עושים מה שיכולים

שוקי גלילי, קולגה וחבר טוב (מאוד) שלי, כותב ב-Ynet על המחשב הנייד ב-100 דולר שמיועד לאזרחי הארצות העניות באפריקה ושפותח במשך זמן ניכר על ידי מהנדסי אוניברסיטת MIT. מה שמטריד את שוקי הוא שהמחשב ממומן בין השאר על ידי News Corp שמלאה באינטרסים (מכל מיני סוגים) וכן שנותנים לילדי אפריקה מחשבים ניידים במקום אוכל.

אולי בגלל זה המחשב של MIT ישווק לא לבתי-אב אלא לממשלים ומדינות – לפחות בחלק מהמקרים, מן הסתם, בכספי הלוואות מקרן המטבע או מבנקים מערביים, כפי שכבר נעשה בפרוייקטים "הומניטריים" אחרים. זה אולי לא יעזור להאכיל עוד ילדים באפריקה, אבל אפשר לעשות מזה הרבה כסף.

אני חולק על הגישה הזו.

בתוכנית הכבר-היסטורית של דיוויד לטרמן בה הוא נפגש עם אופרה וינפרי (איחוד לאחר 16 שנה של ריב מתוקשר) ששודרה בישראל לפני שבוע-שבועיים, סיפרה אופרה על מעשיה באפריקה. היא לקחה חברה שלה לאפריקה וזו נדהמה מהעוני, מהמחלות, מהדלות. אופרה (לא איזו דמות מופת לציטוט, אבל הפעם הצליח לה) אמרה שזו אחת הבעיות של אפריקה; שאנשים כל כך המומים מעוצמת הבעיה שהם נותרים קפואים, הם לא עושים כלום. לחברה היא הסבירה שהפתרון הוא שכל אחד עושה מה שהוא יכול. "אתה עושה מה שאתה יכול".

היא צודקת.

אופרה, עם המיליארדים שלה, יכולה היתה לבחור להעניק ארוחה חמה אחת לכל תושבי אפריקה. וזהו. היה נגמר לה הכסף. במקום זה היא בוחרת להקים בית ספר למנהיגות לבנות דרום אפריקה. למה? כי זה מה שהיא בחרה לעשות. New Corp היו יכולים לממן פיתוח תרופה נגד איידס אבל במקום זה הם בחרו להשקיע במחשב נייד זול לאפריקה. למה? אולי כי ביל גייטס עוסק במימון מחקר ופיתוח של תרופות לאפריקה. כל אחד עושה מה שהוא יכול באפריקה (לפחות אלו שעושים). מי שבא בטענות כלפי סדרי העדיפויות של גוף זה או אחר וטוען כי "זה לא יעזור להאכיל עוד ילדים באפריקה" בעצם אומר "אל תעשה כלום".

כי מה יותר חשוב: מחשב נייד או אוכל, אוכל אם תרופה לאיידס, תרופה לאיידס או מים נקיים, מים נקיים או רופאים מיומנים, רופאים מיומנים או תרופות נגד מלריה, תרופות נגד מלריה או ויטמנים, ויטמינים או קונדומים, קונדומים או חינוך, חינוך או ממשל שאינו מושחת, ממשל שאינו מושחת או אוכל? הכל קשור להכל והכל לא קשור לשום דבר אחר. לא כולם בוחרים להתחיל מהנקודה של שוקי. העיקר שהם מתחילים איפשהו.

6 מחשבות על “עושים מה שיכולים

  1. סוגית החכות והדגים.
    מחשב נייד לא יאכיל את הרעבים באפריקה במיידי אבל לטווח הרחוק
    יתרום לקידמה טכנולוגית בתקווה שתשפר את הכלכלה שם.
    האם לא צריך בלי קשר למחשבים לספק לרעבים שם גם מים אוכל
    תרופות וטיפול רפואי ? צריך בהחלט. גם וגם.

  2. המדיניות של האו"ם, שגלילי מבקר, הייתה תמיד גירסת החכות לעומת הדגים. זו גם הפילוסופיה של מדיניות הפיתוח בר הקיימא (sustainable development) שמתייחסת להרבה נושאים אחרים ובבסיס יעדי המילניום שלהם בתחומים רבים, לא רק ICT4D.

    גלילי גם פיספס את עניין הייצור העצמי. ברזיל הכריזה כבר ביולי שהיא תתחיל לפתח את המחשבים בעצמה בשלב השני. יש להניח שמדינות מתפתחות אחרות יש להן כוח ייצור דומה, גם אם לא כל המדינות באפריקה. אבל אפשר לקוות שזו ההזדמנות שלהם להשתמש במפרט החומרה הפתוח כדי להתחיל תעשייה מקומית.

    אורי

  3. יובל ואורי היקרים (וגם עמית ואורח)
    חוששתני שלא הבנתם אותי, אולי בגלל שלא הסברתי את עצמי כמו שצריך.

    אני אוהב מאד את הרעיון של נייד ב-100 דולר. אפילו פתחתי את הטור שלי בפיסקה שלמה שאומרת את זה.
    אני גם חושב שטוב מאד שמוצרים כאלה ישווקו לאזרחי עולם-שלישי שבאמת יכולים להפיק מהם תועלת (כמו תושבי הפריפריה בישראל). בשום מקרה אני לא חושב שצריך לוותר על פיתוח כזה, רק בגלל שיהיו עסקים שירוויחו ממנו.

    אבל:
    א. כשהאו"ם פורש את חסותו על פרוייקט כזה, ראוי לבדוק היטב מה נעשה ומי עושה. האו"ם הוא לא חברת יחסי ציבור.
    ב. בטיעון הדגים והחכות השתמש גם אהוד ברק, שדיבר גם על הזקנה במסדרון. בסופו של דבר הזקנה עדיין במסדרון והעניים נשארו בלי דגים.
    נכון ש*מלבד* דגים כדאי לספק *גם* חכות, אבל אם אתה נותן חכה לאדם שגווע ברעב, אז הוא לא הולך לדוג – הוא מת.
    ג. מטרה חשובה אחת לא מבטלת מטרה חשובה אחרת. הדחוף לא מבטל את החשוב, ולכן ראוי לדאוג להתפתחות העולם השלישי בלי קשר לזה שכדאי להציל את האנשים שמתים מרעב וממחלות.
    אבל בוודאי שהמטרה החשובה לא מבטלת את הדחופה – וכמה נוח להתעסק בחכות ולא בדגים, כי את החכות יש מי שמוכר ואת הדגים צריך לתת במתנה.
    ד. המלצתי בכמה הזדמנויות, ואני ממליץ לכם שוב כאן: תקראו את הספר של פרופ' ג'וזף שטיגליץ "אי נחת בגלובליזציה".
    האיש הוא לא חובב קונספירציות אנרכיסט, אלא כלכלן חשוב, זוכה פרס נובל, שכיהן בתפקידים בבנק העולמי ובממשל קלינטון. הוא י ו ד ע מה קורה, והוא כבר הביע את דעתו על הנושא. אני מאמץ בשתי ידיים את שיטתו, שהיא לא מרקסיזם עיוור אלא סוציאל דמוקרטיה מפוכחת.
    בכל אופן, מה שלמדתי מהספר הזה הוא השיטה: על המחשבים ב-100 דולר, כמו על "חכות" אחרות, עלולים אנשים בעולם השלישי לשלם במשך 100 שנה, כי הפוליטיקאים המושחתים שלהם יקנו אותם בכספי הלוואות שאין להן כיסוי.
    כך קרה בכל העולם, שוב ושוב, ואני חושש מאד שזה מה שייעשה גם הפעם.

  4. אפשר להגיד את אותו הדבר על ביקור גייטס בישראל. בדקתי מול משרד ראש הממשלה ומול משרד המדען הראשי. אין לאף אחד משתי ההכרזות לעיתונות שיצאו במשותף עם מיקרוסופט שום כיסוי מעבר ל… הכרזה בעיתונות: לא נחתמו אפילו מזכרי הבנות (על פי תגובת הדוברים בשני המשרדים) ואין שום העברה של כספים. אני לא בטוח אם זה טוב או רע, אבל אני תוהה מדוע משרד רוה"מ ומשרד המדען הראשי מיחצנים את מיקרוסופט אם אין שום דבר מאחרי ההכרזה. מצד שני, אם גייטס עושה טובה ובא לבקר, מה לא "יצטלמו" איתו?

    הכי מפריעה לי ההנחה "הברורה מאליה", לכאורה, שכאשר מדובר במדינות מתפחות, אז זה מיד זה שווה ל"משטרים מושחתים". אני לא יודע אם אנחנו מושחתים יותר או פחות, אבל הדוגמה לעיל מטרידה אותי באותה מידה.

    גם לגבי מה שאתה אומר על האו"ם, רצוי להסתכל על המספרים. יוזמות פיתוח של האו"ם, במסגרתן מדינות המערב מתחייבות להפריש 0.7 מה-GDP שלהן, יש להן תרומה עצומה לטובת סגירת הפערים. על פי הססטיסטקות של UNDP ו-OECD הנתונים, ב-50 השנים האחרונות, לגבי התמודדות עם העוני טובה, גם אם היא לא אחיד ולא באה לידי ביטוי בכל מקום. הנתונים הללו משקפים תמותת ילדים, השכלה וכו', לא רק רמת הכנסה.

    אני גם לא בטוח לגבי "נתן חסות", האו"ם הזמין את הסקטור הפרטי, כמקובל במייזמים גלובאליים מהסוג הזה. הפרוייקט, OLPC ולא OLAP אגב, הוא של נגרופונטה, לא של האו"ם, ובינתיים יש להם רקורד לא רע בלתת לסקטור הפרטי מקום במה שלדעתי, בשורה התחתונה, היא בסה"כ פעילות מאוד חשובה שאין אף גורם (גלובאלי, מה לעשות) אחר שיכול ליזום. החל במודעות לסכנות הטבאק וכלה בפעילות האחרונה שלהם סביב הקוד הפתוח (UNDTAD, UNDP/IOSN וכו').

    מעבר לזה אני מסכים איתך, אני רק לא יודע עד כמה זה רלבנטי לפרוייקט הספציפי הזה. אני מוטרד יותר מזה שהם יקנו מחשבים עם Windows בגירסה שמריצה שלושה יישומים לכל יותר – עם מחשב כזה אי אפשר לדוג הרבה דגים זה בטוח, בקושי אפשר לשחק סוליטייר 🙂

  5. אורי יקירי,
    בעניין הביקור של גייטס בארץ אני מסכים איתך לגמרי, וגם כתבתי על זה טור לנטמגזין שבו אני מספר איך נרדמתי בהרצאה המביכה שלו.

    לגבי המדינות העניות והמדינות המתפתחות (שזה, אגב, לא אותו הדבר) – שחיתות יש בכל רחבי העולם, כולל ובמיוחד בישראל. אבל אצלנו עוד לא קרה שסיוע בסך כמה מיליארדי דולרים שניתן לנו הגיע תוך שבוע לחשבונות בנק בשוויץ (ע"ע רוסיה) או שראש הממשלה מכר שליש מנכסי המדינה לחבר שלו (ברזיל), או שהשוק המים הופרט, או שמשמידים יבולים בזמן שהאוכלוסיה גוועת ברעב, או שמעסיקים ילדים בני שמונה בייצור נעליים (אפריקה).

    אני לא חושב שהאו"ם הוא ארגון מגונה באופן גורף – התייחסתי ספציפית לענאן, שהוא לדעתי פוליטיקאי צבוע. למרות שבתור בוגר מדעי המדינה אני חושב שהאו"ם בעיקר מקדם את האינטרסים של חברות בו, כולל סוריה, תימן, סעודיה ואיראן.
    כידוע, או לא, מתוך 147 חברות באו"ם יש כ-40 דמוקרטיות בלבד. כשהאו"ם הוקם ההנחה הייתה שדמוקרטיות יוצאות פחות למלחמות, ושבתוך שנים בודדות הדמוקרטיה תגיע לרוב מדינות העולם – שתי ההנחות הללו הוכחו כשגויות בחמישים השנים האחרונות.

    ספציפית, אני גם לא חושב שפרוייקט OLPC (ותודה על התיקון) הוא דבר רע. אבל מכיוון שהוא מקבל יחסי ציבור מהאו"ם, ראוי לעקוב אחריו מקרוב. במיוחד כשחלק מהמעורבים הולכים להרוויח מהפרוייקט הזה. יכול היה להיות נחמד, למשל, לו האספקה של מרכיבי המחשב הייתה במחירי עלות – מי שמעורב לא צריך להפסיד מזה, אבל אם אין לו סיכוי להרוויח כסף גם אין לו מוטיבציה לרמות.

    אגב, הרעיון שמדינות יקבלו מימון באמצעות הלוואות שהתושבים שלהן יצטרכו להחזיר הוא לא המצאה שלי. זה נעשה בכל רחבי העולם, בעידוד – שלא לומר תחת איום – של קרן המטבע, שבעלי תפקידים בה מדלגים בהמשך הקריירה שלהם לתפקידים במגזר הפרטי. למשל, סטנלי פישר, שבין בתפקיד בקרן לתפקיד בישראל עבר בסיטיבנק.

    ובכלל, כל הרעיון של השקעה בתשתיות וב"חכות" הוא לעיתים קרובות כיסוי לשחיתויות בהיקף דמיוני. גם אצלנו. פרוייקטים לאומיים ובינלאומיים הם תמיד הזדמנות לחוזים שמנים, מכרזים תפורים, הסכמי מימון. הלוואי ואתבדה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *