה לא בן אדם.

  71. ש.:

    מה זה משנה אם התקיימה שיחה שלמה (בה ידוע לכל שהשואל הוא עיתונאי) ורק בסיומה הייתה בקשה שהשיחה תיחשב אוף רקורד? יובל, מעולם לא ראיינת מישהו שבמהלך השיחה או אחרי אמירה ספציפית, ביקש שלא לצטט? אז לא מצטטים. אוף דה רקורד זה אוף דה רקורד.
    מה שכמובן, לא פוגם בתחושת הגועל-נפש מה-so called עיתונאים שקפצו על המציאה ותכננו לטוס לאילת על טפם.
    (נ.ב. אצל רני רהב כולם מנהלי מחלקה / סגנים / משנה למנכ”ל וכדומה.

  72. מיס מארפל:

    משתמש אנונימי (יסלח לי האל למה אני עונה לטרולים) קראתי את תגובתך בעיון ומלבד גבב סתום של מילים שכל מעלתן היא שהן מתחברות למשפט – במובן הדקדוקי ביותר של המילה, לא מצאתי בהן כלום. אתה אומר הרבה בלי להגיד שום דבר בעצם (מאוד מזכיר את אשר עידן במובן הזה).

    יובל, הקללות שהטחת בעיתונאי שהגיב כאן, וההעלבות שעלבת בו, מגלות מעט מאוד עליו, והכל עליך.

    כגון? פירוט? למשל? הא?

    אני בכל תחומי הסיקור ובכל המערכות בהן עבדתי מעולם לא לקחתי ולו בקבוק מים מינרלים.

    ברכות גם למעסיקיך! העובדה שנדמה לך שמדובר במעלה, רק מדגישה את חשיבות הפוסט. אבל שטויות. לחשוב זה כואב.

    זה ש”חשפת” את אותו עיתונאי שביקר אותך (תגובה מס’ 61) ככותב בדה מרקר, מגלה כמה תגובתו חושפת את ערוותך

    חושפת מה? כאילו המממ מה בעצם אתה אומר כאן? ניסית פעם קורס בלוגיקה?

    כל מי שמתלהב ממך כאן זה בסך הכל עדר. השיחה הסתמית שלך עם עובדת משרדו של רני רהב אין בה שום דבר מרעיש. סתם שיחה משעממת. אין אייטם, ודאי שלא סקופ. אין בזה שום דבר חדש. גם רהב עצמו, בשיחה איתך, נשמע כמו שהוא נשמע בכל ראיונותיו.

    ז”א כל מי שלא מתלהב ממך הוא אינדיבידואל בעל נפש של משורר? והיכן בדיוק כותב הפוסט טען שהוא מביא כאן איזה סקופ מרעיש? בדיוק להיפך, הוא מציג נורמה. וזה בדיוק מה שמדאיג. ומי שמך לשפוט בשם העם מה סתמי ומה לא? ולמה שרני רהב לא ישמע כפי שהוא נשמע בכל ראיונותיו, כמו איש קטן וקטנוני.

    הדבר היחיד שלמדתי מכל הסיפור הזה הוא שאתה עד לא מזמן היית חלק מהגועל נפש הזה של יחסי יחצ”ן-עיתונאי, ומכאן גם הסיבה לעיסוקך בנושא.

    התובנות שלך מבריקות. את העובדה שיובל היה עיתונאי בעבר יכולת לקרוא בעמוד האודות, אגב.

    מהתגובה שלך לעיתונאי שהגיב כאן אתה בסך הכל מראה שאתה לא בן אדם.

    יובל הוא לא בן אדם. הוא ישות על-טבעית תלת-ממדית דו-גלגלית מגלקסיה אחרת לחלוטין. גם בשביל זה לא היית צריך לקרוא שום דבר כדי לדעת.

    המלצות לשיפור: הרבה מנוחה ומי ברז.

  73. מישמיש:

    האמת היא שהמשרד של רני רהב הוא רק חלק ממערך יחסי ציבור שלם שמאמין שאם העיתונאים לא יקבלו מתנות הם לא יכתבו על הלקוח שלהם. לצערי הרב, ברוב המקרים זה נכון ומדובר גם בקבוצת עיתונאים מאוד מסויימת, אך לא קטנה בכלל, שרגילה לקבל כל הזמן מתנות. למעשה הבעיה היא עם העיתונאים ולא עם משרדי יחסי הציבור שכבר לא יודעים מה לעשות כדי לקבל כותרות. העיתונאים של היום מבקשים לדעת היום למה כדאי להם להגיע למסיבת עיתונאים או לאירוע זה או אחר. ואני כותבת על כך כמי שהיה לה ניסיון עיתונאי והיום נמצאת בצד של היחצני”ם.
    האם אתם מודעים לכך שיש לא מעט עיתונאים שאם אין מונית שמגיעה לקחת אותם הם לא יבואו? שיש עיתונאים שמתלוננים באירועים שהם לא מקבלים מספיק הנחה או שהמתנה קטנה מדי? אני חושבת שהכתבה הבאה שלך צריכה להתמקד בזה ולאו דווקא בעבודת היחצני”ם. ואגב, אין לי שום קשר למשרדו של רני רהב.

  74. עומר:

    מיס מארפל – לול, תעשי לי ניטפיקר! D:

    מישמיש – אני חותם על כל מילה שלך, חוץ מזה שאני לא חושב שזו העבודה של יובל לחשוף דברים כאלה אלא שזו היתה הזדמנות למטרה קלה שנקרתה בדרכו. לדעתי, כל עיתונאי שיכתוב על העיתונאים הללו יעשה משהו שיהיה בגדר יריקה לבאר, נשיכת היד המאכילה ועוד כהנה וכהנה, אז אני בספק שמישהו באמת יעשה את זה. הסרט ‘שיטת השקשוקה’ הוא דבר שקורה פעם בהמון זמן.

  75. העלמה עפרונית:

    מישמיש (73) אולי כי מדובר באירועים ללא חשיבות עיתונאית? או שהם לא באמת מעניינים (את הציבור. לא את מארגני האירוע)? משום מה אני בטוחה שלאירועים חשובים כתבים מגיעים בעצמם. לא צריך לשלוח לא מונית ולא לארגן הנחה.

  76. תולעת ספרים:

    יש לי רק דבר אחד להגיד- מיס מארפל: תעשי לי ילד.
    “אבל שטויות. לחשוב זה כואב”- אני חושב שאני מאוהב.
    את קיבלת מיקסר גם, נכון?

  77. ירון (הלא מקורי):

    מישמיש, כתבת

    הבעיה היא עם העיתונאים ולא עם משרדי יחסי הציבור שכבר לא יודעים מה לעשות כדי לקבל כותרות

    אני חושב שכאן מתחילה התפיסה המעוותת. עיתונאים (בניגוד, נאמר, לכתבי מגזינים) אמורים לספק אינפורמציה חדשותית ו/או פרשנות בנוגע לנושאים אקטואלים, כל אחד בתחום סיקורו. היחצנים לא אמורים לדחוף להם סיפורים ולא צריכים לשדל אותם לסקר נושא כלשהו. אם הנושא מספיק חשוב כדי לקבל סיקור, העיתונאי אמור לרצות לסקר אותו גם ללא תמריצים. אם זה לא מספיק חשוב – בשביל זה יש בעיתונים שטח לא קטן שמוקצה לפרסומות.

  78. ירון (הלא מקורי):

    ובפעם הבאה אני צריך לעשות ריפרש לפני שאני כותב תגובה כי יצא שחזרתי על הדברים של העלמה עפרונית. אכן, לא מקורי.

  79. ענת:

    הפסקתי להאמין לכל גוף המיוצג על ידי רני רהב. מי שלוקח את המיוזע הנלעג הזה לייצג אותו, הוא פשוט אבוד בעיני.
    לא מבין כלום בתקשורת ובטח לא בניהול.

  80. ענת:

    70 עלית פה על סקופ. יובל דור הוא לא בן אדם. הוא מחשב!
    יובל דור הוא מ-ח-ש-ב

    ואתה סתם משתמש אנונימי בלי קייס.
    טאף נוגיז.

  81. herenot:

    ענת: הוא לא מחשב – הוא אפקט ממוחשב בתוכנית של לונדון וקירשנבאום. בן אדם רגיל לא יכול להיות מאותגר רזונית רגע אחד וברגע השני לראות כמו סומאלי בנגאטיב.

    הוא כנראה עבודה של פיקסאר.

  82. עומר:

    ענת – אני איתך. הבנאדם רק רוצה לנגן.

  83. א':

    אולי הבעיה האמיתית היא לא שיש כאלו שמציעים שוחד, אלא שיש יותר מדי כאלו שלוקחים. זכור לי מקרה של כתב ב”וואלה” שהוזמן למסיבת עיתונאים של נייק ואפל, בה חילקו נעליים ואייפוד במתנה. בעקבות הביקורת החליטה חברת היח”צ לדרוש בחזרה את המתנות מהכתבים, אבל לא באמת לחצה עליהם להחזיר וזה היה תלוי במצפון של כל עיתונאי. הכתב של “וואלה” פשוט ‘איבד’ את האייפוד ולכן לא החזיר אותו. כמה קל, כמה פשוט. אם זה היה קורה לי, הייתי מתעקשת לשלם את העלות של אייפוד אחד.

  84. אובמבה:

    “ואתה סתם משתמש אנונימי בלי קייס.”

    ענת, אין לי מושג מי את. גם אין לי אפשרות לדעת. יש הרבה ענת. לך אין שם משפחה או קישור לבלוג או משהו. כמו מיס מארפל, ירון המקורי ושאר החבר’ה כאן, אולי אתם מכירים אחד את השני, אבל עבור מי שלא מכיר אתכם אתם אנונימיים, וזה מאוד משעשע שאת קוראת לי אנונימי מתוך שם כמו ענת.

    ועכשיו, מיס, אשיב לך.

    זה נחמד שהצלחת להצחיק את עומר (לחשוב זה כואב, שם, משומש, נדוש, אבל הוא בעדך, הוא יצחק מכל מה שתגידי), קצת פחות נחמד שאת לוקה בחוסר יכולת לקבל ביקורת ברמה שמעבירה אותך על דעתך עד כדי ניסיון התאבדות על הטקסט שלי.

    ובכל זאת, כדי שלא יתקבל הרושם כאילו מפאת נומך תגובתך נבהלתי ואני נסוג, הנה שוב הסיפור, שלא מביא כבוד לא ליובל ולא לעדרו.

    הכל התחיל כאן, בתגובה 62:

    62. עיתונאי:
    15 בדצמבר 2008, בשעה 17:18
    מעולם לא לקחתי דבר מיחצ”ן, וכמוני, כל אדם שעובד במערכת שבה אני עובד. מה שעשית הוא פשוט מעשה נבלה ומוכיח שמעולם לא היית עיתונאי אמיתי, ובטח לא אדם מוסרי. מי שפושט את כל ערכיו שנייה אחרי שהוא עוזב את המקצוע ופתאום מצטט דברים שהם אוף רקורד (הכוונה לדבריו של רני), ומי שמצטט מישהי שביקשה שלא יצטט אותה, מוכיח בדיוק איזה סוג של עיתונאי הוא היה.

    או אז, החליט יובל דרור לעשות את המעשה הלא ראוי (אני מחזיק את עצמי בניסוח, משתדל להיות עדין, מאוד), ופרסם מידע אודות המגיב, והנה כולנו יודעים שהתגובה נכתבה מתוך מערכת דה מרקר, בשעה מסויימת, מעין איתות לכותב.

    63. יובל:
    15 בדצמבר 2008, בשעה 17:24
    עיתונאי דה-מרקר יקר (כן, אני יודע שאתה מהדה-מרקר, לא, זה לא מסובך – לכולכם יש את אותה כתובת IP),

    אני שמח שקיבלת את ההוכחה לה היית זקוק שמעולם לא הייתי עיתונאי אמיתי וגם לא אדם מוסרי.
    אני מתנחם בכך שאני לא אפס מאופס כמוך שמתחבא מאחורי כינוי אנונימי.

    אבל יובל דרור טורח גם לעלוב בו באותה הזדמנות. מיס, את עדיין זקוקה לעזרתי? כלומר, ממש להביא לך את היד מפסוקו ולהצביע על המילים אחת אחת?

    וכאן חוזר העיתונאי, לא מוותר, לא ממשיך להתווכח, אלא מבקש לסכם את העניין ולצמצם אותו למינימום של גילוי נאות:

    64. עיתונאי:
    15 בדצמבר 2008, בשעה 17:38
    כינוי או לא כינוי, אני מעולם לא לקחתי דבר מיחצ”ן. תחתום על אותו דבר?

    אבל יובל לא יכול להודות בזה, כי כולם יודעים שזה שקר, הרי יובל דרור לא סיקר את תחום הרווחה בעיריית ירושלים וגם לא את הפעילות בבורסה בתל אביב, יובל סיקר תחום שבו עיתונאים מקבלים דברים מיחצ”נים, מתנות, הטבות, טובת הנאה כזאת או אחרת מדי פעם לפעם ועוד פעם ושוב, איך אמרת? מדובר בהרגל. ויובל דרור הרי לא טיפש, הוא יודע שעיתונאי שעובד באופן כזה צמוד עם יחצ”נים וכל דבר שני שהוא כותב עליו זה משהו שהוא קיבל, אם בהשאלה ואם במתנה, הוא לא בדיוק עיתונאי, הוא משהו גבולי, בין לבין. ואכן, אין הדבר נדיר, עיתונאי שחוצה את הקווים ועובר להיות יחצ”ן שאמון על תיפעול אותם עיתונאים שניתנים לרכישה במיני מתאבנים ומטעמים, עיתונאים, אם אפשר בכלל לקרוא להם כך, ששכרם, גם אם הוא הגיוני בהשוואה לחבריהם העיתונאים, הוא זעום ביחס לתרומתם לקידום המוצרים והחברות אותם הם מסקרים. עיתונאים כאלה עוזבים בשלב מסויים את מיקצוע העיתונות ועוברים לעבוד באחת החברות עימן היו להם יחסים מעוותים מראש.
    התגובה לשאלת העיתונאי היתה זו:

    65. יובל:
    15 בדצמבר 2008, בשעה 17:43
    תזכיר לי, מי זה “אני”, מיהו ה”אני” המסתתר מאחורי ה”עיתונאי”?
    ממה אתה מפחד? צא, צא החוצה.
    אני כאן בחוץ, כותב את שמי, עומד מאחורי דבריי וגם סופג את הביקורת. ואתה?
    אתה חושב שאני אענה לחקירה המטופשת שלך בעודך מסתתר, שפן עלוב שכמוך?

    גם כאן, ברמת הקריקטורה של דוש, אני בטוח שתוכלי למצוא לבד את ההעלבות.

    לעניין האנונימיות. זה לא משנה. הויכוח הוא לא אישי, הוא עקרוני. אבל בעוד אנו יכולים לנהל ויכוח עקרוני אודות גלעד שליט ואנונימיותנו לא תהווה מכשול, שכן אף אחד מאיתנו לא חטף אותו, הרי שיש טעם לפגם מוסרי בטרוניות אותן מעלה יובל דרור ביחס לעולם יחסי הציבור ויחסיו הקלוקלים עם עולם העיתונות, שכן עד לפני ארבע דקות יובל דרור עצמו היה חלק מתעשייה משומנת היטב כשידו הכבדה היתה מונחת בביטחה וללא כל בושה על רפלקס ההקאה של עיתונאים ישרים, ויש כאלה.

    על כן, מי הוא אותו עיתונאי, ומי אני, אין עניין בזה.

    אני רוצה בהזדמנות זו לקחת בחזרה את “הוא לא בן אדם” שאמרתי על יובל, גם כי זה באמת משעמם וכל זה, אבל בעיקר כי אני לא מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת עד כמה זה נכון או לא. אמרתי את זה ביחס לדברים הבוטים, הניסוח הפוגע והמעשה המנוול של גילוי פרט אודות אותו עיתונאי שהגיב.

    ככלל, ברור שיובל, מיס, ענת, ואולי עוד מישהו שפיספסתי, הם חבורה ילדותית של אנשים
    מפונקים, בעלי חשיבות עצמית והתנשאות על הזולת.

    בתגובה של מיס כריסטי לדברים שלי אמנם נדהמתי מההתנשאות והנכונות לשקר כדי להוכיח דבר מה, אבל לפחות היה שם ניסיון, גם אם כושל ברובו (יצא קצת פקאצי בסופו של דבר), להתבטא. בתגובות של יובל יש אלימות מילולית בעיקר, מתובלת בכמה זעקות סטייל הקוזאק הנגזל.

    מעבר למלחמות מילים שאין לי עניין בהן על במה זו שכן ההמון המשולהב יצעק “אהוי” לכל השתלחות של מי מחברי הפאנל באורח אנונימי, נותר רק עניין אחד לפרק כאן והוא החבות המוסרית של יובל דרור להשיב לשאלות אותן שאל אותו העיתונאי.

    ועל כן, מטופשת או לא, אנונימית או לא, ובהחלט, לגמרי, לציטוט, אשמח לקבל את תשובתך לשאלה שהציב לפניך מגיב 62:

    אני מעולם לא לקחתי דבר מיחצ”ן. תחתום על אותו דבר?

  85. מור:

    אני זוכרת שבכתבות של יובל דרור בידיעות נכתב על מוצרים, כמו דיסק און קי זעיר במיוחד ועוד מוצרים, שהתקבלו בודאות מיחצ”נים. לכן כל הטקסט שהוא כתב נראה צבוע מאוד.

  86. רודני:

    אובמה (יההה, רייט) תגיד, אתם לא עובדים שם בעיתון שלכם? בעבור זה שוקן משלם לך? בשביל שתנסח תגובה ארוכה ומשעממת, מלאה בלכלוך? למה שמישהו יתן לך תשובה אם אתה לא מוכן לחשוף את עצמך? צודק יובל- אתה הפחדן מהסוג הכי גרוע שיש. עומד על הטריבונה מצווח כמו תרנגולת ודורש שיתנו לו תשובות! תגיד, אתה ליצן? זה העיתונאים שאותם אני קורא בבוקר? פחדנים שמטנפים עיתונאי אחר בחסות האנונימיות בגלל שהוא העז לצאת כנגד נורמה? במקום לעשות חשבון נפש אתם עושים חשבון עם מי שמציג מה שמתרחש מתחת לאפם של הקוראים? באמת נורא מפליא שאנשים מפסיקים לקרוא עיתונים, נורא מפליא.
    ומור, גם את גאונת הדור. אני לא מבין בזה הרבה אבל מה איך בדיוק את רוצה שכתבי טכנולוגיה יבדקו את המוצרים? יקנו אותם אחד אחד? הם מקבלים אותם, בודקים אותם, ומחזירים אותם. הבנאדם כתב סקירות על מוצרים ולכן הוא צבוע? הרי אין לך שום הוכחה שהוא לקח משהו, אבל את באה לפה, משאירה פה נפיחות מסריחות והולכת? מאיפה מקריצים אתכם?

    תת הרמה שהעיתונאים מפגינים כאן היא פשוט בלתי תאמן

  87. עומר:

    אובמבה (לשעבר 70) – התחלתי לכתוב פה תגובה מסודרת וארוכה, אבל בסוף מחקתי אותה ואגיד רק דבר אחד שאני לא יכול בלעדיו: תודה שהתייחסת אלי כרפה שכל שצוחק כל פעם שמיס מארפל יורדת על מישהו. הרי זה ברור, מתוך ההיכרות העמוקה שלך איתי, שאני באמת כזה.

    אגב, נעים להכיר גם אותך.*

    * או שלא להכיר. קצת חד-צדדי העניין.

  88. מור:

    יובל, חבל שאתה לא עונה עניינית. האם החזרת כל מוצר שבדקת? מי שמבקר אחרים צריך לפעול ללא רבב. ואתה כל הזמן מתחמק מלענות לשאלה הפשוטה. להטיל רפש בעיתונאים המושחתים זה הירואי מאוד, אבל השאלה אם אתה לא אחד מהם.

  89. רודני:

    לול!!! את חושבת שאני יובל???
    בחיי שאתם עלובי נפש

  90. החגב עומד יציב:

    לול ענק!!! סגרתי את המחשב ל 24 שעות והאינטרטנט השתגע.

    מגיב מס’ 84- בוא אחוד לך חידת הגיון קטנה:
    עובדה א-יובל דרור כתב כתבה שחושפת ומגנה עיתונאים אשר משתפים פעולה עם טובות הנאה של יחצני”ם, וטען שאין זה ראוי שכך יהיו פני הדברים במקצוע.
    עובדה ב-יובל דרור לקח או אולי לא לקח טובות הנאה, ושיתף ואולי לא שיתף פעולה עם יחצני”ם בתקופת עבודתו כעיתונאי.
    האם עובדה ב’ סותרת את העמדה המוסרית של עובדה א’ ברמה העקרונית(ולא האישית-שהחשיבות שלה כפי שהדגשת כאן:

    זה לא משנה. הויכוח הוא לא אישי, הוא עקרוני.

    היא משנית)
    ואם הינך סבור שעובדה ב’ מבטלת את תוקפה המוסרית והאתית העקרונית של עובדה א’, אנא נמק, הסבר, והבא דוגמאות מדוע זה צריך להיות כך.

    ככלל, ברור שיובל, מיס, ענת, ואולי עוד מישהו שפיספסתי, הם חבורה ילדותית של אנשים
    מפונקים, בעלי חשיבות עצמית והתנשאות על הזולת.

    אתה לא סתם עיתונאי, אתה גם פסיכיאטר מאבחן מומחה דרך האינטרנט. בוא ובבקשה אל תניח שום דבר לגבי מי שאינך מכיר, לא דיברת איתו מעולם, וקראת רק מספר תגובות שלו.

  91. ב.:

    חגב- לא למדת את הכלל הראשון באינטרטנט?

  92. החגב עומד יציב:

    מה? אף פעם אל תפתח לינקים לא מזוהים אבל מסקרנים?
    תמיד תהיה מאחורי 7 שרתי פרוקסי?
    אף פעם אל בטעות בקבוק קוקה קולה שלם?

  93. החגב עומד יציב:

    לזכותי יאמר שלא ראיתי את התמונה, ואני לא נוהג להאכיל טרולים, אבל אל תניח שכל מי שלא מסכים איתך הוא טרול.

  94. יובל:

    חברים, אני חושב שהגענו לתחתית הפוסט הזה.
    אני סוגר אותו לתגובות.
    בימים הקרובים אעלה פוסט המסכם את מחשבותיי בנושא.
    תודה לכל אלו שהביעו את דעתם והציגו את עמדתם.

  95. » הבלוג הרדום של עמיר פרץ » וובסטר 4 - חנן כהן:

    […] הוידאו שרני רהב הכין בשביל מפלגת העבודה, יש קישורים לפייסבוקים של […]

  96. גם-שם » היר היר!:

    […] דוגמת אלו של עידוק ואחיהוד לפיהן הייתי צריך לצטט "מקורות בכירים" […]

  97. בבואך לקנות עיתונאי : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן:

    […] יקר, חבל שתשלם ביוקר סתם. בבואך לקנות עיתונאי, הקפד קודם כל להשוות מחירים […]

  98. טיפ קטן: אוף דה רקורד | יחסי ציבור ואסטרטגיה:

    […] הכתב. המשך להתלבטות הזו ניתן למצוא גם בהתכסחות שהיתה ליובל דרור עם יחצנית מסכנה מהמשרד של רני רהב. גם היא חשבה על […]

  99. על יח”צנים ועיתונאים – אנקדוטות:

    […] ארוך בשביל תגובה אצל יובל דרור בעקבות הפוסטים שלו על רני רהב בגלוב ובעין […]

  100. יש כסף בכתיבה באינטרנט? פוסט בתשלום על פוסטים בתשלום : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן:

    […] קינן הוא לא היחיד; בלוגרים מקבלים הצעות כל הזמן לכתיבה בתשלום. בין אם מדובר בכתיבת פוסט אוהד לצורך קבלת לינק, בקשות מציקות להחלפת לינקים או סתם יחצנים שחושבים שהם יכולים לקנות בלוגרים על ידי מתן פרסים או השתתפות באירועים אוהדים. חלק מהכותבים, יהיו אלה בלוגרים או עיתונאים, מקבלים זאת בהומור וציניות האופיינית, עושים מנשוא התשלום בדיחה ומציגים לאומה בדיוק את ההסדר של “יד רוחצת יד” שאמור להיות מאחורי הקלעים. יובל דרור, לדוגמה, התעמת עם היחצ”ן רני רהב על הצעתו הנדיבה לממן לו ולמשפחתו נסיעה לאילת לצורך יום כיף לילדים על מנת שהעיתונאים יכתבו על פרויקט מסוים בחסות בנק הפועלים (שווה לקרוא עוד על הפרשה כאן). […]