הרגע שבו בדרך כלל מתחילים להסתבך

על רקע לא מעט ביקורת, לא הסתרתי את דעתי שישראל לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים כאשר מתקיפים את אזרחיה על בסיס קבוע. למעשה, ישיבה בחיבוק ידיים נראית בעיני כמעשה בלתי מוסרי החותר תחת עצם התשתית הבסיסית לקיומה של מדינה ריבונית.

ואולם מי שהבין מדבריי שאני תומך בפעולה בכל מצב ובכל תנאי, טועה. הבעיה הגדולה ביותר עם פעולה צבאית, כל פעולה צבאית, היא שצריך לדעת גם מתי לעצור אותה ולתחושתי, בישראל לא יודעים מתי לגמור. עובדה זו מזינה פרשנים המתופפים על תופי הטאם-טאם וקוראים ליותר הפצצות, יותר פעילות וכמובן, כניסה קרקעית מיידית וללא פשרות. עמדה זו מסוכנת בעיני לא פחות מהעמדה הפאסיבית הקוראת לאי-פעילות בכלל וקשה לדעת האם היא מוזנת מעמדת הציבור או דווקא מזינה אותה.

אין כאן נוסחה מתמטית מדויקת ולמצוא את נקודת שיווי המשקל הוא עניין לא פשוט. האם מפסיקים עכשיו, אחרי שהפציצו את אשדוד, עיר בה מתגוררים 250 אלף תושבים ושנמצאת מרחק רכיבת אופניים מתל-אביב? (לא שזה משנה בעיני כמה רחוקה העיר המופצצת מתל-אביב). מדובר בחתיכת דילמה. לשמחתי, ובניגוד למלחמת לבנון השניה, נשמעים כעת לא מעט קולות שמציעים כמה רעיונות חלופיים, שקוראים לעצור לפני שיהיה מאוחר, לעצור לפני שנתגלגל לתוך מלחמה כוללת מהסוג שכמוהו הכרנו ממש לא מזמן.

בהקשר הזה, עמדתו השפויה של דוד גרוסמן שהתפרסמה הבוקר ב”הארץ”, מייצגת נאמנה את עמדתי בעניין וכולי תקווה שהיא מייצגת גם את עמדתם של רבים נוספים. גם גרוסמן סבור כי במשך שנים מירר החמאס את חיי תושבי הדרום. גם גרוסמן אינו רואה סיבה לגנות את עצם ההחלטה להגיב ובעוצמה כנגד ירי הקאסמים. ואולם גרוסמן מבין היטב את מגבלות הכוח, מגבלות שרבים כל כך בקרב הפרשנים הצבאיים בישראל ואף בקרב מקבלי ההחלטות, אינם מבינים או שאינם רוצים להבין.

זה הרגע שבו בדרך כלל דברים מתחילים להסתבך עבור ישראל. מוטב לה שלפני שהיא ממשיכה בתסריטים שנקבעו מראש במשחקי מלחמה ששוחקו על שולחנות חול, שתחשוב פעמיים. זה אף פעם לא טעות לחשוב פעמיים. על כל דבר.

נכתבו 32 תגובות לפוסט “הרגע שבו בדרך כלל מתחילים להסתבך”

  1. משה קרון:

    דפוסי התנהגות מקובעים מאפיינים בני אדם וארגונים. מחלחל לחשוב שממשלת ישראל חוזרת ועלולה לחזור ביתר שאת על מחדלי העבר. מנהיגות מובילה ויצירתית יכולה לאמץ את ההצעה להכריז על הפסקת אש חד צדדית וכניסה למשא ומתן. האם ליד שולחן הממשלה יושבת הנהגה כזו ?
    מסופקני.

  2. איתי:

    מרגע שהתחלת להרביץ, להפסיק חד צדדית אחרי שנתת מכה חזקה אבל לא קטלנית, יצרת מוטיבציה להחזיר לך וחטפת מכה חזקה – נשמע לי די מטופש ועלול לגרום ליריב לפרש את ההפסקה כחולשה.

    גם אם מסכימים שרק כוח צבאי לא פותר ורק דיבורים לא פותרים – יש חשיבות לסדר הפעולות.

    לדעתי צריך היה לעשות הרבה הרבה יותר בתחום המדיני ואם כל זה כושל – פעולה צבאית.

    חשיבה כזו לא קיימת בשיח הציבורי בארץ (הויכוח לפני היה בין איפוק לפעולה אוירית לקרקעית, איפוק אינו שווה כלום).

    כמו שהראה דוח וינוגרד – לישראל יד צבאית מנוסה וחזקה, יד מדינית מנוונת (בין השאר כי חסות בצל אמריקה של בוש ניוונה אותה) ובעיקר שוכחים שהידיים אמורות לפעול בתיאום ושהצבא בין אם בהרתעה ובין אם בפעולה אמור לספק תנאים נוחים למדינאים לסגור הסכמים, ולא לתת בעצמו פיתרון.

    ישראל מחויבת להגן על אזרחיה, צריך לדון מה הכי אפקטיבי.

    צריך לדון מהי משמעות הפסקת אש עם חמאס – מה דורשים ומה מוכנים לתת, מהן הערבויות.

    השיטה שניסינו בלבנון לא תהיה אפקטיבית בעזה, ולא משנה אם המוביל הוא ברק או פרץ.

    אבל לדעתי הפעולה הנוכחית לא נובעת באמת מניסיון להגן על אזרחים אלא משיקולים פוליטיים

    http://www.blacklabor.org/?p=5980 אפילו שטרסלר מתחיל לחשוב ככה.

  3. העלמה עפרונית:

    יובל, אם אתה חושב שאין רלוונטיות למרחק של העיר המופצצת מתל אביב (וזה באמת לא משנה. אשדוד היא עיר ישראלית שצריך להגן על תושביה בדיוק כמו שצריך להגן על תושבי שדרות, בדיוק כמו שצריך להגן על תושבי רהט, בדיוק כמו שצריך להגן על תושבי תל אביב וקריית שמונה), למה לציין את זה?

  4. יובל:

    למה לא לציין את זה? מה רע בציון עובדתי?
    בכל אופן ביקשתי להבהיר שלא מדובר במערכה מוגבלת שאליה נקלעו רק תושבי דרום הארץ.

  5. עופר:

    סליחה ככה שאני מתפרץ, אבל מתי חזר הבלוג לאוויר? מישהו יכול להפנות לפוסט המכונן?
    תודה.

  6. דנדוש:

    עופר- מעולם לא היה פוסט חזרה רשמי, למעשה אנחנו בכלל לא בטוחים שהגלוב חזר.
    היו”ר רק כותב פה לפעמים, ככה, כשבא לו, מידי יום ביומו.

    זה הפוסט הראשון שהתפרסם אחרי ההפסקה, וסימן את קומו של הגלוב לתחייה, אך מסיבת העיתונאים שנערכה כשבוע אח”כ, הכריזה על משהו שונה לגמרי .

  7. דנדוש:

    התפספס לי לינק… זה היה אמור להיות הלינק האחרון.

  8. חגילר:

    אני צריך עזרה בלהחליט, איזה מהטוקבקים הבאים מהכתבה של גרוסמן זוכה לתואר “הטוקבק המפגר ביותר של 2008”:

    1) “בוא תגור בדרום ואז תכתוב מסות” (“דרומית”, תגובה 17)

    2) “מה עשתה אמריקה אחרי 9.11? נכנסה בכל הכוח בשתי מדינות” (“לא לפחד מנצחון”, תגובה 99)

  9. רגשות מחושבים:

    אני לגמרי מסכים איתך ועם גרוסמן (איזה יופי לי, אה?). תרומתי הצנועה לקריאה להפסקת אש עכשיו היא קישור לערך דילמת האסיר האיטרטיבית בעברית ובאנגלית.

    בגדול מה שאני לוקח משם זה את הניסוי שהוכיח שהאסטרטגיה הכי טובה לזמן ארוך היא להזיק לצד השני כשהצד השני הזיק לך בתור הקודם, אבל לחזור להיות נחמדים מיד אח”כ (אם הצד השני לא בחר להזיק שוב). יש לנו זכות להגן על האזרחים שלנו גם אם זה מזיק למי שמזיק לנו, אבל אסור שזו תהיה שבירת כלים מסוג “אני הולך להזיק לך עד שתיעלם כי הגזמת לחלוטין ומזה אין חזרה”. זו צריכה להיות תגובה מסוג “אם תזיק לי תשלם על זה, אבל האינטרס שלי זה לשתף פעולה, אז אחרי התגובה שלי אני אהיה נחמד אם גם אתה תהיה”. כמובן שזה הרבה יותר מסובך, אין תורות, וכל צד יכול לפרש את התגובה של הצד השני בתור “אני מזיק לך עד שתיעלם” וכו’, אבל אני עדיין חושב שזו האסטרטגיה שצריך ללכת בה. להגיב תגובה קצרה וכואבת (להפציץ חלק מהמטרות מתוך הבנק למשל), להבהיר שזו תגובה להתגברות הטילים בשבוע האחרון ולא לשום דבר שהיה קודם, ושאנחנו באמת עושים כל מה שהטכנולוגיה מאפשרת לנו כדי לא לפגוע בחפים מפשע. אז להפסיק עם התגובה ולחכות לראות מה הצד השני עושה.

    יכול להיות שייקח הרבה סיבובים עד שהצד השני יבין שלהזיק לנו לא מועיל לו יותר, אבל מבחינת מספר הקורבנות (ואני סופר גם ילדים שגדלים במשך שנים עם אזעקות כשמידי פעם מישהו לידם מת כקורבנות, מישהו רוצה להתווכח איתי על זה?) זה עדיף על מצב שהם יורים עלינו ואנחנו מבקשים מהם יפה שיעזבו את זה ויבואו לדבר, וזה בטח עדיף על מצב שבו פעם בשנתיים/שלוש קופץ לנו הפיוז ואנחנו נכנסים בהם רגלית ללחימה אינטנסיבית מבית לבית.

  10. עוד יובל:

    קולות שקוראים לרגיעה ושלום זה טוב ויפה. הי, אני בעד שלום בעצמי. אני איש שמאל בעקרון (כן, זה אני), ואני מאמין שיכול להיות כאן שלום, וחרבות יהפכו לאתים. מתישהו.

    מבצע כמו “עופרת יצוקה” הרי לא ייגמר עד שמטרתו תושג. לכן, באופן הגיוני, כל שעלינו לעשות כדי לדעת מתי הוא יסתיים הוא לגלות מה מטרתו, לא? הבעיה שמטרתו מוגדרת היטב בערך כמו מטרתה של מלחמת לבנון האחרונה, רק ברמת פירוט יותר נמוכה. אני כבר רואה את צה”ל עושה את כל החורף בבוץ של עזה…

    מעבר לעובדה שהחליטו על מבצע לצורכי תעמולת בחירות ואז חיפשו תירוץ, מי שמנהל את המבצע הזה הם פחות או יותר אותם חדלי אישים שניהלו את אותה מלחמה. אתם באמת חיים באשליה שמישהו שם למעלה יודע מה לעזאזל הוא עושה? לצערי הרב הכאוס מתחיל בירושלים, ומחלחל דרך כל כלי תקשורת אפשרי, אזרחי או צבאי, לכיוון עזה.

  11. איפי:

    מצד אחד – יאללה להפציץ. כי כן, ברגע ששמעתי את הפיצוצים והבנתי שזה חיל האוויר ולא עוד גראד בדרכו לביתי, חשתי הקלה מסויימת במתח.
    מצד שני – וואלה, שני אחים בקרבי בדרך לעזה זה העלאה מטורפת ברמות המתח.
    נכון שצריך לדעת מתי לגמור ובשביל זה צריך לדעת מה המטרה של כל העסק, אבל עד עכשיו לא פחתו כמויות הצינורות עם חומר הנפץ שהחמאס משליך אל מעבר לגבול הרצועה אז ברור ששום דבר עוד לא ממש זז פה.
    להפסיק עכשיו? מה זה ייתן?

  12. איל:

    הגלוב מוביל את החדשות – מערכת הבטחון שומעת בקול היו”ר:
    למנט מודיעים על הענות מערכת הבטחון לדרישות היו”ר

  13. יעלה:

    “האם מפסיקים עכשיו, אחרי שהפציצו את אשדוד”

    כלומר צריך להפסיק בגלל שמפציצים את אשדוד?

    לפני כן הפציצו גם, אמנם לא את אשדוד אבל את אשקלון – האם אז זה היה תירוץ לא להתחיל?
    לא. זה היה תירוץ להתחיל.

    אולי בכלל צריך להפסיק כי יש מספיק הרוגים ופצועים בצד השני?
    כאילו יש מחיר והם שלמו אותו במלואו- כולל האוניברסיטאות שלהם (כולנו יודעים שדור ללא חינוך זה ממש מועיל) ומחסני הרפואה.

    זה מספיק?

    אלו הסיבות?

    כלומר באמת אני מנסה להבין- מה הוא סולם הערכים שלנו כציבור.

  14. העלמה עפרונית:

    יובל, גם לציין “אשדוד, הממקומת שש וחצי שעות נסיעה מקריית שמונה” או “אשדוד, השוכנת על חוף הים התיכון” מציינים עובדות. השאלה היא תמיד איזה עובדות בוחרים להאיר ואיזה עובדות מסוננות החוצה כי הן נתפסות כלא רלוונטיות. העובדה שמכל הפרטים העובדתיים שאפשר לומר על אשדוד בחרת לציין דווקא את המרחק שלה מתל אביב, רומזת שחשיבות הירי בכך שהוא מתקרב לתל אביב, שהיא כידוע – מרכז העולם. רוצה לומר, אם ירו טילים על תל אביב – זו כבר מלחמה אמיתית! בינתיים, ירי הטילים על הערים בפריפריה ובגבול הוא טרדה שולית שאפשר היה להתמודד איתה, אלמלא העובדה שהירי היה מסמן מגמה של התקרבות ל”חלק החשוב באמת של תל אביב”.
    אגב, גם אתה עצמך הקפדת לציין שזו עובדה לא חשובה. אולי היא לא חשובה אבל עובדה היא שדווקא את העובדה הלא חשובה הזו – ציינת (אתה ו,אגב,עוד רבים אחרים).

  15. על המוסר | בלוגיקה:

    […] יובל דרור, היו”ר בלעז, סובר שיש לנצור את האש כעת – או למצער, להתחיל לפעול בכיוון. אני, כמובן, מסכים עם […]

  16. נמרוד אבישר:

    יעלה, קלעת בול. הסיבה היא ש”עשינו משהו”. זה סולם הערכים שלנו כציבור.

  17. אבים:

    לרגשות מעורבים:
    מאוד יפה שהכנסת את דילמת האסיר לכאן ויפה שקראת שמנצחת היא גישת tit for tat. רק שזה ממש לא נוגע לענינינו…. מחקרי דילמת האסיר בעזרת תוכנות מחשב יש בהם בעייתיות משום שיש להם אורך מוגדר ומטרה מוגדרת זהה לשני המתחרים. המציאות, כהרגלה, יותר מסובכת מזה. במציאות לכל צד יש מטרה שונה ומנוגדת. והאורך בוודאי אינו מוגדר.
    אי אפשר לגזור מניסוי תיאורטי על המציאות ולכן, כל הטענות שלך אינן מחזיקות מים.
    אני מסכים עם איתי. ממתי הפכנו למדינה תבוסתנית? במלחמת יום הכיפורים נהרגו כ-600 חיילים ביום הראשון, בששת הימים נהרגו כ-200 חיילים ביום הראשון. ואף אחד לא קרא להפסקת אש. זו הסיבה שהחמאס יודע שבסוף, למרות האבידות הקשים שלו, כל מה שהוא צריך זה כמה הרוגים בצד שלנו כדי שהגרוסמנים והעמוס עוזים והא.ב יהושעים והביילינים יתחילו לצעוק הפסקת אש. הסכם.
    כדי להחזיר לעצמנו את כושר ההרתעה ואת העמידות ואת השקט לשנים הבאות חייבים להמשיך במהלך קרקעי גם במחיר חיילים הרוגים. אין מנוס. והתיק מילואים שלי מוכן. אני עומד מאחורי המילים שלי.

  18. כפור:

    ובהקשר אחר: הקונסוליה הישראלית בניו-יורק עונה עכשיו על שאלות הגולשים בנוגע לתקיפה בעזה. בטוויטר. אני לא יודע אם לצחוק או לבכות אחרי שרואים משהו כזה:
    @peoplesworld We hav 2 prtct R ctzens 2, only way fwd through neogtiations, & left Gaza in 05. y Hamas launch missiles not peace?

    ממש דיפלומטיה 2.0…

  19. אלירם:

    אני כמעט מסכים אתך ועם גרוסמן, בהבדל קטן:

    בהפוגה שעליה נכריז עלינו לדרוש:
    .

    א. הפסקה מוחלטת של ירי לעבר ישראל
    ב. סגירת עסקה לשחרור גלעד שליט.
    .
    שים לב, אני לא מצפה שיחזירו לנו את גלעד תוך כדי שהם מנפנפים בדגל לבן, אלא שפשוט, הגעה להסכם שבו גם ישוחררו אסירים תהיה תנאי להפסקה מוחלטת של המתקפה.

    48 שעות שבהם העולם ילחץ על החמאס להחזיר את שליט. לא יסולאו בפז.

    במידה ולא יגיעו להסכמה / לא יפסיקו לירות: לחדש את התקיפות האויריות ביתר שאת. לאחר שבוע, שוב הפסקת אש וחוזר חלילה.

    אבל הכל צריך להיות מוגדר ומוצהר ונראה שאולמרט לא ממש בעניין.

  20. רגשות מחושבים:

    אבים, קודם כל כתבתי גם אני שהמציאות היא יותר מורכבת מתיאורית האסיר האיטרטיבית, ופירטתי אפילו יותר ממך למה, אבל אני כן רואה נקודות משותפות בין התיאוריה למציאות. העיקרית היא שיש פה צד, העם הפלסטיני לאורך זמן ולצערי גם החמאס לפחות בשנים הקרובות, שישחק איתך עוד הרבה סיבובים בעתיד, ואתה ממש לא יכול למחוק אותו (ואת העם הפלסטיני אני ממש לא רוצה למחוק), ככה שדווקא דילמת האסיר בורסיה שהצגתי, עם מספר סיבובים לא מוגבל (קראת את הקישורים???), יותר קרובה למציאות ממה שאתה מציג (ניכנס בהם עד שהם יכנעו). ותפריד בין הפסקת אש להסכם. הסכם שיחזיק מים לדעתי יכול להגיע רק עוד כמה דורות בגלל שטיפת המח האיומה שעוברים הילדים שם. הפסקת אש זה משהו שיקרה ברגע שהחמאס יבין שאש פוגעת באינטרסים שלו.
    חוץ מזה, הפסקת אש ממש לא קשורה לתבוסתנות, אלא לאינטרסים של ישראל, שברגע שיש אפשרות לשקט הוא יהיה ולא יתפספס כי אנחנו מבהירים מי בעל הבית כרגע אז נא לא להפריע. לא זכור לי שנציג ישראלי חתם על הסכם עם החיזבאללה, ולא נראה לי שאנחנו או החיזבאללה או ממשלת לבנון מתיחסים יותר מידי ברצינות להחלטת האו”ם, אבל עדיין אין אש בצפון כרגע. למה? כי כרגע האינטרס של חיזבאללה הוא שקט. ספציפית עכשיו אני חושב שבעקבות הירי בלילה צריך לבצע עוד סדרת הפצצות קצרה, ואז לעצור ולראות אם לצד השני נמאס. אם לא, להמשיך. איפה התבוסתנות פה בדיוק?

  21. רגשות מחושבים:

    שוב לאבים, ברמה כללית לגמרי – אי-אפשר להסיק מניסוי תיאורטי על המציאות? כרגע שמטת את הקרקע מתחת לכמה ענפי מדע מפותחים מאוד. אפשר ועוד איך, עם ההתאמות הנחוצות.

  22. רגשות מחושבים:

    שוב אבים, אחרון כרגע, סליחה ששאלתי אם קראת את הקישורים, ברור מתגובתך שקראת אותם. מבקש מכולם סליחה על ההצפה, עכשיו אני הולך לנשום כמה נשימות איטיות ואויש לנוח.

  23. אבים:

    רגשות,
    בוא נגיד שלא רק שקראתי את הקישורים אלא למדתי את הנושא בקורס אקדמי. מודלים הם מודלים. הם רק עוזרים להסביר אבל אי אפשר להשליך מהם על המציאות לגמרי.
    בכל מקרה, האינטרסים של ישראל הם שקט זה מובן. השאלה אם אתה רוצה “רגיעה” כמו שהיה עד לפני שבועיים (כלומר, מדי כמה זמן עפים כמה טילים, רובם בשטח פתוח ומדי פעם צה”ל מרביץ טיול רגלי לציר פילדלפי).
    אני טוען, שאם המכה תהיה חזקה מספיק, כולל כניסה רגלית לשם תצוגת תכלית זה יביא שקט. הפלשתינים טוענים שאנחנו פחדנים משום שאנחנו משתמשים רק בחיל האוויר. זה נשמע כמו משחקים של ילדים אבל לצערי זה בדיוק כך. יש פה התנהגות של גנון, עם “צעצועים” יותר מסוכנים.
    כרגע החמאס מתרכז בלהדגים את יכולתו להעיף טילים למרחק. אז עכשיו כדאי לעשות הדגמה של כניסה רגלית. אולי זה מה שישכנע אותם סופית.

    אבל מה שחשוב זה המורל הציבורי. כל הקריאות האלה על הפסקת אש ועל כשלון עתידי של צה”ל מחלישות. תנו קצת קרדיט לצה”ל. מסתבר שההנהלה החדשה מוצלחת יותר מהקודמת.

  24. יהונתן קלינגר | בוקר אחרון | הפוסט הזה הוא לא על המלחמה, אלא על בני אם ‏ ::

    […] של עשרות אנשים אצל יוחאי עילם, ואולי גם בגלל העובדה ששאר הבלוגוספרה מדברת על כך יותר מדי, לא בא לי לכתוב על […]

  25. מבט פילוסופי » ארכיון הבלוג » על מלחמות עזה:

    […] הישראלית מהרהרת  אחר נכונות המבצע. חלקה הגדול אף מתנגד למבצע.יש גם כאלו המבקשים רק חמלה. וחלק תומכים […]

  26. רונית:

    פייר, יובל? איכזבת.
    חשבתי שקצת ביקורת לא תשבור אותך כל כך מהר.

    לדעתי כל אלה שקוראים להפסקת המבצע עכשיו- פשוט לא מבינים את המטרות שלו.
    זוהי לא תחרות על כמות ההרוגים והפצועים. זהו מבצע עם מטרות ברורות: השמדת תשתיות הטרור ברצועה.

    לנצור אש ליומיים כדי לתת להם את ההזדמנות להתארגן כראוי לפעולה קרקעית?? למה זה טוב?
    לפנטז על זה שאם הם ימשיכו לירות עלינו- תהיה לנו לגיטמציה להכנס בהם עם כל הכוח?

    קשקוש בלאבוש.

    זה הרי לא יקרה. לישראל לעולם לא תהיה לגיטמציה כלל עולמית להשתמש בכוח. תמיד יגנו אותנו, מבית ומחוץ. (ראה ערך: יעלה). אני חושבת שמעט התמיכה שאנו מקבלים כרגע היא מספיקה.

    אם הם רוצים- שירימו את הכפפה קודם. הגיע הזמן שנראה יוזמות גם מהצד שלהם.

  27. אובר הומניטריות | כמה מילים, ברשותכם:

    […] את הבלוגים ופוסטים של כל מיני אנשים כמו שוקי, יהונתן, יובל ואחרים (שוקי התעלה על עצמו והביא רשימה של כמה עשרות […]

  28. יובל:

    רונית – נשברתי? נשברתי ממה?
    פפפףףףף בגלל שאני לא תעב מלחמה בכל מצב ובכל מקרה זה אומר שנשברתי?
    גם הפוסט של חץ (קישור לו בתגובה 27) הוא בעיני לא פחות מאשר סילוף מוחלט של העמדה שלי. לא מרחמים גדולים על הפלשתינאים אני כותב את דעתי (לא שיש משהו פסול ברחמים) אלא כי בעיני מלחמה נועדת לשרת מטרה; היא לא נועדת לשרת את עצמה או את אלו שתומכים בה בעיניים עצומות.

  29. רונית:

    נכון, המלחמה אמורה לשרת מטרה. והמטרה עדיין לא הושגה.
    מי שמבקש להפסיק את הפעולה עכשיו שוגה לחשוב שהמטרה הייתה להשיג מספר רב של הרוגים ופצועים בצד השני.

    הרשו לי לבשר לכם, שהמטרה לא הייתה ליצור משבר הומניטרי בצד השני ולצאת בלי להשיג שום דבר חוץ מהרבה מאוד אנשים מסכנים.

    אני מאוד מאוד מרחמת על הפלשתינאים. אני הבן אדם הכי לא תאב מלחמה שקיים ודעותיי הפוליטיות נוטות הרבה יותר לשמאל מאשר לימין.

    ולמרות זאת(!)

    דעתי נשארת איתנה שאין שום דבר טוב בלעשות חצי עבודה.
    מטרת המבצע לא הייתה להחזיר להם בכמה ימים על כל מה שהם עשו לנו בשמונה השנים האחרונות.
    המבצע הזה אמור לפגוע אנושות בתשתיות הטרור ברצועת עזה ולצערנו עוד לא הצלחנו לעשות את זה.
    אז למה לסיים את זה עכשיו? למה עשינו זאת מלכתחילה ואיזה מטרות בדיוק הצלחנו להשיג??

  30. אבים:

    יובל,
    הדיעה שלך משחקת לידיים שלהם. שים לב לנסראללה בטמקא. הוא מנסה לדחוף את הדיעה הזו לראשים של כולם. הוא מנסה לשכנע שיהיה רע.
    עוד פעם: משום מה כולם בטוחים (גם אתה) שיש פה חזרה על לבנון 2. אז זהו, שלא. הצבא מאומן מאוד. בשנתיים האחרונות, היו אימונים כמו שלא היו לפני כן. הציוד שאנחנו מקבלים השתפר לעין ערוך. השיפור מורגש ברמת החייל הפשוט ומעלה.
    גם היציאה למבצע לא בוצעה תוך כמה שעות ובחטף. היה פה תכנון מדוקדק.

    קצת קרדיט לא יזיק.

  31. rose:

    לאבים – אין בעיה, צא והילחם, אפשר להשאיר את שאר החיילים בבית? אתה באמת חושב שזה מצב הגיוני שממשיכים להילחם בכל מצב, גם אחרי שמאות חיילים נהרגים? נראה לי שמשהו מעוות בחשיבה שלך. מאיפה באה כל הכוחניות הזו?
    מצידי – אין לי בעיה עם תבוסתנות, המצב הזה לא מאפשר ניצחון לאף אחד מהצדדים. לפחות הגרסה הממותנת של לחימה מבוקרת, כהצעת גרוסמן והיו”ר, מראה איזשהו פתרון, גם אם זמני, באופק. הדרך שלך תוביל לחיסול כללי של תושבי עזה וישראל כאחד, ולסבל שלא יתואר בתהליך.

  32. אלעד:

    מתי לאחרונה קראתם את ספרו של ניקולו מקיאוולי “הנסיך”?

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: